צבי יהודה הכהן קוק

מהאידאולוגים הבולטים של רעיון ארץ ישראל השלמה. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הרב צבי יהודה הכהן קוק

הרב צבי יהודה קוק בעלייה הראשונה של גרעין אלון מורה
לידה	22 באפריל 1891 ט"ו בניסן ה'תרנ"א האימפריה הרוסית ז'יימליס, האימפריה הרוסית
פטירה	9 במרץ 1982 (בגיל 90) י"ד באדר ה'תשמ"ב ישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
מדינה	ישראל
תקופת הפעילות	? – 9 במרץ 1982
השתייכות	ציונות דתית
תחומי עיסוק	אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, ארץ ישראל, תנ"ך
תפקידים נוספים	ראש ישיבה
רבותיו	אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תלמידיו	הרבנים שלמה אבינר, יעקב אריאל, חיים דרוקמן, צבי ישראל טאו, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חנן פורת, חיים שטיינר, ורבנים אחרים
חיבוריו	לנתיבות ישראל, שיחות הרב צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת ועוד
אב	אברהם יצחק הכהן קוק

 

שנותיו המוקדמות

נולד בעיירה ז'יימליס (זיימל) בפלך קובנא באימפריה הרוסית (כיום במחוז שיאוליאי בליטא), שם כיהן אביו ברבנות, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנית רייזא-רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים, שעל שמו הוא קרוי. אמו הייתה רעייתו השנייה של אביו, והוא היה בנה הראשון. בשנת ה'תרנ"ו (1896), עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. בבויסק למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד ידידיה, חתנו של הרב יואל משה סלומון, ואצל הרב בנימין מנשה לוין. את עיקר תלמודו קיבל לאחר מכן מאביו. בנוסף למד מקרא אצל הרב משה זיידל, ורוסית אצל מורה פרטי. בהיותו שם עמד בראש אגודת הנוער "פרחי ציון".

כאשר התמנה הראי"ה קוק לשמש כרבן של יפו והמושבות, עלתה המשפחה לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו בכ"ח באייר ה'תרס"ד (13 במאי 1904). בשנת ה'תרס"ו (1905) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה. בישיבה, בהיותו כבן 15, התקרב ולמד באופן קבוע עם הרב זרח אפרים אפשטיין, גיסו של ראש הישיבה, שלימים כיהן כראש הישיבה. לאחר תקופה בירושלים, שב הרב צבי יהודה ליפו וחזר ללמוד אצל אביו. באותן שנים התיידד עם הרב יעקב משה חרל"פ, וסייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק".

בשנת ה'תרס"ט (1909), היה מיוזמי ומסייעי הקמת הישיבה בראשותם של אביו והרב שלמה זלמן שך ששכנה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה" ולמד בה. מלבד לימודי קודש, למד שם גם שפות זרות ומדעים. בשנים אלו החל גם בעריכת כתבי אביו ובהוצאתם לאור. הראשון שבהם היה הספר שבת הארץ (1910), העוסק במצוות השמיטה, ובו אף השתתף בכתיבה. בשנת ה'תרע"ג (1913), פרסם את הקובץ "התרבות הישראלית" עם ישראל חבס.

בין אירופה לארץ ישראל

הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בעיסוקיו הציבוריים. כאשר הבחין כי הדבר פוגע בלימודיו, שקל את האפשרות לנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה. בצעירותו ובמשך שנות לימודיו בישיבה, על אף סיועו בעניינים שונים בפעילותו של אביו, הקפיד להתמקד בעיקר בלימוד תורה ולא בהתערבות בענייני ציבור.^{[דרוש מקור]}

סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטאדט שבגרמניה, בעצתם של הרב בנימין מנשה לוין והרב משה אוירבך, שם לימד נערים תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד מדעי הרוח באוניברסיטת הלברשטאדט.

בקיץ של אותה שנה נסעו הוריו לגרמניה, לשם הוזמן הראי"ה לדבר בוועידה העולמית של אגודת ישראל. הוא קיבל את פניהם בברלין והצטרף אל אביו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באותו שבוע, נאסרו הוא ואביו כנתינים של רוסיה, שהייתה מעצמת אויב של גרמניה. הראי"ה שוחרר מיד עקב מעמדו ונסע לשווייץ, ואילו הרצי"ה שוחרר שבוע מאוחר יותר ונאסר עליו לצאת מהמדינה. לאחר כשלושה חודשים הותר לו לצאת מהמדינה, והוא הצטרף אל אביו בשווייץ, שם למד עימו באינטנסיביות. בתקופה בה שהה הראי"ה בלונדון כרב קהילת מחזיקי הדת נותר הרצי"ה בנשאטל, בחסותו של הרב ד"ר יחיאל מיכל הלוי אשר.

