עובדיה יוסף

ערך זה עוסק ברב ישראלי, הראשון לציון, מייסד תנועת ש"ס, פוסק הלכה, ומנהיג יהודי ספרדי. אם התכוונתם לנכדו, ראש ישיבת אהל יוסף, ראו עובדיה יוסף (1976).

חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת ה'תש"ל (1970). כונה בפי רבים גדול הדור, "פוסק הדור" וכן מרן. ממעצבי דרכם הרוחנית של יהודי עדות המזרח במאה ה-20 והדרך החרדית ספרדית.

הרב עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף בערוב ימיו
לידה	23 בספטמבר 1920 י"ב בתשרי ה'תרפ"א בגדאד, עיראק תחת שלטון בריטניה בריטניה
פטירה	7 באוקטובר 2013 (בגיל 93) ג' בחשוון ה'תשע"ד ישראל ירושלים, ישראל
כינוי	מרן, מרן מלכא, מרן הראש"ל
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה, ירושלים
תאריך עלייה	1924
מדינה	ישראל ישראל
השכלה	ישיבת פורת יוסף
מקום פעילות	קהיר, תל אביב-יפו, ירושלים
תקופת הפעילות	1940–2013 (כ־73 שנים)
השתייכות	חרדים ספרדים
תחומי עיסוק	הלכה
תפקידים נוספים	נשיא מועצת חכמי התורה
רבותיו	הרב עזרא עטייה
תלמידיו	הרב אליהו בקשי דורון, הרב שלמה משה עמאר, הרב יצחק יוסף, הרב דוד יוסף
חיבוריו	יביע אומר, יחוה דעת, חזון עובדיה, הליכות עולם ועוד
בן או בת זוג	מרגלית יוסף
צאצאים	יעקב יוסף דוד יוסף משה יוסף יצחק יוסף אברהם יוסף עדינה בר-שלום
מספר צאצאים	11
הרב הראשי לישראל הספרדי ה־4 הראשון לציון ה-38 15 באוקטובר 1972 – 18 במרץ 1983 (10 שנים) שותף לרבנות שלמה גורן (הרב האשכנזי) → יצחק נסים מרדכי אליהו ←
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1970)
חתימה

ילדותו ונעוריו

 

נולד בעיר בגדאד שבעיראק, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא עובדיה על שמם של הרב עבדאללה סומך ושל סבו, ויוסף על שמו של הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי"). שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ב-1924, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. בשנת 1927 שרד את רעידת האדמה בירושלים. למד בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים ומנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו ללימוד תורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה".

בשנת ה'תרצ"ג (1933), בגיל שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה (שם היה החברותא של הרב בן ציון אבא שאול), לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי הרב צדקה חוצין. באותה שנה כתב ספר בשם "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו. השקיע את זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.

בשנת ה'תרצ"ז (1937), בגיל 18, נשלח על ידי הרב יעקב דואק להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם רבו, הרב עזרא עטייה, עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. עוד ידוע כי אף היה נוהג להיוועץ בו בנושאי הלכה. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם".

 

בשנת ה'ת"ש (1940), בגיל עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בד' בניסן ה'תש"ד (1944), נישא למרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב. החתונה התקיימה בבית ספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף-חפץ שבשכונת הבוכרים. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.

שהותו במצרים

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

 

 

הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו "אהבה ואחווה", ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, בהם רבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, כשנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל.

חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל, אשר החמירו עם השנים וחייבו אותו להרכיב משקפי ראייה עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים

 

כששב לישראל ממצרים, לא היה יכול ללכת לכולל בפורת יוסף, שכן אז לא החזיקו בכולל אברכים מבוגרים. לכן, כדי להתפרנס לימד בתלמוד תורה של חסידות סאטמר, ובהמשך החל ללמוד בבית מדרש "בני ציון", בראשות הרב צבי פסח פרנק. בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של המרא דאתרא הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, ובניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, שנקבעו שנה קודם לכן.

בשנת ה'תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנה זו זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות". בתשי"ד (1953) ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר". הרב יוסף זכה בפרס הרב קוק לשנת ה'תשי"ד, פרס ירושלים לספרות תורנית לשנת ה'תשי"ז וה'תשכ"ב.

בין השנים תשכ"ד-תשכ"ח (1964–1968) שימש כראש ישיבת המתיבתא הגדולה בית הראש"ל ברחוב ז'בוטינסקי 31 בירושלים.

בשנים 1958–1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול. במהלך שנות השישים למד במשך פרק זמן מסוים קבלה באופן אישי אצל הרב מרדכי שרעבי.

רב ראשי לתל אביב

בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. הוא הוכתר לתפקיד ב-17 ביוני 1969. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים בנושאים כמו עריכת חתונות לספרדים בימים שבהם אשכנזים נמנעים מכך (כגון מי"ז בתמוז עד ר"ח אב) מתוך רצון להקל על הציבור ולהרים את קרנה של הפסיקה הספרדית.

בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.

 

פרשת גיורה של הלן זיידמן

  ערך מורחב – פרשת הלן זיידמן

בשנת 1970 ביקשה הלן זיידמן (לשעבר שנון), נכרית מארצות הברית שהתגוררה בקיבוץ נחל עוז ונישאה ליהודי כהן חבר הקיבוץ בנישואין אזרחיים להירשם כיהודיה במרשם האוכלוסין, לאחר שעברה גיור רפורמי. הרבנות הראשית התנגדה לכך בתוקף, והתעורר חשש שבג"ץ יקבל את עמדתה של זיידמן במה שיתפרש כמתן הכרה לגיורים רפורמיים. כדי למנוע תוצאה כזאת, הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל, גייר את זיידמן בתוך יממה. לאחר שהגיור לא הוכר בשל חוסר סמכותו של הרבצ"ר לגייר, כינס הרב יוסף בית דין בלשכתו ואישר את הגיור, בגיבויים של הרבנים הראשיים ניסים ואונטרמן. רבנים מהציבור החרדי, בהם הרב אלישיב והרב קניבסקי, תקפו את הגיור וטענו כי הוא לא כלל קבלת מצוות, בשל העובדה שהלן הייתה נשואה לכהן (דבר שאסור לפי ההלכה) והמשיכה להתגורר בקיבוץ חילוני, דבר שמעורר חשש כבד שאין בכוונתה לשמור תורה ומצוות.

