ישראל מאיר הכהן

נולד בעיירה ז'טל בפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס) לר' אריה זאב ולרבנית דובורושה.
אין ודאות מוחלטת לגבי שנת לידתו. הרב נתן קמנצקי, בספרו "גידולו של גדול" מסיק מתאריכי הלידה בבקשתו של החפץ חיים להגר לארץ ישראל, שהוא חי 94 שנים, כלומר נולד בשנת ה'תקצ"ט (1839). גם לפי הערכת בנו הוא נולד בשנת ה'תקצ"ט. לפי הרב שמואל ברוך שולמן נולד בשנת ה'ת"ר, לפי אחד הביוגרפים שלו משה מאיר ישר, הוא נולד בשנת 1838, לפי היברייסקיה אנציקלופדיה הוא נולד בשנת 1833.

אביו היה חנווני. אמו הייתה אשתו השנייה של אביו, בנישואיו הראשונים היה אביו נשוי לאחותה, מרים, וממנה נולדו שלושה ילדים: ריזל, משה ואהרן. בסביבות גיל עשר עבר ללמוד תורה ב"פרנס קלויז" בווילנה, שם נודע כעילוי. אביו ורבו שבקלויז היו מתלמידי רבי חיים מוולוז'ין. בווילנה גם הושפע מאוד מהמגידים המקומיים ומסגנון דרשותיהם ששילבו משלים

בגיל ארבע עשרה נפטר אביו, וכעבור כשנתיים נישאה אמו מחדש לאדם בשם שמעון. על פי עדותו, בתקופת לימודיו בווילנה ניסה אד"ם הכהן להשפיע עליו שיצטרף לחוג המשכילים, אך החפץ חיים סירב. בגיל שבע עשרה, בהתאם לרצונו של אביו החורג, ולמרות התנגדותה של אמו, נשא לאישה את אחותו החורגת, פרידא, כדי שלא ייווצר קרע בנישואי אמו. לאחר חתונתם התגוררו בראדין, הסמוכה לווילנה, שם גר אביו החורג, ובשנים הראשונות לאחר נישואיהם אכלו על שולחנו. לאחר שהלה נקלע לקשיים כספיים, פתחה אשתו חנות מכולת קטנה שהניבה להם פרנסה בדוחק. הודות לפרנוסו על ידי אשתו, יצא ללמוד לתקופות ממושכות בעיירות שסביב ראדין, ובחלקן גם לימד קבוצות שונות של בחורים, בחלק מהמקרים גם תמורת תשלום.

תקופה קצרה כיהן כרב העיירה ראדין, אולם התפטר מתפקידו עקב אי עמידתם של אנשי העיר בתנאים שקבע כשנכנס לתפקיד. בשנת תרכ"ט הקים בראדין ישיבה בשם "ישיבת ראדין", עמד בראשה ובשנותיה הראשונות אף ניהל אותה ודאג לכל צרכיה.

בשנת תרס"ג (1903) מתה פרידא אשתו, ולאחר כשנתיים נשא לאישה את מרים פריידא ביתו של ר' הלל מלאפיס שהייתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה. מנישואין אלו נולדו בנו רבי אהרן קגן, ובתו פייגל חיה זקס. מרים פריידא הגיעה עם בנה רבי אהרן למונטריאול דרך סיביר ויפן בשנת 1942, ונפטרה בניו יורק ב-1946.

החפץ חיים הושפע מרבי נחומקה מהורדנה (שלמד בישיבת וולוז'ין) ומרבי ישראל מסלנט. בשנת 1873 הוציא את ספרו הראשון, "חפץ חיים", העוסק בהלכות איסור לשון הרע. ב-1884 הוציא לאור את חלקו הראשון של ספרו משנה ברורה. התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו, ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספריו בעילום שם. הוא עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בשרה שנירר בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב.

מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'. נודע כמי שיישם בעצמו הלכות אלו ונזהר מאוד מכל לשון הרע. הדגיש באופן כללי את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולשם כך כתב את ספרו 'אהבת חסד' וספרים נוספים.