בשנת ה'תרע"ח הקים אביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בהיותו בלונדון, את תנועת "דגל ירושלים". מטרת התנועה הייתה לאגד את שומרי המצוות התומכים בבניין היישוב בארץ ישראל, כולל אלו שנרתעו מהצטרפות לתנועה הציונית עקב חילוניותה. הרב צבי יהודה, ששהה בשווייץ, הצטרף ליוזמה והוטלה עליו העבודה הספרותית ותרגום חומרי התנועה לגרמנית. עם זאת, הוא מיוזמתו פעל להקמת סניף של התנועה בשווייץ ושיכנע אישים להצטרף לתנועה. בהמשך הוקמו סניפים בארצות נוספות. בשנת התרע"ט הצטרף אל אביו בלונדון, ובסוף אותה שנה (1919) שבו יחד לארץ ישראל, בה המשיך לסייע לאביו בביסוס התנועה בארץ ובהקמת סניף ביפו, ועמד בקשר מכתבים עם פעילי התנועה בשוויץ. בטבת תר"פ עבר לפתח תקווה ולימד שם בבית הספר "נצח ישראל" בראשות הרב משה אוירבך ובתקופה זו פעילות התנועה בירושלים, בה כיהן אביו ברבנות, כמעט ופסקה. בסוף השנה חזר לאירופה בהוראת אביו למען ענייני התנועה וכדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שם. הוא שהה באירופה במסגרת זו כשנה וחצי, בה פגש ויצר קשרי ידידות עם עשרות רבנים ואדמו"רים בולטים ועם עסקני ציבור בפולין, בליטא, בשווייץ ובוינה. בשנים שלאחר מכן נשלח שוב מספר פעמים לאירופה בהוראת אביו, למען ענייני התנועה ובשביל גיוס כספים לישיבת מרכז הרב.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים מרוסיה ומליטא לעלות לארץ, בעקבות יחסו העוין של המשטר הסובייטי. מתוקף מעמדו כרב הראשי, השיג הרב אברהם יצחק קוק סרטיפיקטים מהנציב העליון עבור אברכים שביקשו לעלות משם ארצה. בסידורים המעשיים טיפל רבות הרב צבי יהודה: במענה למכתבים, בהשגת אישורים ובגיוס כספים עבור הנסיעות.

בכ"ו בשבט ה'תרפ"ב (24 בפברואר 1922), בגיל 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר - שהיה דיין בוורשה ובנו של הרב יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק. היא הייתה אשה בעלת השכלה תורנית וכללית ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה הרבנית חוה לאה ממחלה בז' בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944). מאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.

בישיבת מרכז הרב

בשנת ה'תרפ"ג (1923), הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והעביר שיעורים בתנ"ך ובאמונה. במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של הישיבה.

בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, פעל למען העלאתם לארץ של בחורים מרוסיה וליטא אל ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.

בשנת ה'תרפ"ו קיבל כתב סמיכה לרבנות מהרב חרל"פ.

שנים רבות הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. בין השאר, ערך והוציא לאור את הספרים "אורות" ו"אורות התשובה". לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת בצד עבודתו החינוכית בישיבה, כאשר ראשית עמלו היה הוצאת ספרי השו"ת כמשפט כהן ודעת כהן.

 

הרב צבי יהודה השתתף גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. הוא עודד את תלמידיו שהצטרפו למחתרות, ובעצמו התנדב למשמר העם בירושלים ולחיזוק הביצורים במלחמת העצמאות. בבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, הוא הוצב במקום ה-119, הסמלי, ברשימת "הפועל המזרחי".

 

בשנת ה'תשי"ב (1952), לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מחליפו של אביו בראשות הישיבה, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. באותה תקופה הישיבה הייתה קטנה ומורכבת ברובה מאברכים מבוגרים מתלמידי הראי"ה. הרב צבי יהודה חולל בה שינוי כשפעל להגעתם של בני היישוב החדש בוגרי תנועת בני עקיבא לישיבה. גיסו, הרב שלום נתן רענן, שימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה הישיבה למרכז משמעותי שמשך אליו צעירים רבים. מלבד תלמידי הישיבה פקדו את ביתו ברחוב עובדיה בשכונת כרם אברהם בירושלים, אנשים רבים מישראל ומחוץ לה שראו אותו כרבם.

בשונה מרוב ראשי הישיבות, לא נהג להעביר שיעור בגמרא (למעט תקופה קצרה בה העביר שיעורים במסכת חולין), ונימק זאת בכך שתפקידו האישי הוא ביסוס האמונה ולימודה. את השיעור הכללי בגמרא העבירו ראשי הישיבה שכיהנו תחתיו, הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי.

נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) ונטמן לצד אביו בבית הקברות בהר הזיתים.

