פורנוגרפיה

המונח "פורנו" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט פורנו, ראו סרט פורנוגרפי.

הגדרת גבולות הפורנוגרפיה שנויה במחלוקת.

במדינות רבות בעולם קיימות מגבלות על יצירה והפצה של פורנוגרפיה. דוגמאות לאיסורים מקובלים הם איסור על יצירת פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים ועל הצגת פורנוגרפיה בפני ילדים.

מקור המילה פורנוגרפיה ביוונית. היא מורכבת מהמילה πόρνη שמשמעותה זונה ומהמילה γράφω שמשמעותה לכתוב.

מקורו של הביטוי "סרט כחול" באנגלית (Blue movie). המילה blue (כחול) הוגדרה כדבר גס או מגונה באנציקלופדיה סקוטית שיצאה לאור ב-1824. ככל הנראה הקשר בין הצבע הכחול למין הוא אף מוקדם יותר.

השאלה האם יצירה מסוימת היא בגדר פורנוגרפיה שנויה לעיתים במחלוקת. מחלוקת זו נובעת בין השאר ממחלוקות על הגדרתה המדויקת של הפורנוגרפיה. פוטר סטיוארט, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, עקף קושי זה בהגדרה, כאשר בפסק דין משנת 1964 כתב: "לא אטרח עוד להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני מזהה אותה כאשר אני רואה אותה".

יש הטוענים שבנוסף לתנאי הבסיסי, של הצגת גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני, הגדרת הפורנוגרפיה מכילה תנאים הכרחיים נוספים.^{[דרוש מקור]} דוגמאות לתנאים כאלה הם היעדר ערך אמנותי. לדידם של המחייבים בתנאי הגדרה נוספים יש להבחין בין פורנוגרפיה לבין ארוטיקה, שהיא תיאור של גוף האדם או ההתנהגות המינית האנושית בצורה בוטה פחות, מוכוונת פחות לגרימת עירור מיני ולעיתים בעלת ערך אומנותי מסוים.^{[דרוש מקור]} על הבחנה זו העיר הסופר הצרפתי אלאן רוב-גרייה: "פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר".

סיווג מידת הפורנוגרפיה

יש הבחנה בין פורנוגרפיה "רכה" ופורנוגרפיה "קשה". הפורנוגרפיה ה"רכה" מתייחסת לעירום, ולסצנות המעלות דימויים מינים. הפורנוגרפיה ה"קשה" מתייחסת למעשה המשגל עצמו, ומתמקדת במעשה ובאיברים המשתתפים בו. הגבול שבין ה"פורנו הרך" לבין הארוטיקה עשוי להיות דק. כמו כן מטושטש גם הגבול בין תיעוד התנהגות ולבוש מקובלים לבין פורנו רך. זאת משום שיחס התרבות להתנהגויות שונות ואילוצי האקלים על הלבוש שונים ממקום למקום בעולם. "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה", אומר סקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט", וקביעה זו משקפת את היחס המשתנה של החברה להגדרת הפורנוגרפיה. עוד יותר מאשר לפי גאוגרפיה, הגדרת הפורנוגרפיה משתנה עם השנים. תמונות כגון עירום פרונטלי (חזיתי), שבשנות ה-60 הופיעו רק בירחוני עירום, החלו מופיעות בסוף המאה ה-20, בהקשר המתאים, גם בעיתונים הפונים לציבור הרחב.

בספרות מתקיים דיון האם יש לראות בפורנוגרפיה כ"ביטוי", ובעיקר בשאלה האם יש לראותה מוגנית תחת הזכות לחופש הביטוי. בעוד שבשיח המשפטי הישראלי ביקשו להזכיר את ערכה האומנותי של הפורנוגרפיה, הרי שהצגה שכזו נתקלה בטענות נגד רבות, ובתוכן כאלה שביקשו לשלול את אופיו של הפורנוגרפיה כ"ביטוי", ולעומתן כאלו שביקשו לטעון כי אף אם פורנוגרפיה אכן מהווה "ביטוי", הרי שאין מדובר בביטוי מהסוג המוגן תחת הזכות לחופש ביטוי. על-פי העמדות מהסוג השני, הזכות לחופש ביטיוי מתפשרת אך ורק על סוג מסוים של ביטויים, ובתוכם ביטויים בעלי ערך, או לפחות כאלה שאינם פוגעניים.