חיבורו הגדול והמקיף ביותר הוא הספר 'משנה ברורה', שהוציא בשישה כרכים בין השנים ה'תרמ"ד-ה'תרס"ז. זהו חיבור הלכתי על סדר אורח חיים של השולחן ערוך, שמסכם את חידושי ההלכה בספרים שהתחברו אחרי השולחן ערוך, ובמידת הצורך מכריע במחלוקות ביניהם, על פי סוגיות התלמוד וכתבי הראשונים. במקרי ספק שאין בהם הכרעה ברורה הוא ממליץ לרוב להחמיר, אך אינו מחייב. עם השנים הפך הספר לקודקס ההלכתי החשוב ביותר של הציבור האשכנזי (ובעל השפעה רבה גם על עדות המזרח). על אף שחיבורו הגדול ביותר הוא המשנה ברורה, אשר לקח לרב לחברו 22 שנים, נודע הרב ישראל בציבור כמחבר ה"חפץ חיים" וזאת מכיוון שהרב ישראל רצה להדגיש את חשיבותם של הלכות לשון הרע וליידע את הציבור שאין לזלזל בהן.

הוא דגל בחיבוריו באמונה הפשוטה והתמימה של פשטי המקראות והמדרשים וללא מערכת תאולוגיה כלשהי, אך בחיבורו האחרון 'ספר מצוות קצר' הוא חרג ממנהגו והביא את דברי הרמב"ם לגבי מצוות אהבת ה': "ואין אדם אוהב להקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם לייחס עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעים כבוד קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשכיל".

החפץ חיים השקיע זמן רב כדי לוודא שספריו מודפסים כראוי, כדי שלא יהיה חשש גזל של הקונים. הוא שילם למגיהים שיבדקו כל כרך לפגמים. החפץ חיים אף ויתר על זכויות היוצרים בספרים הבולטים, והתיר לכל המעוניין להפיצם באופן זהה למקור בתנאי ש-4% מהספרים יתרמו לבית כנסת.

הוא כתב שדווקא בזמן התלמוד שהייתה אווירה שבה "קבלת האבות הייתה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו" ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא בהתבוננות בנעשה בבית לא היה צורך במוסדות חינוך לבנות שילמדו תורה. בימינו השתנו שני דברים, טען החפץ חיים. ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק: היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה. שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי. מכאן שאם הדבר לא ייעשה, כתב החפץ חיים, ”עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו” ולכן הוא פסק שמכיוון שאיסור התלמוד לגבי לימוד תורה לנשים הוא בעיקרו בלימוד התורה שבע"פ (התלמוד), אבל לגבי התורה שבכתב האיסור אינו קיים בדיעבד ולכן נשים יכולות בדיעבד ללמוד תורה שבכתב כדי להתחזק ביהדות. הפסק שלו התקבל, ובמזרח אירופה הוקמה רשת בתי ספר לבנות בשם "בית יעקב", מיסודה של שרה שנירר, ובה למדו תנ"ך, אך לא למדו תושב"ע.

החפץ חיים היה ככל הנראה הראשון שכתב ספר הלכה ומוסר לחיילים ("מחנה ישראל") ולמהגרים ("נדחי ישראל"), וזאת על אף שהביע התנגדות חריפה להגירה לאמריקה, ואף כתב על כך חוברת ("נפוצות ישראל"). הוא גם כתב ספר הלכה ומוסר לנשים ("גדר עולם"). הוא הקדיש פרקי הלכה ומוסר לאיסור הלנת שכר.

החפץ חיים נודע גם בציפייתו לגאולה, ובמסגרת זו הוא עודד כהנים ואחרים ללמוד את הלכות עבודת הקרבנות וסדר קדשים. לשם כך חיבר את הספר "ליקוטי הלכות" ואף ייסד כולל מיוחד בישיבתו ("כולל קדשים") שעסק בכך. הוא התעסק בהכנות לביאת המשיח כי האמין שהימים הם ימי עקבתא דמשיחא והתקיימו כל סימני הגאולה הנזכרים בתלמוד, לכן יסד 'כולל קודשים' על מנת לחדש את תורת הקרבנות ולהכשרת כוהנים לעבודת המקדש. אהב מאוד את תלמידי 'כולל קודשים', ואמר: "אני אוהב את כל היהודים. את בני הישיבות אני אוהב יותר, ומי שלומד "קדשים" אני אוהב יותר". חיבר קונטרס "צפית לישועה" לחיזוק אמונת ישראל בביאת המשיח.