מדינת ישראל וגאולה

לאחר שקמה מדינת ישראל נוצר צורך בהתייחסות רחבת היקף כלפיה וכלפי סוגיות נוספות שעלו על הפרק. הרצי"ה התווה משנה רוחנית ומעשית בתחומים אלה, המבוססת על משנת אביו.

המדינה - התגשמות חזון הנביאים

ביום העצמאות הרביעי, בשנת ה'תשי"א 1951, נשא דברים בישיבת מרכז הרב, שנתפרסמו לאחר מכן בספרו תחת הכותרת: "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו". בדבריו זיהה את הציונות עם תחילת הקץ המגולה, וטען שהחלת הריבונות המדינית על הארץ מהווה קיום עיקרה של מצוות יישוב ארץ ישראל. כן אמר שהאומץ להכריז על העצמאות היה נס ממרומים.

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הוא נשא נאום שלימים כונה מזמור י"ט של מדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל. בין היתר טען כי מדינת ישראל היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף דימה בין תפילין לבין טנקים, בכך שהטנקים משמשים כ"מכשיר מצווה", שעל ידם מקיימים בפועל את מצות כיבוש הארץ, שהיא מצווה מדאוריתא לפי הרמב"ן. כן קבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה ברחבי ארץ ישראל.

הרב צבי יהודה ראה במדינה שלב בגאולת האומה. הוא השתדל מחד לחזק את מושג המדינה על כל מערכותיה ככל יכולתו, ומאידך פעל לתת למדינה צביון יהודי שורשי. הוא גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. על פי תפיסה זו, הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה.

ב-1957 השיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, כנציג היישוב הישן.

יחסו לממשלה

ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו לנקוט בקו ממלכתי, והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם. עם זאת, הדבר לא מנע ממנו מלבקר את מעשיהם באופן תקיף ביותר כאשר הם פעלו לדעתו בניגוד לציוויי התורה.

כחלק מיחסו אל המדינה והמשקל שנתן לממשלה, התנגד בתקיפות לממשלת מיעוט הנסמכת על קולות של מפלגות ערביות. בממשלה כזו ראה בעיה הקודמת לשאלת שלמות הארץ ו"מיהו יהודי", היות שהיא נוטלת את שליטת העם היהודי במדינתו, ומהווה חילול ה' מובהק. כאשר הוקמה כזו סירב לראות בה ממשלה לגיטימית, וכינה בפומבי את חברי המפד"ל שכיהנו בה כשרים - "המכונים שרים". עם זאת הזהיר מהפיכת ההסתייגות לכעס ושנאה.

יום העצמאות

 

הרב צבי יהודה ראה ביום העצמאות קדושה. אמר שיש להרבות בשמחה ביום זה, וראה בקיום סעודה בו כבימי מועד סעודת מצווה של הודיה על הקמת המדינה, הוא ייחס חשיבות רבה לסעודה זו המבטאת את משמעות חגיגת היום כמצווה.

בנימין זאב הרצל

הרב צבי יהודה העריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה תמונתו על הקיר. כאשר היא נעלמה והוא חשש שהדבר נעשה במתכוון החליט להפסיק להעביר שיעורים עד שהיא תוחזר. לאחר מספר ימים התברר שהיא נפלה מאחורי הכוננית, ורק אז חזר להעביר את שיעוריו.

השואה

הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו, אך הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך. לטענתו בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות - "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח נורא וריפוי הכרחי.

לימוד תורה

לימוד תורה מכוח כלל ישראל

לדעת הרצי"ה, הגישה הנצרכת ללימוד תורה היא מתוך הכרה בנתינתה לכלל ישראל ולא ליחידים או לפרטים, ודווקא מתוך אמונה בכך שהקב"ה בחר בעם ישראל ונתן לו כעם את התורה. כך הסביר את כוונת הגמרא, המנמקת את החורבן בכך שלא בירכו בתורה תחילה, שהיה חסר להם את יסוד האמונה בכך ש"בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".

לימוד אמונה

הרב צבי יהודה ראה את לימודי האמונה כחלק עיקרי בלימוד התורה. הוא חזר על כך שאמונה נבנית על ידי לימוד קבוע ומעמיק בספרי האמונה של חכמי ישראל, וראה בכך את הייחודיות של ישיבת מרכז הרב. הוא הדריך על פי דברי הגר"א להרבות בלימוד ספר הכוזרי, ”שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו”, וכן בספרי מהר"ל מפראג, אותם ראה כהכנה ללימוד פנימיות התורה.