ניתן לחלק אם כן את העמדות המבקשות להגביל את פרסומם של תכנים פורנוגרפיים למספר סוגים:

• עמדות שלפיהן הגבלת הפורנוגרפיה אכן פוגעת בחופש הביטוי, אך מדובר בפגיעה מוצדקת.
• אין מדובר כלל בפגיעה בחופש הביטוי, שכן פורנוגרפיה איננה מהווה ביטוי.
• אין מדובר כלל בפגיעה בחופש הביטוי, אף שפורנוגרפיה מהווה ביטוי, משום שחופש הביטוי מוגבל לביטויים מסוג מסוים. כך למשל, מקינון ודבורקין השווה את הפורנוגרפיה לפרקטיקות אסורות אחרות, כגון הטרדה מינית או אפליה נגד נשים. לדידן, הפורנוגרפיה איננה מתמצית בכלי המביע מסר על נחיתותן של נשים או ביטוי המעודד השפלת נשים בעתיד, אלא שהפורנוגרפיה היא ההשפלה עצמה כלפי נשים, בדומה לשלט ובו ייכתב "דרוש עובד - לא עובדת", או אמירות כגון "שכבי עימי או שאפטר אותך", אשר אינן מוגנות תחת חופש הביטוי. בתגובה לעמדות מסוג זה, יש שטענו כי אלה אינן לוקחות בחשבון את העובדה שיש לראות בפורנוגרפיה כנושאת הדגל של קידום התפסיה של דרך חיים הדוניסטית, המקדשת את המרי כנגד המוסכמות המוסריות ומקדמת סקס למטרות הנאה ושלא במסגרת מערכת אינטימית וארוכת טווח. עמדות אלה מדגישות כי פורנוגרפיה מגשימה אפוא את רעיון "שוק הרעיונות", הקשור בטבורו להצדקות הזכות לחופש הביטוי.
• אין מדובר כלל בפגיעה בחופש הביטוי, שכן אף שפורנוגרפיה מהווה ביטוי, היא איננה מגשימה את התכליות של חופש הביטוי.

ראי לנגטון טענה בפרסומיה כי בשאלה האם ראוי להגביל פורנוגרפיה, מן הראוי לקחת בחשבון גם את העובדה כי הפורנוגרפיה עצמה "פוגעת בחופש הביטוי". לדידה של לנגטון, תכנים פורנוגרפיים מסוימים אינם מתמצים בביטוי במובנו הקומוניקטיבי אלא עולים כדי "Speech Act", מונח אותו תבע הפילוסוף אוסטין. על-פי אבחנתו של אוסטין, ישנם ביטויים אשר מהוויםג ם פעולות בפני עצמם, כאשר אלה נעשים תחת תנאי ההצלחה (felecity conditions) מתאימים. להמחשת הראיון, נותן אוסטין דוגמה של כומר המכריז "אני עכשיו מכרז עליכם כבעל ואישה", ומסביר כי בעשותו כן, הכומר לא רק העביר מסר קומוניקטיבי, אלא ביצע פעולה ממש (חיתון). לנגטון טענה כי תכנים פורנוגרפיים מביאים בתורם לפגיעה בתנאי ההצלחה של נשים לסרב לקיום יחסי מין, ומשום שפעולת הסירוב אף היא פעולה מסוג ביטוי (Speech Act), הרי שיש לראות גם בפורנוגרפיה פעולה מסוג ביטוי. עם זאת, טענתה של לנגטון מוגבלת לתכנים פורנוגרפיים אשר אכן משפילים נשים, ומציגים אותן כנחותות או כראויות להכנעה ולאלימות.