קיימות עדויות שהרב חזה את השואה ומראותיה, ולפיכך זרז לתשובה ומעשים טובים כדי למנוע את רוע הגזרה. הרב התמצא במאורעות לאומיים והבין-לאומיים, ואף שילבם בדרשות פרשת השבוע. הוא האמין שעם ישראל יחזור לארצו בליווי ניסים גלויים, ונבואות הגאולה יתגשמו כפשוטן. כאשר סיפרו לו בצהלה על הצהרת בלפור - הוא בכה מעצב כי האמין שמהלך זה הוא זעיר ביחס לגאולה שציפה: "אבל אני יודע שהקב"ה יש לו לשלם, והוא ישלם הכל, לא תיפול שערה מכל מה שהבטיח [ניסים ונפלאות], ואם כן – מה לי ולהצהרת בלפור?!".

 

החפץ חיים היה מהמייסדים של תנועת אגודת ישראל ואף הופיע בכנסייה הגדולה הראשונה של תנועה זו.

החפץ חיים עסק רבות בעניינים ציבוריים, ונחשב לאחד מהמעצבים והמשפיעים על אופיו של הציבור החרדי בתחילת המאה העשרים. הוא חתום על הרבה חידושים ותקנות שבמידת מה משפיעה עד היום על הצביון של הציבור החרדי.

• הסכים להקמת תנועת בית יעקב בידי שרה שנירר לתת חינוך תורני לבנות, דבר שהיווה חידוש גדול ומעורר התנגדות בימים ההם.
• דאג לשמירת שבת של יהודים במקומות עבודה שונים. פעל לטובת פועלי בתי חרושת יהודים שלא יצטרכו לחלל את השבת,. פעל גם בבלגיה למען סגירת הבורסה באנטוורפן ביום השבת, עקב היות רוב סוחריה יהודים.
• הקים מערך של הספקת מזון כשר להמוני החיילים היהודים בצבא הפולני בכל מקומותם, בין שתי מלחמות העולם.
• פעל רבות להחדרת שמירת טהרת המשפחה בקרב נשות ישראל, וייחד רבות מאגרותיו לשם כך. הוא דרש בפני נשים רבות שהתכנסו לשומעו בביהכנ"ס הגדול של וילנה ואף הוציא ספר על כך בשם "טהרת הבית".
• סירב לבקשות רבנים לעלות לארץ ישראל, וניסה לחזק את עולם התורה באירופה. פעל רבות למען עליית יהודים דתיים לארץ ישראל^{[דרוש מקור]} ואף רצה לעלות בעצמו בערוב ימיו, אולם ללא הצלחה.
• פעל להשקטת המריבה בירושלים בין תלמידי הרב קוק לבין תלמידי הרב זוננפלד, וסלד כנראה מן ההכפשות נגד הרב קוק שאותו הכיר משחר ימיו. יש הטוענים כי סייע לו להשיג את משרת הרבנות הראשונה שלו.
• התנגד להתחברות עם התנועה הציונית והסוכנות, ואף סירב להקים איתם גוש פרלמנטי יהודי מאוחד כנגד הרשימות הפולניות. הוא הסתייג מדרכה של תנועת המזרחי ומוסדותיה ואף ניסה לשכנע את הרב יצחק יעקב ריינס לחזור בו מתמיכתו בציונות, אך לא נמנע בשל כך מלהשתתף בהספדים עליו.
• סירב להכנסת לימודי חול ושפת מדינה בסדרי החינוך בעולם הישיבות כי חשש להתבוללות ולהתערות עם יתר תושבי המדינה. בשנת תר"ץ פעל בקרב נשיא פולין ושריו לביטול הגזירה לחייב רבנים במבחנים על לימודי חול ובקבלת סמיכה מ"קולעגיום" רבני.
• הקים יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי את ועד הישיבות, לדאוג לקיומם החומרי של הישיבות.
• דרש להקים תלמודי תורה ובתי ספר חרדיים לבנים בעירם.
• פעל במרץ למען יהודי רוסיה בשיתוף פעולה עם גדולי ישראל מכל החוגים. התבטאויותיו על ה "יבסקים" היהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לעקירת הדת היהודית, היו חמורות ביותר ואף הביע חרטה בזקנותו על שלא יצא למלחמה פיזית בהם כמבואר בספר "קובץ מאמרים" של תלמידו רבי אלחנן וסרמן. יזם עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי, אדמו"רי בית ליובאוויטש ורבנים נוספים, מכתבי קול קורא הקוראים ליהודי התפוצות לסייע ליהודי רוסיה.