חינוך

מוסדות חינוך ואופיים

בעת מחלוקת על קבלת תלמידים חילונים לבית ספר תיכון דתי, השיב הרצי"ה במכתב: ”חלילה לדחות איזו נפש מישראל, הבאים מתוך קילקולם של החינוכים הריקניים... וצריך לשמור ולהגן, ולבצר את החלקים של בית ספר, שלא ינוגעו ברפיון יהדות על ידי כך”.

עם ריבוי המשפחות במרכז הרב שחיפשו מוסדות לימוד בעלי רמה תורנית גבוהה יחד עם תודעה לאומית, אמר הרצי"ה שיש להקים תלמוד תורה מתאים. בעקבות כך הוקם בית הספר נועם בידי תלמידיו, שבהמשך צמחה ממנו רשת נועם. בהמשך עלה רצון בהקמת מוסד תורני עוד יותר, בו כבר מהגיל הרך יהיו לימודי הקודש בסיס מרכזי וכמעט יחידי, ובברכתו הוקם תלמוד תורה מורשה.

כמו כן, כמענה לצורך בישיבה מתאימה לגילאי תיכון, יזם הרב אברהם אלקנה שפירא את הקמת ישיבת ירושלים לצעירים, ברוחה של מרכז הרב. ובהדרכת הרצי"ה שבירך על הרעיון הוקמה והתנהלה הישיבה.

היחס ללימודים כלליים

הרב צבי יהודה התנגד להצגת התורה והמדע כתחומים נבדלים מהותית: ”ההבדל הנמוך בין "תורה ו"חכמה" ו"מדעים"... השיבוש הגדול הזה... כל הדבר בשפלות יסודו”. כן אמר שלימוד שפות זרות הוא לכתחילה, כאשר הכל לשם שמים. עם זאת, הסתייג מלימודיהן במסגרת ישיבה, בשונה מעמדתו לגבי מוסדות אחרים - כפי שהורה לבית הספר נועם, שהיות ואינו חלק מישיבה ניתן ללמוד בו אנגלית.

כאשר ביקשו בישיבת ירושלים לצעירים שהוכוונה על ידו להכניס לימודי מתמטיקה, אישר זאת בנמקו שזהו לימוד חשבון באופן מורחב וגם בישיבת עץ חיים למדו חשבון, וכן שגם הגר"א עסק בו ואף חיבר את הספר 'איל משולש' העוסק בגאומטריה. לעומת זאת, ללימודי אנגלית בישיבה לצעירים התנגד נחרצות. הוא הסביר שעניינה של הישיבה הוא קודש, שלימוד שפה זרה הוא גם התבטלות לתרבות הגויים, ושבירושלים קיים "חרם" על לימוד שפה זרה. למרות שבכך נפגעה הכרת משרד החינוך בישל"צ, עמד הרצי"ה על דעתו והדגיש שאין לישיבה תלות בו ומחויבות לתכתיביו. כאשר הורים נמנעו משליחת בניהם לישיבה בשל כך, הוסכם לבסוף על לימודי אנגלית בערב במקום נפרד מהישיבה, למעוניינים.

את לימוד ההיסטוריה ראה כקודש, ואמר שיש ללמדו בישיבה, אך הקפיד שזה ייעשה דווקא מתוך ספר המתאים לרוח ומסורת ישראל. משלא נמצא ספר כזה המתאים להילמד בישיבה - הורה לרב יוסף ברמסון שלימד את המקצוע בישיבה, שיכתוב ספר בעצמו ומתוכו ילמד.

בנוגע ללימודי ספרות ולשון בישיבה לצעירים אמר שהם הרחבת התורה וניתן ללומדם, אך יש לוודא שהם נקיים.

מחנך הלומד באוניברסיטה

הורה שבשעה שאדם לומד באוניברסיטה, שהיא מקום סכנה רוחנית, לא רצוי שיחנך. אך לאחר שסיים את לימודיו - אם מצבו הרוחני נשמר, יכול לחזור וללמד.

היחס לחילונים

הרב צבי יהודה, התנגד לכפייה דתית, ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה למניעת כפייה דתית". ואולם, לאחר זמן פרש מן התנועה, מכיוון שטען שבפועל תומכת הליגה בכפייה אנטי-דתית (מכיוון שחבריה לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").

בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על החיוב שביהודים חילוניים, התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "אתם הייתם באותו דור, או אני?". עוד אמר כי "אדרבה, דורנו הוא עוד יותר נפלא".

נשים

מעמד האישה

בנושאי מעמד האישה ומגדר הדגיש הרצי"ה את מאמר חז"ל במסכת בבא קמא: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". לדבריו, הנקודה היסודית בסוגיות אלו היא השוויון; אך השוויון אינו זהות אחידה, ולכל אחד מהמינים יש תפקיד משלו. מתוך גישה זו פירש את דברי חז"ל המבחינים, בין אשה לבין איש, כמתאימים לתכונות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות של כל אחד מהם.