רב ראשי לישראל

בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקיבלו על עצמם שמירת מצוות; קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו שבו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, ועם סגנו, הרב גד נבון.

בשנים ה'תשל"ז–ה'תשנ"ד הוציא ספר בעל שישה כרכים בשם יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.

 

בחודש ניסן ה'תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב יצחק נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1988.

מנהיג ש"ס

 

לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.

החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם".

התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך). פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.

השפעתו הפוליטית של הרב יוסף באה לידי ביטוי גם לאחר מותו, כאשר במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים התווכחו ביניהם אריה דרעי ואלי ישי מי משניהם הוא ממשיך דרכו הפוליטית.

 

הרב עובדיה יוסף כדרשן

הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית. הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו החל מ-1994 בלוויין על ידי דר וסוחרת.

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת קיבלו תהודה באמצעי התקשורת. הוא השתמש בהן לעיתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ועורר לעיתים סערות ציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית. במקרה אחר התבטא נגד רה"מ אריאל שרון והנסיגה מגוש קטיף (כ"ז אדר א' תשס"ה): "מה עשו גזירות על חבל קטיף... אנשים שבנו ביתם בזיעת אפם, שנים על גבי שנים. דור שני, דור שלישי, יבואו תיכף, ינתקו אותם, ייקחו אותם וייתנו את הבתים לערבים. איזה בתי מדרש יפים יש שמה, איזה בתי כנסת יפים יש שמה, איזה בתים נפלאים יש שמה. את הכל ימסור לערבים... איזה אכזר הרשע הזה, שהוא עושה דברים כאלה. הקב"ה... יתן לו 'באנה' אחת - ימות! יישן ולא יקום!...". לאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. שרון אכן קיבל אירוע מוחי באותה שנה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, וזמן קצר לאחר מכן שקע בתרדמת. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה, זאת על אף שדבריו בנידון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים, הרב דוד סתיו, "רשע" ו"מסוכן ליהדות".

אחרית ימיו

  ערך מורחב – הלוויית הרב עובדיה יוסף

מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו.

ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים. הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013, ג' בחשוון ה'תשע"ד, בגיל 93.

 

הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות, בין 275,000 ל-850,000 איש. לפי הערכות הייתה זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בין המלווים היו הרב אהרן לייב שטינמן, האדמו"רים מגור, מבעלז ומוויז'ניץ, וכן נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו.

נקבר לצד אשתו בבית הקברות סנהדריה בירושלים.

 

 

 

בתום השבעה התקיימה עצרת לזכרו בהשתתפות רבבות בצומת בר-אילן, בסמוך לבית הקברות סנהדריה. בעצרת נאמו והספידו רבנים מן המגזר הספרדי, הליטאי והחסידי.

במהלך השבעה הוחלט לשנות את שם רשת החינוך שהקים מ"מעיין החינוך התורני" ל"בני יוסף".

בשנת 2014 - ה'תשע"ד הוקמה ישיבת ישיבת אהל יוסף על שמו.

בשנת 2015 הכריזה עיריית תל אביב-יפו על פרס הרב עובדיה יוסף לכתיבה הלכתית על שמו.

בשנת 2017 הוחלט לשנות את שמה של שכונת "גני הדר" שבצפת לשם "שכונת חזון עובדיה", וכן לקרוא לרחובה הראשי על שמו. בערים ראשון לציון, הרצליה, לוד, פתח תקווה, בית שמש, נוף הגליל ועוד קרויים רחובות על שמו.

בשנת 2015 הוציא דואר ישראל בול ומארז מזכרת לזכרו.

בשנת 2016 הודיעה המשפחה על כוונתה להפוך את ביתו ברחוב הקבלן לספריה וכולל אברכים שינציח את זכרו.

בשנת 2017 שונה שמו של צומת בר-אילן ל"צומת מרן" על שמו.

בביתו שבשכונת הר נוף הוקם לזכרו "בית מאור ישראל" על ידי מכון מאור ישראל, בראשות בנו, הרב משה יוסף. במקום בית מדרש העוסק בתורתו ובהוצאת כתביו לאור. בבית מתקיימים סיורים. ביום השנה לפטירתו נערכת במקום האזכרה המרכזית לזכרו.

לאחר שלוש שנים מפטירתו הוקם "מרכז מורשת מרן העולמי" על ידי ישיבת חזון עובדיה.

עיריית תל אביב קבעה שלט הנצחה לרב עובדיה יוסף מול הבית בשדרות רוטשילד 96, בו התגורר בשנים שבהן כיהן כרב הראשי של תל אביב-יפו.

בשנת 2023 הוקם בית הוראה בשכונת הדר יוסף שבתל אביב-יפו הקרוי על שמו.

בעיר קריית גת, בפאתי הקריה החרדית, הוחלף רחוב "גאון הירדן" לרחוב על שמו.

מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה

מטבע הלשון שבו השתמש הרב יוסף פעמים רבות – "להחזיר עטרה ליושנה" – ביטא את רצונו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל וליצור קודקס תורני אחיד לכלל ישראל, זאת בניגוד לפסיקה העדתית. כך כתב בנו, הרב יצחק יוסף, על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:

”ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו”.

המפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם מיזם חברתי, שבמסגרתו ביקש לרומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שראה כהגמוניה האשכנזית בעולם התורני. בכמה מקומות הוא כותב שגם בני אשכנז צריכים ללכת לפי פסיקות השולחן ערוך, עם זאת, במקומות רבים כתב שעל האשכנזים להמשיך לפסוק כרמ"א^{[דרוש מקור]}.

בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי הוא מכוון את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.

לדעת הרב ד"ר רצון ערוסי הרב יוסף ביקש לשמר קודם כל את הפסיקה ההלכתית על פי רבי יוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית כללה בתוכה גם את יהודי אשכנז: "רצוי הוא אחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית".

צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נקט באותה גישה ציונית של כור היתוך, בכך שביקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל – ספרדים ואשכנזים כאחד, שעליהם ביקש הרב יוסף להחיל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, ביטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטורים כגון יאן הוס, מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבט אסכטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביא יחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף היה קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהגים השונים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם. מאידך, בניגוד לחרדים האשכנזים, התנגד לפסיקה מחמירה וכן "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו". זוהר סבור כי עמדתו התקיפה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלא השקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו". עוד לדבריו: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה".

יצחק בצלאל סבור שגישתו של הרב יוסף איננה "אחדותית" – חרף הרטוריקה שלו בעניין זה – אלא כיתתית, שכן הוא מותיר מחוץ ל"אחדות" את האשכנזים, ספרדים שלא גורסים כמוהו, יהודים בגולה וחילונים. ניתן ללמוד על כך הן מפועלו הפוליטי של הרב יוסף, הן מהתבטאויותיו נגד קבוצות שונות והן מפסיקותיו. למעשה הרב יוסף תבע שהכול ינהגו כדעתו. כמו כן הרב יוסף לא הציג לדעתו גישה "ספרדית-ארץ ישראלית רדיקלית", אלא גישה פונדמנטליסטית השואפת לחזור לעבר מסוים, בלי להתחשב במה שהשתנה במציאות מאז.

הרב בנימין לאו אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמו ציונית, המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבר כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, שבה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף כיוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פעל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו.

אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד". לטענתו, הרב יוסף הציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, ביקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה".

כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא (=ואין זה נכון), שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי (=היו כפופים) לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף (=היה כפוף) להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת (=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך), על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו

— יביע אומר, ו', או"ח מ"ג

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח ביקשו את הסכמתו, גם כשהטקסט הכיל ביקורת על פסיקותיו.

עם זאת, בפסיקות אחדות גם הרב יוסף עצמו (בדומה לשאר הפוסקים) לא נצמד באופן מוחלט לפסיקת רבי יוסף קארו. כך למשל: על אף שהשולחן-ערוך קובע כי יש ללבוש טלית-קטן על גבי הבגדים, פסק הרב יוסף כי אין לעשות כן, ואף יש להסתיר את פתילי הציצית במכנסיים. כך גם בדין הנחת התפילין, על אף שפסק השולחן ערוך כי יש לכרוך את רצועת היד על הזרוע רק לאחר הנחת תפילין של ראש, הרב יוסף סובר כי יש לנהוג כפי מנהג העולם (על פי הקבלה) ולכרוך את רצועת היד לפני הנחת תפילין של ראש.

כוח דהיתרא עדיף

אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף היה בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, שלפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא, ככל שהדבר ניתן. הרב יוסף ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא את דברי החיד"א: ”הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים”. הרב יוסף העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידיאל, עד כדי כך שלפי צבי זוהר, אם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי".

לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה ותלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:

אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה

— .

לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה יתרה עלולה להביא בסופו של דבר לזניחת הפרקטיקה הדתית: ”ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה” (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך ביטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל.

מפסיקותיו המקלות

התיר מכירת קרקעות לגוי בשנת שמיטה, היתר הידוע כהיתר מכירה, תוך הסתמכות על רבנים ספרדים ואשכנזים. הוא עצמו מכר את הגינה שסביב בית המגורים שלו באמצעות הרבנות הראשית. לעמדתו אפשר להסתמך על ההיתר לכתחילה, אך המליץ לבני תורה להימנע, במידת האפשר, מצריכת יבול שהסתמך על היתר זה. במכתב אחר כתב שההוראה להחמיר היא למהדרין היכולים להחמיר על עצמם, ובלבד שלא ייפגעו בני ביתם מחוסר בפירות וירקות.

התיר לשמוע שירת אישה דרך מכשיר רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכיר את הזמרת. הוא עצמו נהג להאזין לשירת הזמרת המצרייה אום כולתום.

התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע. מתוך תשובתו: ”ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הא לאו הכי יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כל כך. אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בוודאי שיש להחמיר בכל אופן”.

התיר לאישה נשואה לגלות משערות ראשה כאצבע אחת או שתיים; מלשונו: ”הנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו”. וכן כתב בנו הרב יצחק יוסף: ”לעניין שיעור השיער שמותר מן הדין לגלות מלפנים על הפדחת או הצדעיים, מרן אאמו"ר שליט"א מורה ובא שהוא כשיעור ב' אצבעות לערך (כארבעה ס"מ), ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד”.

התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (שיער שאינו אסוף), ראו שו"ת יביע אומר, מדבריו שם: ”וראיתי להישועות יעקב... אף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן על מה שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפירוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה יש לומר שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר”.

התיר לנשים אלמנות וגרושות ללבוש פאה נכרית ככיסוי הראש: ”עכ"פ כאן [בפאה נכרית] שאף בנשואות יש מקילים, גם ברשות הרבים, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה”.

התיר לשחרר מחבלים 'עם דם על הידיים' בעבור שחרורו של גלעד שליט.