 

מנישואיו הראשונים:

• בנו הרב אריה לייב הכהן פופקא
• בתו גיטל, אשת הרב אהרן הכהן
• בתו שרה, אשת הרב צבי הירש לוינסון, עוזרו של החפץ חיים בישיבת ראדין
• בנו אברהם, נפטר בצעירותו בשנת תרנ"ב (1891).

מנישואיו השניים:

• בנו הרב אהרן הכהן קגן – היה רב בית כנסת במונטריאול בין השנים תש"ב - תש"ה, ולאחר מכן התגורר בניו יורק
• בתו פייגא חיה – אשת הרב מנחם מנדל זקס, אמו של הרב הלל זקס

 

על שמו קרויים רחובות רבים בישראל. כמו כן הקיבוץ הדתי חפץ חיים (ותחנת קליטת המים הסמוכה אליו).

בשנות ה-40 פעלה בכפר סבא ישיבת חפץ חיים, בראשות הרב אהרן יהודה לייב שטינמן. אחיינו, הרב חיים דוד ליבוביץ, הקים בארצות הברית את ישיבת חפץ חיים.

 

כמו כן הוציא לאור את הספר 'גבורת ארי' של רבי אריה לייב גינצבורג (ה'שאגת אריה') על מסכתות: יומא, תענית, מכות, ביצה ונזיר.

• אספת זקנים-אספה של פירושים מגאונים קדמונים על רוב המסכתות מסדר קדשים.
• ליקוטי מאמרים

• הרב אלחנן וסרמן
• הרב אליהו דושניצר
• הרב יוסף שלמה כהנמן
• הרב מרדכי צוקרמן
• הרב שלמה בלוך
• הרב מרדכי שמוקלר - מונה על ידו לראשות ישיבת לידה
• הרב שמואל יוסף רבינוב נשלח על ידו לשמש כראש כולל בהמבורג
• הרב חיים משה ליב שניידר - ראש ישיבת תורת אמת
• הרב חיים יצחק חייקין - ראש ישיבת חכמי צרפת באקס-לה-בן שבצרפת
• הרב מרדכי דב איידלברג - רב כמה קהילות ומחבר סדרת הספרים חזון למועד
• הרב צבי הירש לוינסון - חתנו ומנהל הישיבה

• הרב אריה לייב הכהן פופקו (בן הח"ח), מבוא לספר מכתבי הרב חפץ חיים, דפוס ראשון ורשה ה'תרצ"ז.
• הרב דב כ"ץ, תנועת המוסר, פלדהיים ה'תשנ"ו (מהדורה מחודשת) כרך ד פרקים א-ט, עמ' 19–149.
• הרב מ"מ ישר, החפץ חיים - חייו ופעלו, א-ג, בני ברק: נצח, התשנ"ז.
• הרב דב אליאך, החפץ חיים - תולדות חיי איש וביתו, ירושלים, ה'תשפ"ד.
• א' ביק (שאולי), "ה"חפץ חיים", הלכות והליכות", מורשה ח (ה'תשל"ד) 104-112.
• הרב א"ב שורין, קשת גבורים א, ירושלים ה'תשכ"ד, עמ' 115–121.
• הרב ניסן וקסמן, "במחיצתו של ה'חפץ חיים'", שנה בשנה (תשל"ד) עמ' 419–432.
• אברהם הלוי שישא, "מכתב של מרן החפץ חיים זי"ע", המעין ב (ה'תשל"ה), עמ' 42–48.
• יצחק גנוז, "משלי החפץ חיים, יסודותיהם ושיטת עיצובם", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 8, 4 (ה'תשמ"ב), עמ' 139–144.
• א' בן-נתן, תוכנית עלייתו ארצה של ה"חפץ חיים", "אשל נתן" (ה'תשמ"ח) 110-115.
• מאיר עיני ישראל, א-ז, בני ברק, תשנ"ח- ואילך.
• דוד תמר, מרן בעל "החפץ חיים", "קובץ הציונות הדתית" ה (ה'תשס"ב) 604-613.
• יצחק גנוז, "התייחסותו של ה"חפץ חיים" לבחירת רב ראשי לווילנה לאור מכתביו", סיני קלא (ה'תשס"ג), עמ' לט-מה.
• מי האיש - תולדות חיי הרב ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים מאת שולמית שולה אזרחי.
• הרב משה גליס ואביעד הכהן, כתבי ״החפץ חיים״ הרב ישראל מאיר כהן מראדין: רשימה ביבליוגרפית בצירוף תעודות ומסמכים. נזר דוד, מכון הרי פישל, ירושלים, תשמ"ד.
• הרב מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים - מרן ה"חפץ חיים" ומרן הראי"ה קוק (ה'תשע"ה).