לימוד תורה לנשים

הרצי"ה תמך בדעה שנשים תלמדנה חלקים בתורה, בעיקר לימודי תנ"ך, אמונה והלכה למעשה. בביתו התקיימו שיעורים קבועים לנשים, וחלק מהשיעורים לגברים הושמעו ברמקול לנשים בדירה סמוכה. הוא נפגש עם נשים שבאו לדבר עמו בלי להביט בהן, חלקן נשים ידועות, כגון אביטל שרנסקי, שולמית אלוני וגאולה כהן.

צבא ושירות לאומי

בהקשר של שירות נשים בצה"ל, סבר על פי דברי המשנה והרמב"ם כי באופן עקרוני גם נשים חייבות במלחמת מצווה. עם זאת, הוסיף כי "בשירות צבאי לבנות קיימת סכנה של נפילה מוסרית, וקשה לבת להישאר בתמימות צניעותה". לכן לדבריו על הרבנות הראשית להכריע בסוגיה זו (בהתאם למצווה לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם")^{[דרושה הבהרה]}. בפועל, תמך בשירות לאומי לבנות, בהסתמכו על דברי הרדב"ז על השתתפות נשים במלחמת מצווה, אשר מתבטאת למשל באספקת מים ומזון ללוחמים.

צניעות

  פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מידע חסר ולא מאוזן.

הרב צבי יהודה ראה בצניעות תכונה טבעית של עם ישראל: ”גילוי בשר האשה הוא היפך הגמור לטבעם של ישראל. זוהי השפעה מן הגויים. אמיתיות מציאותם של ישראל היא טהרה וצניעות קדושה”.

לדבריו כל ההלכות באות סביב למידה זו. כדוגמה הביא את כיסוי הראש לגברים שנהוג בעם ישראל, אף שהחיוב בו אינו ברור בפוסקים. בהקשר זה, אמר שיש להצטער על כך שרבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר משנה ברורה, התיר לנשים, כחידושם של כמה אחרונים, לא לכסות את חלק הרגל שמתחת לברך.

הרב צבי יהודה דרש הקפדה על דיני הצניעות והפרדה בין בנים לבנות ועמל להטמיע אותם. הוא הורה להתחיל לחנך לצניעות מגיל שלוש, אך לפי הדרגה החינוכית. התיר שירת שירי קודש על ידי בנים ובנות יחדיו בחוג המשפחה, גם במשפחה המורחבת.

תנועת נוער

לרצי"ה היו קשרים חמים עם תנועת הנוער בני עקיבא, והוא כתב מאמרים בביטאון התנועה. על אף התנגדותו לפעילות מעורבת, אישר למדריכים להעביר בה פעולות. הרב ישי באב"ד סיפר שבהיותו בן שבע עשרה התלבט האם להצטרף לטיול מעורב בתנועה, והרצי"ה התיר לו. על אף שלא רצה שבני עקיבא תיפגע, בירך על הקמת תנועת הנוער הנפרדת אריאל.

ענייני הלכה

הר הבית

הרב צבי יהודה התנגד לעלייה להר הבית. הוא סבר שמכיוון שלאחר מלחמת ששת הימים, הר הבית תחת שליטה ישראלית בפועל, האיסור ההלכתי להיכנס למקום נשאר בתוקפו ואין צורך לדון בשינוי שלו. לטענת אחיינו הרב שלמה רענן ותלמידו הרב יצחק שילת, בשלב מאוחר יותר התיר את העלייה בעקבות שינוי המצב והתפתחות המחקר.לעומתם תלמידים רבים אחרים מעידים שלא שינה את דעתו בנושא מעולם.

היתר המכירה

כהמשך לדרכו של אביו במבוא לספר שבת הארץ גם הרב צבי יהודה הורה שיש לסמוך על היתר המכירה בשנת השמיטה. על הקונים בשמיטה יבול נוכרי אמר: "לתת תמיכה לאויבינו זה נקרא מידת חסידות?!". עוד העביר ביקורת על דעתו של הרב יעקב אריאל שכתב ש"הדעות המקילות בשמיטה אינן אלא דעת יחיד" וקבע כי ”האמת היא שהדעות המקילות בשמיטה הן דעת רבים ורבים מגדולי גאוני ישראל, ולא עוד אלא שהרשימה היא ערוכה וארוכה ומבוררת שהמקילים והמתירים הם הרבה הרבה יותר והאוסרים והמחמירים הם במספר מועט ומצומצם”

מעמדו והשפעתו

 

לאחר מלחמת ששת הימים ועם גדילתה המשמעותית של הישיבה ופרסום דבריו בידי תלמידיו, נפתח בחיי הרצי"ה פרק חדש כ"מנהיג לאומי".^{[דרוש מקור: איפה בכתבה?]} צד ההנהגה שבו הלך אז והתעצם, והתבטא בתחומים רבים כמו עצם היחס למדינה, המאבק נגד המסיון, הובלת ההתיישבות ביהודה ושומרון וכרוזיו בעניין, ועוד.