במחקר מדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2003, ניתח רם ריבלין את עמידתה של פורנוגרפיה בהצדקות לחופש הביטוי. ממצאיו של ריבלין הם כי הפורנוגרפיה אכן מהווה ביטוי, והטעמים המצדיקים את חופש הביטוי חלים עליה, וככזו יש לראות בה מוגנית על-ידי חופש הביטוי. הדבר אמור במיוחד ביחס לפורנוגרפיה חד מינית, אשר מגשימה גם את התכלית של ביטוי עצמי ואוטונומיה.

 

במאה ה-20 הדרך הנפוצה להפצת פורנוגרפיה הייתה בסרטי קולנוע מסוגת "סרטים כחולים". החברות המפיקות סרטים כאלה נוהגות לקרוא להם "סרטי מבוגרים". מדיה מקובלת אחרת היא ירחוני פורנוגרפיה כגון פלייבוי ופנטהאוז. בסוף המאה ה-20 הפכה הפורנוגרפיה, על כל צורותיה, זמינה בעולם המערבי. אם בעבר על מנת לצרוך פורנוגרפיה היה צורך לצאת לבתי קולנוע או למועדונים, לרכוש חוברות או ספרים בדוכנים, פעולות הדורשות מאמץ מסוים וסכנת חשיפה, עם התפתחות הוידאו, ה-DVD, הטלוויזיה בכבלים, ורשת האינטרנט, צריכת הפורנוגרפיה שווה לכל נפש, הן בזמינותה, הן במחירה, והן באפשרות להשתמש בה בין כותלי הבית. השימוש באינטרנט מביא לפעמים את הפורנוגרפיה ישירות אל המחשב של המשתמש. רשת האינטרנט תפסה תפקיד מרכזי בהפצת תמונות, סרטוני וחיבורי פורנוגרפיה.

אתרי אינטרנט פורנוגרפיים מקבלים סיומת .xxx.

סרטי פורנוגרפיה

  ערך מורחב – סרט פורנוגרפי

סרטי הפורנוגרפיה הראשונים הופקו בראשית המאה ה-20, הם היו סרטים אילמים בשחור לבן והוקרנו בעיקר במחתרת.

בסוף שנות ה-60 החלו להפיק בדנמרק ובמערב סרטי פורנוגרפיה שיועדו להקרנה בבתי קולנוע. חוקיותם של סרטים אלה הייתה מוטלת בספק. דנמרק הייתה הראשונה להפוך אותם לחוקיים.^{[דרוש מקור]} סרטים פורנוגרפיים הופקו בארצות-הברית משך שנים רבות ובתחילת שנות ה-70 אף הופצו כמה סרטים שהתהדרו בעלילה ולכאורה גם ברבדים נוספים, כמו "גרון עמוק" (1972), "מאחורי הדלת הירוקה" (1972) ו"השטן בגברת ג'ונס" (1973). סרטים אלה הוקרנו בבתי-קולנוע רגילים, אך בעיקר בבתי קולנוע מיוחדים לסרטי פורנו שנקראו XXX Theater.

בשנות השמונים, עם עליית הווידאו הביתי, החלו לשווק את סרטי הפורנוגרפיה בקלטות והם הפכו לצורה הנפוצה ביותר להפצת סרטים כאלה. במהלך שנות התשעים, ה-DVD, הטלוויזיה הדיגיטלית הרב-ערוצית ורשת האינטרנט החליפו את קלטות הווידאו. תעשיית הפורנוגרפיה הייתה מהראשונות שהחלו לצלם בהפרדה גבוהה ולהפיץ את הסרטים בפורמט HD-DVD, אף על פי שאיכות השידור הגבוהה בשיטה זו חושפת פגמי עור בתצלומי התקריב הרבים שבסרטים הפורנוגרפיים. חברת סוני סירבה בתחילה לאפשר הפצה של סרטי פורנוגרפיה באמצעות פורמט בלו-ריי שפיתחה, אך חזרה בה מסירובה כעבור זמן קצר.