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ישראל מאיר הכהן
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:ישראל מאיר הכהן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישראל מאיר הכהן

• אריה לייב פופקא, תולדות וקורות חייו של בעל החפץ חיים, באתר היברובוקס.
• בן-ציון אייזנשטט, הרב ר' ישראל מאיר כהן בראדין (הנודע השם בעל חפץ חיים), דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ב, עמוד 22–23, באתר היברובוקס.
• 'כהן (פופקא), ר' ישראל־מאיר ב"ר אריה־זאב („חפץ חיים”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים](מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 57–58 ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק
• ישראל מאיר הכהן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
• החפץ חיים ומשפחתו - על צאצאי החפץ חיים ומשפחתו, מתוך הבלוג "תולדות ושורשים בעם ישראל - עצי משפחה".
• פרופ' אליאב שוחטמן, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 156, אלול תשע"ב, עמ' 4.
•   הכנסייה הגדולה תיעוד תרפ"ג, סרטון באתר יוטיוב - סרט ובו רואים את החפץ חיים מגיע לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה, 1923
• חנני בלייך, פתרון תעלומת החפץ חיים נמצא בשוק הפשפשים, באתר מקור ראשון, כ"ג בניסן תשפ"א
• דוד אסף‏, שלושים לרצח איתם הנקין: תכנית המחקר על 'החפץ חיים', בבלוג "עונג שבת", 30 באוקטובר 2015.
• בנימין בראון, 'מעמדם ההלכתי של "פושעי זמננו" במשנת החפץ חיים', בתוך: מנחם לורברבוים ואח' (עורכים), על דעת הקהל: דת ופוליטיקה בהגות היהודית – ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, הוצאת מרכז זלמן שזר והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ב, עמ' 787–832.
• בנימין בראון, 'הקבלה בפסיקת החפץ חיים', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג (תשע"א), עמ' 485–542.
• בנימין בראון, "From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip”, Dine Israel 25 (2008), pp. 171-256.
• בנימין בראון, 'ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים', בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 79–118.
• בנימין בראון, “"Soft Stringency in the Mishnah Brurah: The Jurisprudential, Sociological and Ideological Aspects of a Halakhic Formulation”, in: Contemporary Jewry 27 (2007), pp. 1-41.
• ידידות והערכה בין החפץ חיים לראי"ה קוק מתוך העלון שבת הראי"ה.
• בנימין בראון, '"בעל הבית" - ר' ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים', מתוך קובץ 'הגדולים'.
• מידע על ישראל מאיר הכהן בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על החפץ חיים בקטלוג הספרייה הלאומית
•   ישראל מאיר כהן (1838-1933), דף שער בספרייה הלאומית

חיבורי וכתבי החפץ חיים

• ראשי פרקים לספר שמירת הלשון מאת החפץ חיים.
• אהבת חסד, אהבת ישראל, בית ישראל, זכור למרים, חובת השמירה, חפץ חיים, כבוד שמים, ליקוטי הלכות, משנה ברורה חלק א, משנה ברורה חלק ב, משנה ברורה חלק ג, משנה ברורה חלק ד, משנה ברורה חלק ה, משנה ברורה חלק ו, שמירת הלשון, שפת תמים, ליקוטי הלכות - ספרי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, מאתר HebrewBooks.
• קונטרס "צפית לישועה" מאת החפץ חיים, באתר "דעת".
• נדחי ישראל מאת החפץ חיים - אתר Israel613.
• קונטרס פרי אברהם, ליקוטים מכל כתבי החפץ חיים - אתר צל הרים.
• ספרי המשנה ברורה, כולל שיעורים להאזנה באנגלית - אתר משנה ברורה.
• ספר תורת הבית, מהדורה אינטרנטית(הקישור אינו פעיל, 10 במרץ 2021) - אתר יגדיל תורה ויאדיר.
• הרב שמואל גריינימן, ספר חפץ חיים על התורה, באתר אוצר החכמה.
• ספר מחנה ישראל, ווארשא תר"ן.