השפעתו של הרב צבי יהודה גרמה לשינוי ניכר בציבור הדתי לאומי, בשני נושאים מרכזיים: ראשית - מבחינת עמדות פוליטיות ויצירת מפעל ההתיישבות, בעוד שעד לשנות השישים הייתה המפד"ל ממוקמת במרכז, לצדה של תנועת העבודה. לא מעט בהשפעתו עברה המפלגה לצדה הימני של המפה הפוליטית, תוך עקיפת הליכוד מימין. זאת תוך שגוש אמונים, שהוקם על פי קריאותיו ורבים מפעיליו היו תלמידי הרב צבי יהודה ופעלו מכוחו, הקים יישובים רבים מעבר לקו הירוק.

שנית, כשבמקביל, החליפו בהדרגה תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה את הר"מים החרדים בחלק מהישיבות התיכוניות, ואף הקימו בעצמם ישיבות נוספות - הן תיכוניות והן גבוהות והסדר. בכך נוצר בהשפעתו הישירה עולם תורה דתי לאומי ענף.

מהלכים אלה תרמו לביטחון העצמי של הציבור הדתי לאומי. בעבר הייתה בציבור זה התחושה של נחיתות כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי, וכלפי החרדיות בממד הדתי. עתה החל ציבור זה להוביל שינוי במפה הפוליטית והמדינית מחד, ובעולם תורני מאידך.

הרב צבי יהודה דרבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינת ישראל. תלמידיו הקימו חלק ניכר מן הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות הדתיות.

 

יישוב הארץ ו"גוש אמונים"

 

לאחר מלחמת ששת הימים פעל רבות ליישוב הארץ, על פי עקרון ארץ ישראל השלמה ומתוך שאיפה ליישומו (אף שהדגיש ש"ארץ ישראל השלמה" כוללת גם את עבר הירדן ועוד, ומשום כך אף לא הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה). הוא הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני.

בהתאם לדרכו, דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ואף השתתף בעלייה של אחד מהם כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרב צבי יהודה בניסיון למנוע את הפינוי. הרב צבי יהודה פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". לאחר שפונו כל שאר האנשים ניגש אלוף הפיקוד יונה אפרת, אחז בידו של הרב צבי יהודה והוא הלך עמו אל האוטובוס.

עם זאת, ביטוי לגישתו הריאלית ניתן לראות כאשר תלמידו הרב חנן פורת הציע לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית להתחיל ללמוד את הלכות בית המקדש. הרצי"ה השיב כי עוד נצטרך ללמוד שנים רבות את ההלכות העוסקות במלחמות ובסדרי המדינה שבטרם הגאולה השלמה.

מאבק במסירת שטחים ופינוי יישובים

את עמדתו התקיפה כנגד כל מהלך של נסיגה הביע גם בכרוזיו, לדוגמה: ”האזהרה החמורה האלהית, חלילה להעלות על הדעת להפקיר ולוותר על משהו מארץ חיינו הנצחית לעולם... האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו”. הוא אף עודד את מאבקי המתיישבים, לדוגמה בכרוז תמיכה לבאים ולמתיישבים בסיני במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה: ”לכבוד כל יקירינו המתקבצים למען שמירת שלמותה של ארץ חיינו הקדושה לכל ישראל. כולי אתכם ואליכם בכל פעולותיכם למען כל תקפה של שלמותה של ארץ חיינו כולה במלואה לכל גבולותיה”.

בתשל"ז, לאחר שקיבל מכתב הקובל על כך שגוש אמונים הוא נגד הממשלה, כינס את ראשי גוש אמונים לשיחה ואמר: ”לא הפגנות. נוציא את המילה "הפגנות"! צריך כעת הסברה. נוציא את הטעות הזו: גוש אמונים הוא לא נגד הממשלה. כולו חיובי, חיוב שבחיוב. הגדלת החיוב זה היסוד. צריך הרבה לשנן זאת, ולהרבות ולרומם את האווירה”.

מעמדה וכבודה של הרבנות הראשית

הרב צבי יהודה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן כנגד הפגנת זלזול מצד חלק מהציבור החרדי כלפי הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי לישראל (בעיקר הרב שלמה גורן); והן כנגד התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.

המאבק לעליית יהודי ברית המועצות

הוא עודד את פעילות תנועת שלח את עמי למען עלייה של יהדות רוסיה ותלמידיו היו פעיליה המרכזיים.