במהלך תחילתה של המאה ה-21, תפוצתם של אתרי האינטרנט המציגים סרטים פורנוגרפיים הלכה וגדלה. בשנת 2018 בדירוג הדומיינים היקרים בעולם, דורג הדומיין sex.com במקום ה-8, והדומיין porn.com במקום ה-11.

בארצות הברית מופקים אלפי כותרים כל שנה, כשרוב (כ-90%) סרטי הפורנוגרפיה המקצועיים באים מסביבת עמק סן פרננדו שבקליפורניה, שזכה לכינוי "עמק הפורנו". רוב סרטי הפורנוגרפיה האחרים מופקים באירופה, ובמיוחד בהונגריה.^{[דרוש מקור]} תעשייה פורנוגרפית ענפה יש גם בצ'כיה, בגרמניה וברומניה. ביפן סרטי פורנוגרפיה אינם מקובלים, אך יש מספר רב של סרטים פורנוגרפיים מונפשים.

בדומה לתעשיות הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה, גם לתעשיית סרטי הפורנוגרפיה יש טקסים שנתיים לבחירת הסרטים, השחקנים, הבמאים והמפיקים המצטיינים. הטקסים נערכים בארצות הברית ובאירופה, והפסלונים המחולקים לזוכים בהם מתאפיינים לעיתים בעיצובים בעלי רמיזות מיניות.

 

  ערך מורחב – התנגדות לפורנוגרפיה

הביקורת המקובלת נגד הפורנוגרפיה באה מהכיוון המסורתי-שמרני, ובמיוחד מאנשי הדת. אלו סבורים כי הפורנוגרפיה מנוגדת למוסר ולדת, ועידודה תורם להתנהגות בלתי מוסרית בחברה. מסיבה זאת כמעט בכל המדינות המוסלמיות (כאשר טורקיה יוצאת דופן בעניין הזה) הפורנוגרפיה אינה חוקית והפקתה או צריכתה עלולים לגרור עונשים כבדים ואף עונש מוות. לעומת זאת במדינות העולם המערבי הפורנוגרפיה חוקית והיחס אליה סובלני יחסית. מדינות אירופה למשל, ידועות ביחסן הליברלי לפורנוגרפיה. במדינות כדוגמת הולנד, גרמניה ודנמרק ניתן לראות סרטי פורנו בערוצי טלוויזיה רגילים ולקנות סרטי פורנו בחנויות רגילות.

ההתנגדות לפורנוגרפיה כיום באה גם מכיוונן של חלק מהכותבות הפמיניסטיות. לטענתן, הפורנוגרפיה גורמת לאובייקטיביזציה (החפצה) של האדם (הורדתו לרמה של חפץ). ההתמקדות הפורנוגרפית אינה במכלול התכונות האנושיות, כי אם בפעילות מינית, המתוארת לעיתים כמגע בין איברי מין ולא כמגע בין אנשים.

חלק מזרמי הפמיניזם טוענים אף שהפורנוגרפיה משפילה את הנשים המשתתפות בה, מציגה נשים ככלי לשימוש מיני בלבד וכזמינות בכל עת לשימוש מיני. הפורנוגרפיה, כך נטען על ידי הפמיניסטיות, מעודדת השפלת נשים באשר הן נשים, דיכויין בחברה, ואפילו אונס.

עוד נטען כי בתעשיית הפורנוגרפיה קיימים באופן מובנה תנאים של כפייה, ניצול ואלימות שקורבנותיהם העיקריים הן נשים.

המתנגדים לפורנוגרפיה מצביעים על הגיל הצעיר של חלק גדול מהשחקניות הפורנוגרפיות, ועל כך שרבות מהן, כפי שקורה בענף הזנות, עברו תקיפה מינית בגיל צעיר, ורבות הן צרכניות קבועות של סמים ואף מכורות לסמים. כמו כן, מבקרי הפורנוגרפיה טוענים שחלק גדול מהסרטים מציגים אונס ואלימות כלפי נשים.