גישת הרע במיעוטו

הרב יוסף ביקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה". ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב; שחיטה של עוף שיש בו חשש טרפה; לבישת מכנסיים אצל נשים בהעדפה על חצאית קצרה.

העלמת עין

הרב יוסף בחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד עם תופעות החורגות מההלכה, במקרים שבהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקוים ההלכה כלל. במקרים אלה הנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה; ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי; שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער.

סיני עדיף

הרב יוסף הדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, באשר הספרדית שמה את הדגש על בקיאות, בשעה שהאשכנזית מעדיפה לעיתים את הפלפול. כמו כן העדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר: ”המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף”.

לטענתו של הרב יוסף, ההתרכזות בפלפול על חשבון הבקיאות מביאה לידי חוסר ידע, דבר המוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך. לדבריו, גם בימינו, שבהם נפוצים ספרים, יש עדיפות לבקיא.

יחסו לקבלה ולחסידות

הרב יוסף ייחס חשיבות מעטה יחסית בפסיקתו לזוהר ולכתבי הקבלה. הוא השתדל להיצמד לפסיקותיו של רבי יוסף קארו שמיעט לשלב את הקבלה בהלכה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול הפוסקים והכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודחה את הפסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י",^{[דרוש מקור]} סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: ”...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האריז"ל?”. עם זאת, במקרים שבהם התקבלה דעתו של האר"י בתחום התפילה וכדומה הוא מקבל זאת.

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת בינו ובין חלק מיוצאי ארצות ערב בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

בעניין היחס למי שאינם מאמינים בזוהר הובאו בשמו עדויות סותרות. בעודו בחיים ועל פי שלושה תלמידים, הרב יוסף פסק כי גם יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר הוא יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות ומטעמים נוספים. מאידך, לאחר מותו, בנו הרב יצחק יוסף כתב שאביו הסתפק בדבר וחשש לצרפם למניין.

באחד משיעוריו הביע את הסתייגותו מספרי רבי נחמן מברסלב, מחוללה של חסידות ברסלב. לדבריו הוא אינו לומד ספרים אלה, בנימוק שתוכנם אינו פסקי הלכה אלא הגיגים. לאחר שאמירה זו הכתה גלים הבהיר הרב יוסף שאינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן מברסלב והבהיר את הערכתו אליו. הסתייג גם מהנסיעה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, בראש השנה.

יחסו למנהג ולמסורת

הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ולא נתן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים על אדני ההלכה לדעתו. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו למנהגים בבית הכנסת של עדות צפון אפריקה, כמו עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, שילוב הציבור במהלך התפילה באמירת ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה וקריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית. ניסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשנים ה'תשס"ב וה'תשע"ד את "דברי שלום ואמת", סדרה בת ארבעה כרכים על הספר ילקוט יוסף, המבקשת להגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.

מתח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שלא התאימו לדעתו להלכה. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: ”אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם”.

פסקי הלכה בולטים

• התיר נישואים עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות התורה שבעל פה, וקיבלו על עצמם שמירת מצוות, כולל מצוות דרבנן.
• פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא". זאת בהתאם לדעת הרדב"ז מן המאה ה-16, אך בניגוד לעמדת רוב הפוסקים האחרים באותה תקופה (שסברו כי על יהודי אתיופיה לעבור גיור מלא או גיור לחומרה) ובניגוד למדיניות שר הפנים ושר הקליטה. פסיקת הרב יוסף סללה את הדרך להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
• התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.
• התיר לנשים ללבוש מטפחת לראשן המגלה שתי אצבעות (כ-4 ס"מ) מלפנים, בהסתמכו על פסק הלכה של מהר"ם אלשקר, המתיר גילוי שיער שחוץ לכיסוי הראש.
• הביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה.
• התנגד לקבלת הנוהג של זמן כניסת שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, ודעתו הייתה כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן כניסת השבת כ־20 דקות לפני שקיעת החמה, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל.
• תמך במכללה החרדית ירושלים שהקימה בתו, עדינה, וכן במרכז החרדי להכשרה מקצועית בישראל.
• בהקשר למסירת שטחים;
  • בשנת 1979 פסק שאפשר למסור לערבים חלקים מארץ ישראל תמורת שלום, משום שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש. לדבריו, על המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. הפסק שימש גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו ופוליטיקאים מן השמאל הרבו להזכירו גם בהזדמנויות נוספות.
  • אך בשנת 2003 כתב כי הפסק האמור אינו תקף: ”ברצוני להבהיר בעניין יש"ע. לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה "שטחים תמורת שלום" אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת... אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו...”.
• ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראת הרב יוסף. הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיגו הרוחני של הפלג הליטאי פסק שרק מוות לבבי נחשב כמוות, ולאור זאת הצביעו אנשי יהדות התורה נגד ההחלטה. עם זאת, בעקבות הביקורת הליטאית הודיע הרב יוסף שלא יעודד תרומת איברים וקרא שלא לחתום על כרטיס אדי. הוא חזר על עמדתו משנת תשכ"ז שאין להשתיל איברים אלא בשל פיקוח נפש מידי ולאחר אישור של גדולי הדור.
• בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה. בתגובה פורסמה בשלשת העיתונים היומיים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים שלום כהן, ראובן אלבז ומשה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות.
• בשנת 2011 פסק שאין להתיר פיטום אווזים עקב צער בעלי חיים ובעיות כשרות, ושראוי שלא לאכול כבד אווז.
• בשנת 2012 פסק, יחד עם הרב שלמה משה עמאר, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצורכי פרנסה.