משנתו ודמותו של הרב צבי יהודה קוק הייתה ידועה במעגלים רחבים בחברה הישראלית והוא ניהל קשרים עם אנשי רוח רבים, כמו חיים נחמן ביאליק ואז"ר. הוא נחשב למנהיג הרוחני הבולט בציבור הדתי לאומי. והיה אף בעל השפעה על אנשים מחוץ למחנה הדתי - דוגמת משה דיין.^{[דרוש מקור: איפה בכתבה?]}

הוא נטל חלק במגעים עם הממשלה בשאלת גיוסם של בני הישיבות והשתתף בפגישות בנושא עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. הפגישה עם דיין הייתה כעשור אחרי זו שעם בן-גוריון, ובזמנה כבר בלט הרצי"ה במנהיגותו והיה דומיננטי בה מאוד. הוא היה נחרץ למנוע כל גיוס שלהם בכפייה ושלא בהסכמת הרבנים.

הרב צבי יהודה היה מיודד עם חלק מהמנהיגים החרדים הבולטים, בהם הרב יחזקאל סרנא והרב שלמה זלמן אוירבך. עם זאת היו בציבור החרדי שהתנגדו לו, בשל תמיכתו בציונות ובמדינת ישראל.

מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".

• הרחוב שבו שוכנת ישיבת מרכז הרב נקרא על שמו. כמו כן, בבת ים, במבוא חורון, בקרית ארבע ובבית אל, נקראו רחובות על שמו.
• הישוב נחלת צבי ליד מעלה מכמש נקרא על שמו.
• ישיבת בני צבי בבית אל שהוקמה על ידי הרב חנוך פיוטרקובסקי, נקראת על שמו.
• רשת האולפנות צביה, שהוקמו על ידי הרבנים חיים שטיינר ויעקב פילבר, נקראות על שמו.
• המרכז התורני "רצון יהודה" בפתח תקווה, נקרא על שמו.
• המכון להוצאת ספרים שלצד ישיבת מרכז הרב, שייסד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא לזכרו לאחר פטירתו, נקרא מכון הרצי"ה.
• הרצי"ה נבחר לדמות המופת של החמ"ד לשנת תשע"ג.

•  
•  
  בזמן שחרור הכותל
•  
•  
•  
  ברחבת הכותל המערבי, עם תלמידו שמואל אלטלף
•  
  עם הרב טאו, בעליה הראשונה של גרעין אלון מורה

לפי סדר הא"ב:

שהוציא בעצמו

• נפש הראי"ה - חוברת ליום השנה הראשון לפטירת אביו, ובה תיאור על אישיותו ודרכיו
• לשלושה באלול - עדויות ומעשים מחיי הראי"ה קוק
• לנתיבות ישראל א-ב - אסופת מאמרים
• הערות והרחבות הלכתיות בסוף ספרי אביו משפט כהן, מצות ראי"ה, דעת כהן, עזרת כהן, שבת הארץ ועולת ראיה. בהערות והרחבות אלו הוא דן ברוב סימני הספרים.

ספרים שנדפסו מכתביו

• דודי לצבי - חלופת מכתבים בין הרצי"ה לרב דוד כהן (הנזיר), בעריכת הרב יוסף טולדאנו
• להלכות ציבור - אוסף מכרוזיו הציבוריים ואיגרות בעריכת הרב צבי טאו
• ממורשת הצב"י - לקט איגרות בעריכת הרב יוסף בדיחי
• אור לנתיבתי - דברי תורה והגות קצרים, בעריכת הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי
• צמח צבי - קובץ אגרות בעריכת הרב דוד לנדאו, הרב זאב נוימן והרב שחר רחמני
• ארץ הצבי, באתר "ישיבה" - לקט שיחות וכרוזים בנושא המאבק על שלמות ארץ ישראל, בעריכת הרב זלמן ברוך מלמד
• אגרות רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לר' יצחק וייל - בעריכת הרב שלמה אבינר
• שמונה איגרות מהרב צבי יהודה קוק - בעריכת הרב ד"ר חגי שטמלר
• הערותיו על התלמוד שכתב על הש"ס האישי שלו, נדפסות בסוף כרכי הש"ס של הלכה ברורה בשם גיליון הש"ס