המתנגדים לפורנוגרפיה מודאגים מהחשיפה של ילדים ובני נוער צעירים לפורנוגרפיה באינטרנט. לפי מחקר של מכון סמית משנת 2015, 71% מהילדים שתושאלו, מספרים שגלשו לאתרי פורנו לפני גיל 13. 27% מתוכם העידו כי חזרו שוב ושוב אל הצפייה בתכנים אלו.

לעומת זאת יש זרמים אחרים בפמיניזם התומכים ומעודדים פורנוגרפיה כחלק מהמאמץ הכולל להגדרה מחדש של המיניות בצורה שוויונית, תוך כדי מתן לגיטימציה למיניות הנשית.

יש הקושרים בין פורנוגרפיה אלימה ובין הגידול בפשיעה המינית. לתאוריה זו אין ביסוס מדעי עד כה. עמדה זו זכתה לביטוי הקיצוני והקולע ש"פורנוגרפיה היא התאוריה, ואונס הוא הפרקטיקה" (האוחזים בעמדה זו נוטים להשתמש במילה "אונס" גם לתיאור התנהגויות שאינן נכללות בהגדרת מושג זה בשפה המדוברת או בחוק הפלילי).

מחקרים שונים עסקו בסוגיית הקשר בין פורנוגרפיה ואלימות מינית. בין המחקרים ניתן למצוא מחקרי מעבדה שבחנו תגובות של נחקרים לחומר פורנוגרפי שנחשף בפניהם, מחקרים שאספו נתונים סטטיסטיים על צריכת פורונגורפיה ועל שיעורי האונס במקומות שונים, ומחקרים שבחנו צריכת פורנוגרפיה בקרב עברייני מין. לא נמצאו  נתונים המצביעים על עלייה באגרסיה כלפי נשים כתוצאה מחשיפה לפורנוגרפיה לא אלימה. אי-היכולת להצביע על קשר כזה בתמכת גם במחקרי השדה, שלא איתרו קשר ברור וחד-משמעי בין ליברליזציה בתחום הפורנוגרפיה לבין עליה בתלונות על עברות מין. גם מחקרים שנעשו בהזמנת גורמים ממשלתיים הגיעו לתוצאות דומות, כמו למשל דוח ועדת ויליאמס המפורסם ואף דוח חדש יותר.

מחקרים שונים הראו אף כי חשיפה לפורנוגרפיה לא אלימה אינה מובילה לשינוי עמדות כלפי נשים בכלל, וכלפי אלימות נגד נשים בפרט. לעומת זאת, באשר לפורנוגרפיה אלימה, מחקרים שונים מאששים את הקורלציה (ואולי אף את הקשר הסיבתי) בין חשיפה לפורנוגרפיה כזו לבין נטייה לאלימות כלפי נשים. כך למשל, גברים שצפו בפורנוגרפיה אלימה גילו מוכנות גבוהה לתת מכות חשמל (פיקטיביות) לנשים, ששימשו כחוקרות בניסויים. לא ברור האם השפעה זו מתמכת גם לטווח הארוך. כמו-כן, נמצא כי חשיפה זו מסוכנת יותר לגברים שהחזיקו מלכתחיל בעמדות שליליות כלפי נשים.

עוד נמצא כי גם חשיפה לחומר המכיל אלימות בלבד (ללא פורנוגרפיה) מגביר את הנטיות האגרסיביות כלפי נשים. ממצא תרם לביסוס העמדה המקובלת כי הפקטור המכריעב אלימות כלפי נשים הוא החשיפה לאלימות, ולא החשיפה לפורנוגרפיה.