התייחסותו לחולקים עליו

הרב יוסף התייחס לעיתים בתקיפות לחולקים על פסיקתו.
הוא היה מיודד עם הרב מרדכי אליהו בצעירותם כשלמדו בישיבת פורת יוסף, ולימים ישבו יחדיו בבית הדין הגדול. מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה" – ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק ההלכה של הרב אליהו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה הסמוכה להוצאת הספר חזר הרב ותקף את הרב אליהו באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה – זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה". עם זאת בהזדמנויות אחרות חלק הרב יוסף כבוד לרב אליהו, ולאחר פטירתו נשא עליו הספד בבית המדרש "יחוה דעת"

בשנת 1990 מתח הרב יוסף ביקורת על המשיחיות של הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו של הרב שך על המשיחיות של הרבי. הוא טען כי "ההוא בעצמו, האדמו"ר הזה, אמר על עצמו דברים נוראים שאסור להוציאם בפה, זו כפירה ממש, זו עבודה זרה, והטעה את אלה הנמצאים בחצר שלו שעושים אותו אלוה, אלוהים אחרים". עם זאת בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעילותם של חסידי חב"ד בעולם ואמר כי הרבי "הוא היה יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו". כמו כן ניהל חילופי מכתבים עם הרבי, וביקש את ברכת הרבי עבור כלתו שלא חשה בטוב.

לרב יוסף היה יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה". בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא כתב שהקמת המדינה היא נס לעם ישראל וחובה עלינו להודות על נס זה, ו"רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה". עם זאת, מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, וכן נס הקמת המדינה אינו נס מחוץ לטבע אלא 'נס בתוך הטבע', "ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית" – אין לברך על אמירת הלל זה. הוא פוסק כי הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, וכך היה מנהגו מדי שנה בבית הכנסת שלו^{[דרוש מקור]}, ואף האומרו לאחר תפילת שמונה עשרה בלא ברכה – אין למחות בידו".

עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדת הציונים הדתיים המחייבים אמירת הלל בברכה, ובין עמדת החרדים שבכלל אינם אומרים הלל.

לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בריאיון עיתונאי: ”אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי – תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?”.

בני ישיבות ושירות צבאי

הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה". עם זאת, הוא התנגד לגיוס בני ישיבות לצה"ל והדריך את שומעי לקחו להישאר ללמוד בישיבה. הוא השמיע בפומבי ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה. עם זאת, בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי. בשיעור בינואר 2013 אמר שאם יהיה צורך בכך – יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות.

נכדו של הרב יוסף הצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל היה אומר תפילה לשלום חיילי צה"ל. אחד מילדיו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

יחסו לחילונים

הרב יוסף כינה את דורו "דור החופש והדרור", דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואים עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו ערך הרב יוסף הבחנה בין חילונים שאינם מאמינים לבין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, הייתה להם אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה: ”וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה” (יביע אומר, יו"ד סימן י"א, עמוד קצ"ז).

את ה"מסורתיים" ביקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו, בניגוד לדעת פוסקים חרדים אחרים.

התייחס בשלילה לחילונים נעדרי אמונה לחלוטין. עוד אמר: ”מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס... מותר להרוג אותו”.

לעיתים התבטא הרב גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. בשו"ת יביע אומר, אף העלה את הסברה שלפיה חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים נהרגו בשל עוונותיהן של בנות הלובשות חצאיות קצרות. וכך אמר: ”ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעוון החמור הזה” (שו"ת יביע אומר, חלק ו', יו"ד, סימן י"ד).

יחסו למערכת החוק

הרב יוסף התנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות החרדית בישראל וגם זו של חלק מרבני הציונות הדתית (דוגמת הרב הרצוג והרב יעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב:

”ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה – התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו” (שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן ס"ה)

הרב יוסף פסק שהכלל דינא דמלכותא דינא נותן תוקף לחלק מחוקי המדינה, כגון החוקים המחייבים בתשלום מיסים והמגנים על זכויות יוצרים.

בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף נגד בית המשפט העליון: ”אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7–8 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו”.

בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דבריו של הרב יוסף. הנשיא אהרן ברק כתב בפסק דינו: ”דבריו של הרב עובדיה יוסף, קשים הם. תוכנם של הדברים פוגע. הוא פוגע במעמדו של הרב עובדיה יוסף עצמו. הוא פוגע באמון ציבור תומכיו בבית המשפט. לא כך מתבטא גדול בתורה ומנהיג פוליטי. לא זהו המסר שדיין לשעבר – המבין והיודע את מורכבותו של התפקיד השיפוטי – צריך להעביר לקהל המתדיינים”.

באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השר שלמה בניזרי, תקף הרב יוסף את שופטיו של בניזרי, ואמר ”צר לנו מאוד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר”.

אחיו, נעים, ואליהו עובדיה, היו חברים באצ"ל.
ב-1944 נישא למרגלית (ה'תרפ"ז, 1927 – י"ט באב ה'תשנ"ד, 27 ביולי 1994), לבית פטאל. נולדה בחלב, סוריה. לאחר פטירתה, הוקמו בתי ספר וסמינר "בית מרגלית" על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני.