שיעורים ושיחות שסוכמו על ידי תלמידיו

• שיחות הרב צבי יהודה בעריכת הרב שלמה אבינר. תחילה יצאו מאות חוברות על פרשיות השבוע ונושאים אחרים. בשנים האחרונות יוצאים כרכים המבוססים בחלקם על החוברות. עד עתה יצאו חמישה כרכים על חמשת החומשים, שני כרכים על המועדים, כמה כרכים על ספר אורות ועוד עשרה כרכים בנושאים מרכזיים במשנתו.
• מתוך התורה הגואלת, א-ד, בעריכת הרב חיים אביהו שוורץ
• קניין תורה - בעריכת הרב נחום רקובר
• קניין תורה - בעריכת הרב יוסף אלנקווה
• עץ יהודה - בעריכת יהודה חזני
• פעמים - שיחות על התורה והמועדים, שסיכם אילן תור, בעריכת הרב שלמה אבינר והרב חיים וידל
• מאורות הרצי"ה, שיחות על פרשיות השבוע ועל המועדים, סיכומים של הרב הושע רבינוביץ
• ביאורי הרצי"ה לפרקי אבות בעריכת הרב זאב נוימן
• פסקי רבינו - ליקוט פסקי הלכות והנהגות של הרב צבי יהודה, על סדר אורח חיים - בעריכת הרב שלמה אבינר
• דבריך יאיר - שיעורים על הנביאים (ישעיה, ירמיה ויחזקאל) ששוכתבו ע"י הרב יאיר אוריאל, מבוארים ע"י הרב דוד חי הכהן.

• הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי (עורכים), קובץ לזכרו, הוצאת מכון נתיבה ואור, ירושלים, תשנ"ה
• הרב שלמה אבינר, רבנו, עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטתו, הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ד
• הרב שלמה אבינר, צבי קודש (תולדותיו), כרך א', הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ה
• הרב חיים אביהוא שוורץ, בדרך התורה הגואלת, בית אל, תשס"ו
• יעל חסקין ונעמה לוצקי, צניעות - טבע וחיים, תורתו והנהגותיו של הרצי"ה בנושא צניעות, הוצאת מאמר אסתר, ירושלים, תשס"ח
• הילה וולברשטין (בעריכת הרב שלום קליין ושמחה רז), משמיע ישועה, הוצאת ישיבת אור עציון, מרכז שפירא, תש"ע
• הרב זלמן ברוך מלמד, לנתיבות רבנו, דברים שנאמרו בימי הזיכרון, הוצאת ישיבת בית אל, תשע"ב
• הרב יאיר אוריאל (בעריכת יוכבד אריאל), בשיפולי הגלימה: הרב צבי יהודה הכהן קוק: סיפורים מחייו, הדרכותיו והנהגותיו, הוצאת "פניני יאיר", חברון, תשע"ב
• הרב חגי שטמלר, עין בעין - משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, מהדורה שנייה: הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, אלון שבות, תש"פ.
• שמחה רז, משמיע ישועה - לדמותו של הרצי"ה קוק.
• טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: צבי יהודה קוק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבי יהודה הכהן קוק

• 'קוק, ר' צבי־יהודה ב"ר אברהם־יצחק הכהן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 83 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1281).
• הרב צבי יהודה קוק באנציקלופדיה יהודית "דעת"
• יצחק גולדשלג, הרב צבי יהודה קוק - קדושה ומלכות, הצופה, 20 באפריל 1956
• מאמרים של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה: מדרכי הרצי"ה קוק זצ"ל, מנחיל תורת הגאולה, מקים עולה של תורת ארץ ישראל, הרצי"ה כמחנך הדור
• תומר פרסיקו, הראי"ה קוק והרצ"יה קוק - הקץ וסופו
• בדרכי הרב, באתר "ישיבה"
• יאיר אטינגר, חיים לוינסון, מתרחקים מהמרכז, באתר הארץ, 9 במרץ 2012
• גליונות מיוחדים של כתבי העת "קומי אורי", "קוממיות", ו"שמעתין" המוקדשים לזכרו.
• "הצופה לישועה", סרט של רשת נועם-צביה
• "האירוע המרכזי לציון ארבעים שנה לפטירת מורינו ורבינו הרצי"ה קוק" - תיעוד ערב הזיכרון בבנייני האומה
• "עולמה של ישיבה", סרטון עם מספר מתלמידיו במלאת 40 שנה לפטירתו.
• הרב צבי יהודה הכהן קוק, מדור באתר בית הרב על הרצי"ה ובו תאריכון של חייו ועל פועלו ומידותיו וחומרי לימוד ומאמרים עליו
• התגית: הרב צבי יהודה הכהן קוק, מקור ראשון, מוסף "שבת"
• כרטיס קבר באתר הר הזיתים
•   צבי יהודה קוק (1891-1982), דף שער בספרייה הלאומית
• הרב צבי יהודה קוק, באתר ערוץ 7

כתביו ושיחותיו

• שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על ספר אורות, עריכה ומקורות הרב שלמה חיים הכהן אבינר, מאתר israel613.com
• שיעורי הרב צבי יהודה מתוך אתר ישיבה
• שעורים בתורתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, באתר מכון מאיר, על ידי רבנים שונים  
• רשימת המאמרים של צבי יהודה הכהן קוק באתר רמב"י
• רשימת המאמרים של צבי יהודה הכהן קוק, באתר רמבי"ש