מחקרים שונים הוכיחו קשר בין חשיפה ממושכת לפורנוגרפיה אלימה לבין אימוץ עמדות בעייתיות ביחס לנשים, כגון סובלנות לאלימות כלפי נשים, ושלילת עונשים קשים לאנסים. מחקר נוסף הראה כי חשיפה של נשים לפורנוגרפיה, ובמיוחד בגיל צעיר, עלולה להגביר את הנטייה שלהן להפנמת מסרים חברתיים לגבי הנאותות של אלימות מינית.

טענה מפורסמת המכונה "טענת הקתרזיס", לפיה החשיפה לפורנוגרפיה תאפשר פורקן חלופי ותקטין את נטיית הפרט לאלימות מינית, נחשבת למיושנת כאשר המחקרים נוטים שלא לאששה ואולי אף להפריכה. הטענה זכתה לביקורות נוקבות, אך עם זאת מחקרים שונים טוענים כי דיכוי של חשיפה לגירויים מיניים בגיל צעיר, עלול ליצור סטיות והתנהגות אנטי-חברתית.

עם זאת, מקובל לטעון כי אין בנמצא די ממצאים אמפיריים על-מנת לקבוע כי הפורנוגרפיה אכן מצליחה להעביר את המסרים הבעייתיים ולהביא לעיצוב התפיסות, קל וחומר שלא באופן שונה מתכנים בדיוניים אחרים כדוגמת ספרים, סרטים ותוכניות בידור.

מתנגדי התאוריה מצביעים על העובדה שביפן, שבה משגשגת פורנוגרפיה אלימה (בעיקר בקומיקס - מאנגה), שיעור עבירות המין הוא מהנמוכים בעולם^{[דרוש מקור]}. לטענת חוקרים אלו, משמשת הפורנוגרפיה דרך מקובלת חברתית לפריקת יצרים, שאחרת היו עלולים להתבטא בפשיעה מינית^{[דרוש מקור: איזה חוקרים? איפה המחקרים?]}. לעומת זאת, בשנים האחרונות מצביעים מחקרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית שצרכני פורנוגרפיה מחזיקים בדיעות שוויוניות יותר כלפי נשים בהשוואה ללא צרכנים.

צריכת פורנוגרפיה פוגעת גם במוח ובעיקר במוליך הדופמין.

 

המשפט בישראל עוסק בהסדרת הביטוי הפורנוגרפי במסגרת דיני העונשין, אך מטבע הדברים עלו בעבר, ועודן עולות, שאלות בעלות משמעות חוקתית, הנוגעות לחופש הביטוי, שאף להן נדרש בית המשפט הגבוה לצדק במספר פסקי דין. כמו בארצות הברית מהווה הפורנוגרפיה מקרה מבחן, דרכו בוחן בית המשפט העליון את גבולותיו של חופש הביטוי, ואת המותר והאסור במסגרתו.

סעיף 214 לחוק העונשין, שהחליף בשנת 1977 את סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, אוסר על פרסום או הצגה של "חומר תועבה". הסעיף, בשל לשונו המעורפלת ובשל ניסוחו הארכאי, נאכף היום כמעט רק בהקשר של פורנוגרפיית קטינים, עליה אוסר סעיף 214(ב) לפיו "המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין, או ציור של קטין, דינו מאסר חמש שנים". רבים הצביעו על הצורך בשינוי סעיפים אלו, והתאמתם הן לשיח הציבורי בנוגע לפורנוגרפיה, והן לעידן המחשב והאינטרנט.

איסורים פליליים אלו נאכפו בעבר, כמו במקרה של הסופר והמבקר דן עומר, אשר הורשע בפלילים ונקנס בשנת 1966 בשל פרסום ספרו "בדרך", שהיה בעל תכנים מיניים ופוליטיים קיצוניים.

ביוני 1964 הקים שר החינוך והתרבות ועדה למלחמה בהפצת ספרות תועבה, בראשות ד"ר יוסף מכמן-מלקמן, וזו פעלה עד 1967. הוועדה בחנה ספרות פורנוגרפית והמליצה למו"לים ולמפיצים להימנע מהפצה של ספר שנמצא לדעת חברי הוועדה מנוגד לפקודת החוק הפלילי. לעיתים פנתה הוועדה למשטרה, כדי שזו תטפל במניעת הפצה של חומר פורנוגרפי.