ילדיו

 

• בתו עדינה בר-שלום הקימה את המכללה החרדית ירושלים. בעלה, הרב עזרא בר-שלום, היה חבר בית הדין הרבני הגדול.
• בנו הרב יעקב יוסף שנפטר בחייו, היה ראש ישיבת "חזון יעקב" ורב שכונת גבעת משה-גוש 80 וחבר כנסת מטעם מפלגת תנועת ש"ס הספרדית.
• בתו מלכה ששון עוסקת בחינוך. הייתה נשואה לרב מאיר ששון, שכיהן כרב ההסתדרות.
• בנו הרב אברהם יוסף היה הרב הראשי הספרדי של חולון וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
• בתו יפה כהן שימשה מנהלת הלשכה של אריה דרעי בהיותו שר הפנים, ולאחר מכן סגנית ממונה של ראש מועצת אלעד. הייתה נשואה לרב שלום כהן, רב שכונות טלביה ורסקו בירושלים.
• בנו הרב יצחק יוסף, הראשון לציון ונשיא מועצת הרבנות הראשית, מחבר ספרי "ילקוט יוסף" ונשיא ישיבת ״פורת יוסף״.
• בתו לאה נשואה לרב אהרון בוטבול, רב אזורי חבל מודיעין ומגיש תוכנית ברדיו קול ברמה ומגיד שיעור בבית הכנסת ברוכוב ברחוב ישראל אהרן פישל.
• בנו הרב דוד יוסף – ראש כולל "יחוה דעת", מחבר ספרי הלכה ברורה, רבה של שכונת הר נוף וחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס.
• בתו רבקה הייתה נציגת ש"ס בהסתדרות. נשואה לרב יעקב צ'יקוטאי, רב העיר מודיעין-מכבים-רעות ולשעבר רב ההסתדרות.
• בתו שרה – תאומתה של רבקה, ציירת. נשואה לרב מרדכי טולידאנו, ראש בית מדרש "יביע אומר" ואב בית דין בירושלים.
• בנו הרב משה יוסף – ראש מכון "מאור ישראל" וראש בד"צ "בית יוסף". נשוי ליהודית.
  • בניו המאומצים: הוא אימץ בביתו גם שלושה יתומים (בני משפחת ישועה) שהתייתמו מאביהם בגיל צעיר, והתגוררו בבית אמם. הרב עובדיה היה מגיע לביתם בליל שבת לסעוד עימם סעודת שבת וללמוד עימם משניות וחומש. לימים, קנה להם דירות. בנו הביולוגי הרב דוד יוסף העיד על אביו המנוח שהשקיע באחים ישועה ולמד עימם ולפעמים הרבה יותר ממה שלמד עימו בילדותו.

אילן יוחסין

• שו"ת יביע אומר – ספר השו"ת המרכזי של הרב יוסף (אחד עשר כרכים). בשנת תשס"ט יצא כרך מפתחות לעשרת החלקים הראשונים. עליו זכה בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת תשל"ח.
• שו"ת יחוה דעת – שאלות ותשובות שנשאל הרב בקול ישראל (שישה כרכים), מהדורה חדשה בתוספת חלק שביעי יצא לאור בשנת תש"פ.
• חזון עובדיה – על הלכות המועדים (פסח וההגדה, סוכות, יו"ט, ארבע תעניות, חנוכה, פורים, ימים נוראים), פרוזבול, תרומות ומעשרות, אבלות (ג' כרכים), שבת (ו' כרכים). 19 כרכים סך הכול.
• שו"ת חזון עובדיה - תשובות העוסקות בדיני ליל הסדר, ומקיפות יסודות הלכתיים רבים. נדפס לראשונה בשנת תשי"ב. בשנת תשנ"א יצא בשנית עם הרחבות ובהוספות רבות (2 כרכים). בשנת תשע"ח הופיע מחדש בכרך אחד, בתוספת גליונות וכתבי יד המחבר, ובשילוב קונטרס "דברי ריבות", שנכתב על ידי המחבר להשיב על טענות והשגות הבבלים אשר ערערו על הספר, בעקבות מחלוקתו עם הבן איש חי.
• קול סיני – ספר ליקוטי הלכות שפורסם בירחון קול סיני.
• קונטרס יביע אומר – העוסק במסכת הוריות (הודפס גם בסוף ספר יחוה דעת חלק ו').
• לוית חן – השגות על ספר משנה ברורה על הלכות שבת על סדר השו"ע.
• טהרת הבית – שלושה כרכים על הלכות נידה וטבילה (יוצא לאור מחדש בשנת תשע"ט בתוספת גליונות וכתבי יד).
• מאור ישראל – שני כרכים, על הש"ס, כולל ביאורים וחידושים על סדר מועד ומסכת ברכות.
• מאור ישראל – טבעת המלך – על משנה תורה להרמב"ם (חידושים על ספרי המדע, אהבה וזמנים, וכן על הלכות מאכלות אסורות).
• מאור ישראל – דרושים - דרשות העוסקות במועדי השנה ובאירועים נוספים
• הליכות עולם – הערות והשגות על ספר ההלכה "בן איש חי" של הרב יוסף חיים מבגדאד (שמונה כרכים).
• ענף עץ אבות – על פרקי אבות (יצא במהדורה שנייה עם תוספות בשנת תשפ"א).
• כרך מפתחות לספריו (תשפ"א)

