התקווה: ההמנון הלאומי של מדינת ישראל

ערך זה עוסק בהמנון מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו התקווה (פירושונים).

ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית, והוא הותאם למילות התקווה על ידי שמואל כהן. השיר, שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.

התקווה

מדינה	ישראל ישראל
שפה	עברית
מילים	נפתלי הרץ אימבר
לחן	שמואל כהן לפי לחן עממי רומני של שיר בשם Carul cu boi בעברית "עגלת שוורים".
תאריך מעמד רשמי	2004
שמות נוספים	תקוותנו
‏ⓘ‏?‏

 

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי בשנת 1878. ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים מתוך תשעת בתיו של השיר תִּקְוָתֵנוּ.

השיר נכתב בהברה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). הדבר ניכר במשקל שלו. הלחן תואם למשקל השיר באופן חלקי בלבד.

השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל:

”וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ”

דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזיכרונותיו, כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", הוחלפו במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

רבים ראו במשפט "הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" שיבוש לשוני, והועלו הצעות שונות לתקנו. בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל המלחין חנינא קרצ'בסקי עיבד את התקווה למקהלה, והוסיף את המילה "בַּת" למשפט. במשך זמן רב הושרו שתי הגרסאות עם המילה "בת" וללא, אבל עם השנים הפכה הגרסה "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" לגרסה השלטת, וזאת הגרסה שעוגנה בחקיקה בשנת 2004.

תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי".

ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

בשנת ה'תרמ"ז (1886) היה שמואל כהן פועל חקלאי בראשון לציון, עולה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה). הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני שהכיר מילדותו בעיירה אונגני, או מהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה במקור בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi", או בקיצור: "אויס צ'יא"), היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן". אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (ברומנית: "Luncile s-au deşteptat"), המהלל על תחיית הטבע באביב. הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה, פורסם לראשונה על ידי טימוטיי פופוביץ', מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה. אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת, הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, קיים שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, דומה במקצת בצליליו הראשונים ל"ולטבה" ו"התקווה" ושמו "Kočka leze dírou" ("החתול מטפס דרך החור").

מקורו העממי וה"זר" של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, בהם אברהם צבי אידלסון, אליהו הכהן, ובעקבותיהם אסתרית בלצן לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה.

הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, ביניהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בוריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי. וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ'כי סמטנה.

לאחר צאת חיבורה של בלצן והתקבלותו על ידי משרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור לגבי מקור הלחן של התקווה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור ממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקווה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר "ברכת הטל" הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה.

התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן-חיים.

 

 

המושבה רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. איש העלייה הראשונה החלוץ והיזם משה דוד שוב ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ, בשנת 1895 בשם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". באותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי־רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "תִּקְוָתֵינוּ" להרצל, אך נדחה.

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵינוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. "מהקונגרס השמיני (1907) צוין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום". גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה. החל מן הקונגרס השמונה־עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית ועל כן שרו אותו בעמידה. עם זאת, בקרב תנועת העבודה עדיין נמשך הפולמוס של "התקווה" או "תחזקנה" והיו שהעדיפו שלא להשתתף בשירת התקווה כדי לתת בכורה לתחזקנה.

בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק החל משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון הלאומי, בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה. בשנת 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

 

אף על פי שנקבע לחן קבוע להמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958, נוגנה "התקווה" בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון כי ההמנון ”הוא ערך לאומי, ואין לשום איש ... רשות לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. יש להשגיח על כך שבכל מקרה שיש לנגן בו המנון שלנו..., ינגנו אותו כמות שהוא, בלי 'שיפורים' שרירותיים”.

חוקים וכללים בהשמעתו

השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. לפי פקודת מטכ"ל העוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצאים החיילים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית.

ניסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה־80 של המאה ה־19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, בה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין, על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית ונשלחו אליו 26 שירים, אשר מתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון" שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886 במהלך התחרות. בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת, הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף לא אחד מ־45 השירים שהוגשו נבחר.

בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. יש המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי בחברה הישראלית. על טענות אלו כתב פרופ' שלמה אבינרי: ”המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו”.

טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים.^{[דרוש מקור]} בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח. לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל עצמאות והוא חופשי בארצו.

דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".

הן לפני הקמת המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: ברכת עם של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק ”לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה” – בדומה לבית החוזר בשיר "תקוותנו" של אימבר.

לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי.

הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא־יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו.

 