על פי פקודת המכס, חל איסור על משלוח חבילות דואר מחוץ לארץ המכילות פורנוגרפיה: "ואלה טובין שייבואם אסור: ... דברי דפוס, ציורים, ספרים, גלויות, תחריטים ליתוגרפיים או אחרים, שהם פרוצים או מגונים". בהנחיות של פקידי המכס נקבע כי חומר ייחשב "פרוץ או מגונה" אם "הכלול בו פוגע ברגשותיו של חלק ניכר מהציבור או העלול לגרום להשחתת המוסר וזאת על ידי שהוא כולל תיאור חזותי של פעילות מינית או תיאור של פעילות מינית חריגה או שלא כדרך הטבע או כולל תיאור של אברי מין באופן שיש בו כדי לפגוע ברגשות חלק ניכר מן הציבור או לגרום להשחתת המוסר".

בתחום האמנויות הוויזואליות פועלת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. סמכותה של המועצה לבקר מחזות נשללה זה מכבר, והמועצה עוסקת במיוחד בסיווג סרטים, ופסילת קטעים הנגועים, לדעתה, בפורנוגרפיה קשה. למשל, סרטו של נגיסה אושימה "אימפריית החושים", שחלקים ממנו נפסלו בעבר על ידי המועצה, כבלתי ראויים לצפייה. לאחר מכן נהפכה ההחלטה על ידי בית המשפט העליון, שנימק זאת בחשיבות חופש הביטוי ובערך האמנותי הגלום בסרט.

בשנת 2000, עם תחילת השידור הדיגיטלי בישראל (תחילה של yes ומאוחר יותר של חברות הכבלים), החלו לשדר בישראל ערוצי פורנו בתשלום (כמקובל בארצות אחרות), בהזמנה אישית של הערוצים. ביס שודרו הערוצים "בלו" ו"פלייבוי" ובחברות הכבלים שודרו הערוצים "ויויד", "ספייס" ו"פלייבוי" לצד סרטי פורנו בהזמנה אישית ב"הום סינמה". ח"כ יגאל ביבי מהמפד"ל, יזם הצעת חוק האוסרת על שידורי פורנו בטלוויזיה באמצעות תיקון לחוק הבזק. החוק אושר ביולי 2001. יס והוט עקפו את החוק על ידי שידור ערוצי הפורנו, כאילו הם סרטים בודדים במתכונת של "שלם וצפה", שבה היה צריך להזמין את הערוצים באופן יומיומי. בתגובה יזם ח"כ ביבי חוק נוסף שאסר שידורי פורנו גם במתכונת זו, והחוק אושר ביוני 2002. כתוצאה מכך אין היום שידורי פורנו "קשה" ביס ובהוט: ערוצי הפורנו ירדו מהמסך ולאחר זמן מה הוחלפו בערוצים המציגים תוכן "רך" או מצונזר יותר. בין הערוצים שהוחזרו היה "ערוץ פלייבוי" במתכונת מצונזרת. ב-2005 יס והוט נקנסו ב-90,000 ש"ח עקב שידור סרט פורנו קשה בערוץ פלייבוי.

סעיף 6כה לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כפי שתוקן בשנת 2002, אוסר על שידורי טלוויזיה שיש בהם "תועבה" כמשמעותה בחוק העונשין, לרבות:

• הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
• הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
• הצגת אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;

והכל כשמשדרים אלו אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק בנסיבות העניין את שידורם.