ספרים אחרים

• כף החיים – הרב יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה מסימן קיז אות יג עד סימן קיט) על פי בקשת הרב משה סופר בנו של המחבר הרב יעקב חיים סופר.
• משא עובדיה – ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים במוסד הרב קוק.
• פיתוחי חותם – ספר מפתחות על פי סדר השו"ע לכל ספרי הרב עובדיה יוסף שנתחבר על ידי בית המדרש הספרדי בניו יורק, כעת יצאו שני ספרים, אחד הלכות שבת ואחד הלכות איסור והיתר.
• מעין אומר – סדרת ספרים ובהם תשובות קצרות לשאלות בעל פה. נכתבו על ידי מזכירו האישי במשך 22 שנה, הרב יהודה נקי, 16 כרכים.
• משנת יוסף – תמצית שיעוריו של הרב כפי שנאמרו על ידו מדי מוצ"ש בבית הכנסת היזדים בשנים תש”ס–תשס”ד, 5 כרכים
• משוש תבל – אוסף מאוצרו של הרב על סדר פרשיות השבוע, 5 כרכים
• יפה ללב (הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י) – בשנת תשע"ז נסדר הספר מחדש ונכלל בו הערות מגליונות היפה ללב של הרב עובדיה יוסף.
• קיצור שו"ע הרב עובדיה (ג"ח), קיצור שו"ע חזון עובדיה - שבת (ב"ח) ומועדים (תשפ"א), שלחן יוסף (א"ח)
• דרך המלך - משאות קודש - שיעורים ודברי חיזוק שנמסרו מפי הרב.
• מנהגי הראש"ל - מנהגים והנהגות, הלכות והליכות, 2 כרכים.
• בית היין - שיעורים בהלכה ובאגדה, שני כרכים (חנוכה; אלול וימים נוראים)
• משיעורי מרן הראש"ל שיעוריו במוצאי שבת מתמוז תשנ"ה-תשנ"ט. ד' כרכים. נערך על ידי הרב פנחס פרץ
• הכרך הראשון מסדרת הספרים ילקוט יוסף (תשל"א) כלל בעיקר תשובות ופסקים שכתב שטרם התפרסמו. הרב יוסף בעצמו התייחס לספר זה כספר שלו.
• מעיין יוסף - מוסרי הראשון לציון. נלווה אליו מכתבים ומאמרים של הרב.

ספרים שנערכו על פי פסקיו

• ילקוט יוסף פסקי דינים – מאת בנו הרב יצחק יוסף (לימים הרב הראשי לישראל). בסדרה, הכוללת 40 כרכים, מובאים רבים מפסקי הרב עובדיה.

בנו של הרב עובדיה, הרב דוד יוסף, הקים מכון להוצאת ספרי הלכה על פי פסקי אביו, כשהוא עורכם הראשי. במכון יצאו:

• הלכה ברורה – כעין משנה ברורה, י"ט כרכים
• תורת המועדים – אוצר הלכות ומנהגי מועדי ישראל, ה' כרכים
• תורת הטהרה – הלכות טהרת המשפחה לפי פסקי אביו מספר טהרת הבית.
• עיקרי המשמרת - נדה - לקט פסקי הלכות טהרת המשפחה מכל ספריו.
• אורחות מרן – עדויות על הנהגותיו של אביו, לפי סדר השולחן ערוך (תשע"ו).
• קונטרס ציוני יוסף המלקט את כל פסקיו מספריו על סדר השולחן ערוך יוצא לאור בהוצאת אור ודרך ושולב בתוך מהדורת שולחן ערוך - אוצרות ספרד.

דמותו של הרב עובדיה עומדת במרכז תעמולת הבחירות של מפלגת ש"ס וברבים מזמריריה. עשרות שירים נכתבו עליו, בחייו, בעת חוליו האחרון ולאחר פטירתו. בין הבולטים שבהם יעקב שוואקי ("מרן שלי", 2016), עמיר בניון ("אבא ורב"), עוזיה צדוק (כוכב מאיר), איציק אשל (שר ישראל).

• יואב פלד (עורך), ש"ס – אתגר הישראליות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
• רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002
• ניצן חן ואנשיל פפר, מרן – עובדיה יוסף, הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2004
• צבי אלוש ויוסי אליטוב, בן פורת יוסף – חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2004
• בנימין לאו, ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
• אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס – היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006
• חיים שיין, מדינת היהודים: שלב הסיכומים - הרב עובדיה יוסף והנשיא אהרן ברק, שערי משפט, 2006
• אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007
• חיים שמעון רביע, מלך ביופיו, הוצאת מכון ממלכת המזרח ביתר עילית, תשס"ט
• הרב יעקב צדקה, פוסק הדור – פרקי חיים וסיפורים בתוספת תמונות וקטעי עיתונות, עמותת 'קול יהודה', תשע"ב
• מעדני המלך, חלק א': סיפורים מקורות חייו בלשון שסיפרם בשיעוריו, תשע"א. חלק ב': השקפה מוסר והלכות לנשים, מתוך שיחותיו. חלק ג': מוסר, והדרכה ללומדי תורה, תשע"ג
• הרב יעקב ששון (נכדו), אביר הרועים, ביוגרפיה מקיפה וניתוח השקפתו של הרב, הוצאה עצמית, 2012; חלק שני: "כתוב חזון", הוצאת מאור ישראל, ירושלים, 2014; חלק שלישי: "בית מידות", הוצאה עצמית, ירושלים, 2021
• אבי בן-ישראל, מרן פאר הדור-רבן של ישראל, תשע"ג, 2013
• רבי יוסף סופר, שר התורה, הוצאת רבי פנחס ראובן, בני ברק, תשע"ד, 2014
• הרב משה סופר, המנהיג, פרקי מופת – תרפ"א–תשע"ד, ביוגרפיה מלווה בתמונות, מסמכים ויומנים אישיים, שני כרכים, תשע"ב–תשע"ד, 2014
• אליהו שטרית, רבנו, יומן אישי שכתב הרב שטרית במשך שנות עבודתו עם הרב יוסף בתפקידו כעורך ספריו, 2014
• אבישי בן חיים, מרן הרב עובדיה יוסף - מנהיג בין הלכה וקבלה, בין פוליטיקה למיסטיקה, הוצאת כרמל, תשע"ח 2018
• הרב אליהו שטרית, פנקסים מחדר הלימוד, יומן המתאר אירועים בחייו של הרב יוסף בשנים תשנ"ו-תשע"ד
• איתמר אדלשטיין בשיתוף רבקה צ'קוטאי, בית יוסף, הרב עובדיה יוסף - הסיפור שלא סופר, הוצאת ידיעות ספרים, תשפ"ב 2022

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עובדיה יוסף
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עובדיה יוסף

• עובדיה יוסף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• עובדיה יוסף, באתר "החכם היומי"
•   עובדיה יוסף (1920-2013), דף שער בספרייה הלאומית

מידע על יוסף, עובדיה, 1920-2013 בקטלוג הספרייה הלאומית אודותיו

• אתר מורשת מרן, אתר המוקדש למורשתו של הרב עובדיה יוסף
• שיעורים בלוויין של הרב עובדיה יוסף
•   סרטונים בערוץ של הלווין של מרן - דר וסוחרת, באתר יוטיוב
• הלכה יומית מפסקיו של הרב עובדיה יוסף, נערך על ידי נכדו של הרב, הרב יעקב ששון
• שיעורים של הרב באתר ישיבה
• רשימת המאמרים של עובדיה יוסף, באתר רמבי"ש
• "בית יוסף, הרב עובדיה יוסף - הסיפור שלא סופר", איתמר אדלשטיין בשיתוף רבקה (יוסף) צ'קוטאי, הוצאת ידיעות ספרים, תשפ"ב
• "הרב עובדיה יוסף", בתוך: יאיר שלג, אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• סיון רהב-מאיר, ‏הרב עובדיה יוסף: הווידאופדיה, באתר ‏מאקו‏, 2 בפברואר 2009
• רשימת ספרים על הרב עובדיה יוסף ומשנתו ההלכתית בקטלוג הספרייה הלאומית
• עובדיה יוסף, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• כללי הפסיקה של הרב עובדיה יוסף – הליכה על פי מרן בבלוג תורתך שעשועי
• הספדים בשבעה ובשלושים, באתר בינינו  
•   הרב עובדיה יוסף ויהודי אתיופיה – ד"ר חיים בורגנסקי, סרטון באתר יוטיוב
•   הרב עובדיה יוסף: מרב ראשי לראשון לציון – על בחירתו הפוליטית של הרב עובדיה יוסף – ד"ר נסים ליאון, סרטון באתר יוטיוב
• גבריאל יצחק רוונה, יצירתו של הרב עובדיה יוסף כחטיבה מובחנת בספרות ההלכה (בעלון ספרני היהדות, גיליון לא)
• גבריאל יצחק רוונה, מידע, ספרנות וביבליוגרפיה במשנת הרב עובדיה יוסף (בעלון ספרני היהדות, גיליון מ).
• בנימין לאו, "להחזיר עטרה ליושנה" – מאבקי חוץ ופנים של הרב עובדיה יוסף(הקישור אינו פעיל, 4 ביוני 2021), אקדמות ח', עמ' 9–24
• ירון ליבוביץ' השתקפות הקבלה אצל הרב עובדיה יוסף, באתר אימגו
•   הרב עובדיה יוסף: "ליכד את הספרדים - הרתיע את החילונים": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• אלישי בן יצחק, הרב עובדיה יוסף - אביר ההלכה, באתר מגפון, 8 באוקטובר 2013.

כתבות

• אודי אשרי, מלך הספרדים, חדשות, 30 בדצמבר 1988
• אבישי בן חיים, אין עוד מלבדו, באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2007
• אברהם הלוי, ‏הצצה נדירה לחייו של פוסק הדור: הגר"ע, הסרט המלא, באתר כיכר השבת, 11 בפברואר 2011 (כתבתו של אמנון לוי, "פנים אמיתיות")
• יאיר אטינגר, רגע לפני יום הולדת 90: מי הרב עובדיה יוסף האמיתי?, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
• כיכר השבת, ‏90 שנה למרן הרב עובדיה יוסף: קורות חייו המרתקים, באתר כיכר השבת, 19 בספטמבר 2010
• שרי רוט, מרן הגר"ע יוסף מדבר: על אריה דרעי, הבן רבי דוד, ו'התקרית' • בקודש פנימה , באתר בחדרי חרדים, 27 בדצמבר 2010
• תמונות פאר, באתר כיכר השבת
• במלאת 90 שנה, "כיכר השבת" ליקט תמונות מחייו. מיוחד
• הרב עובדיה יוסף שליט"א – כל מה שרציתם לדעת, באתר כיכר השבת
• מישאל לוי, ‏מרתק: רבי עובדיה יוסף משחזר את הניצחון ב"יום ירושלים", באתר כיכר השבת, 20 במאי 2012
• קובי נחשוני, רבני ארה"ב נגד הרב עובדיה: דרכיו מכוערות, באתר ynet, 18 ביוני 2013
• אבישי בן חיים, מיוחד: יומנו האישי של הרב עובדיה יוסף, באתר nana10‏, 9 באוקטובר 2013(הקישור אינו פעיל, 6 בינואר 2020)
• אדם ברוך, "מצטער מכל הלב": הראיון הנדיר של אדם ברוך עם הרב עובדיה, באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2013
• יהודה גולן, "אבא היה סטנדאפיסט גדול" – ריאיון עם רבקה צ'יקוטאי, בתו של הרב עובדיה יוסף באתר "מודיעין ניוז", 31 באוקטובר 2013
•   מרן – מסע חייו, סרט בהפקת ערוץ הידברות
•   פרק העוסק בדמותו(הקישור אינו פעיל, 4 ביוני 2021) בסדרה "הולכים לפני המחנה", ערוץ 20, 1 בנובמבר 2016
•   איתמר בן-עמי, המכות שהחטיף הרב עובדיה לרב כדורי הן מפתח להבנת דמותו המהפכנית, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2018
• דנה בצלאל, ‏"אבא אף פעם לא אמר 'אל תלכו לצבא'": בתו הדתית־לאומית של הרב עובדיה יוסף יוצאת לאור, בעיתון מקור ראשון, 17 בנובמבר 2022
• דודי פטימר, ‏עשור לפטירתו של הרב עובדיה יוסף: המנהיג שהרעיד את הפוליטיקה בישראל, באתר מעריב אונליין, 29 בספטמבר 2023
• כל הכתבות על הרב עובדיה יוסף, באתר ערוץ 7