בשנת 2003 עסק בג"ץ בעתירה כנגד שידורי "ערוץ פלייבוי" (במתכונתו המצונזרת), שבהם תכנים ארוטיים או פורנוגרפיים, ובמסגרת זו שב ובחן את גבולות הביטוי הפורנוגרפי, בהרכב מורחב. את דעת הרוב נתנה השופטת דליה דורנר, שקבעה כי הביטוי הפורנוגרפי מוגן על פי חופש הביטוי וכי הוא "מהווה חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את השיח הציבורי, ומשפיע על העמדות המשתתפות בו", וכי העותרים, בצאתם כנגד הביטוי הפורנוגרפי, יוצאים, בעצם כנגד העמדות שהתכנים הפורנוגרפים מבטאים, ובכך מצהירים על הביטוי הגלום בהן. השופטים מישאל חשין ויעקב טירקל הצטרפו למסקנת שופטי הרוב, אך הסתייגו מחלק מהנמקתם. לשיטתם, הביטוי הפורנוגרפי לסוגיו איננו נכלל אוטומטית בין הביטויים הראויים להגנה במסגרת חופש הביטוי.

באוקטובר 2016 ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה פה אחד לקריאות הבאות את תיקון סעיף 4ט לחוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון הידוע באופן לא מדויק כ"חוק סינון הפורנו"), המורה לכל ספקי האינטרנט בישראל לחסום את אתרי האינטרנט הפורנוגרפיים (יחד עם שלל אתרים אחרים בעלי תוכן פוגעני), כשכל מי שמעוניין להחזירם יצטרך להגיש בקשה מפורשת בעניין.

  ערך מורחב – פורנוגרפיית ילדים

פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים אסורה במדינות רבות, גם אלה שבהן פורנוגרפיה בהשתתפות מבוגרים מוגבלת פחות או שאינה מוגבלת כלל. בארצות הברית, למשל, אסור להפיק, להפיץ, להחזיק או לצרוך בכל דרך שהיא פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים. בישראל, האיסורים בתחום זה חמורים אף הם.

• פורנוגרפיה פמיניסטית
• ארוטיקה
• הומוארוטיקה
• פורנוגרפיה מונפשת
• Adult Industry Medical Health Care Foundation

• ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006.
• רם ריבלין, פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2003), זמין לקריאה בכתובת https://www.idi.org.il/books/2591

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פורנוגרפיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פורנוגרפיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פורנוגרפיה

• איתן גוטמן, פורנוגרפיה ודמוקרטיה: קונפליקט, מתחים והדדיות, באתר אימגו
• רם ריבלין, פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003
• עמליה זיו, בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה, תיאוריה וביקורת 25, סתיו 2004
• פורנוגרפיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פורנוגרפיה אמריקאית - תחקיר של תוכנית הטלוויזיה Frontline על עסקי הפורנוגרפיה בארצות הברית (באנגלית)
•   רותה קופפר, כך נכנס הפורנו לתוך התרבות הפופולרית, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2013
•   טלי קרופקין, כוכבי פורנו מסבירים: כך תשרדו את התעשייה, באתר הארץ, 28 בינואר 2014
• נירית צוק, כך תדעו: האם הילד שלכם מכור לפורנו?, באתר ynet, 28 בינואר 2015
•   אשר שכטר, "הסקס מלוכלך - הערכים נקיים": תשכחו מכל מה שידעתם על פורנו, באתר TheMarker‏, 9 ביוני 2015
• סיגל בן-דוד‏, "בסוף כל יום צילומי פורנו התמוטטתי שבורה באמבטיה", באתר וואלה!‏, 17 בנובמבר 2016
•   נטע הלפרין, תעשיית הפורנו מסוכנת? תתפלאו אבל יש בה גם צדדים חיוביים, באתר הארץ, 7 במאי 2019
•   שירלי גל, מחקר בדק 151,546 תמונות וסרטוני פורנו ומצא: אי אפשר לברוח מהאלימות, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2021
•   נטע הלפרין, פורנו מבוסס מציאות מדומה, באתר הארץ, 1 בינואר 2020
•   פורנוגרפיה, דף שער בספרייה הלאומית