• פזמון השיר ללכת שבי אחרייך (אהוד מנור, נורית הירש) משנת 1974 נפתח בציטוט מוזיקלי קצר מ"התקווה" (עוד לא אבדה תקוותנו = ללכת שבי אחרייך).
• בין השנים 1983 ועד 2006 התנגן ההמנון בתום שידורי הערוץ הראשון.
• ב־1998 ריטה שרה את ההמנון במסגרת המופע המרכזי לציון חמישים שנה למדינת ישראל "פעמוני היובל".
• ב־1999, מפלגת עלה ירוק השתמשה במנגינת התקווה בעיבוד למוזיקת טראנס במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת ששודרה בטלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה.
• ב־2001 שילב ברי סחרוף קטע ממנגינת התקווה בתוך השיר שביצע והלחין "ריבונו של עולם" מתוך האלבום "האחר".
• ב־2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עב"מ", כשהם משתמשים בלחן שונה.
• ב־2003 הקליטו טיפקס ושרית חדד גרסה להמנון באלבום האוסף של טיפקס "כל הלהיטים".
• ב־2006 הופיעה גרסת רוק להמנון בסרט "מישהו לרוץ איתו". במהלך נגינת השיר, הופיע כותב הספר שעובד לסרט, דויד גרוסמן, כניצב.
• ב־2008 הקליט עמיר בניון את מילות "התקווה" במנגינה של הניגון החסידי "אלי אתה ואודך" המיוחס לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, כשברקע קטעי רדיו הנוגעים למציאות הישראלית. השיר נשלח בליווי מכתב אישי, לשרי הממשלה.
• ב־2009 במסגרת התעמולה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, השתמשה מפלגת קדימה בראשות ציפי לבני בקטע מעובד מתוך ההמנון, תוך שימת דגש על המילה "קדימה".
• ב־2009 שילב דניאל זמיר קטע ממנגינת התקווה בתוך יצירה מאלבומו "אחד".
• לקראת הבחירות ב-2015, בוצע השיר על ידי פלאשמוב ברכבת הקלה בירושלים.
• ב־2018 הוציאה להקת הפולק החסידית-אמריקאית "זושא" את השיר בלחן ובעיבוד חדש.
• ב־2019 בהופעה של להקת המטאל "דיסטרבד" בלייב פארק שבראשון לציון, ביצע הסולן דייוויד דריימן, יהודי ציוני, את ההמנון אל מול קהל של כ-10,000 מעריצים.
• ב־2020 במיוחד ליום העצמאות עופר ניסים הוציא לאור גרסה אלקטרונית בשילוב של ברברה סטרייסנד וריטה להמנון.
• ב־2021 הוציא עומר אדם בשיתוף פעולה עם נועה קירל גרסת היפ-הופ להמנון, אך הביקורת לביצוע הייתה בעיקר שלילית.
• ב-2021 הוציא רביד פלוטניק (נצ'י נצ') את השיר קוקוריקו (אל תדליקו אותי) שבתוכו שילב קטע מההמנון וחלק מהמילים הוחלפו.

ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל, ומציג את המדינה בעדיפות ראשונה, ומציג אלפיים שנות גלות שבסופם הושגה המטרה – מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשיר מובעת תחושת שייכות לעם, למדינה לשפה ולגורל אחד.

ההמנון התקווה מבטא את הרצון והכמיהה היהודית למדינת לאום עצמאית. הרצון והכמיהה שעליהם התבססו התנועות הציוניות שהובילו להקמת מדינת ישראל.

בקרב המיעוטים בישראל, ובייחוד בקרב ערביי ישראל, ישנה התנגדות לשירת ההמנון. זאת, משום המילים "נפש יהודי הומיה" אינן מייצגות אותם. מחנכים ותלמידים ערביים לא שרים את ההמנון ולעיתים גם אינם עומדים בעת השמעתו. בשנת 2009 הביעה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל התנגדות להפצת "ערכת המנון" בבתי הספר הערביים. לעומת זאת, בקרב הדרוזים במדינת ישראל, התקבל ההמנון ורובם נוהג לשיר אותו.

בשנת 2007 מונה ראלב מג'אדלה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט ובכך הפך לשר הערבי הראשון במדינת ישראל. סירובו לשיר את ההמנון עורר סערה פוליטית. גם השופט הערבי הראשון בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, סירב לשיר את התקווה בטקסים רשמיים, מטעמים אידאולוגיים. ג'ובראן אף תקף את חוק הלאום המעגן את ההמנון, וקרא למדינה לשנות את ההמנון הלאומי כך שגם אזרחי ישראל הערבים יוכלו לשיר אותו. בשנת 2019 התבטא מטאנס שחאדה, יושב ראש בל"ד, נגד ההמנון והוסיף כי הוא איננו מייצג את ערביי ישראל.

לאורך השנים, שחקני כדורגל ערבים סירבו לשיר את ההמנון במשחקים. גם קפטן הנבחרת הצ'רקסי, ביברס נאתכו, סירב לשיר את ההמנון. בשנת 2011 הגיש חבר הכנסת מיכאל בן ארי הצעת חוק לפיה כל שחקן בנבחרת ישראל יחויב לשיר את ההמנון הלאומי ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה, הצעה אשר התקבלה בזעם בקרב השחקנים הערביים.

• דגל ישראל
• סמל ישראל

• מזכרונות שמואל כהן, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב, פרק ס: התפשטות שיר "התקוה" בימי ייסוד רחובות, תר"ן–תרנ"א (1890–1891), עמ' 671–674.
• מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההמנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להמנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (1968)
• יעקב קבקוב, בעל התקווה, לוד: מכון הברמן למחקר ספרות, תשנ"א־1991
• יוסף אהרון פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז־1997, עמ' 408–412
• צביה בן־יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של המנונים לאומיים", אלפיים, 29, תשס"ו־2005, עמ' 16–151
• אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט־2009, עמ' 100–104
• דוד חיניץ, נפש יהודי הומיה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 11, 2008

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: התקווה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: התקווה

• עוד לא אבדה תקוותנו, נאמן למקור, הספרייה הלאומית

•   מידע על היצירה "התקווה" באתר מיוזיק בריינז
• "התקווה" באתר בית לזמר העברי
• מילות השיר "התקווה" והאזנה לו באתר זמרשת
•   אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• שחר אילן, על אישור חוק ההמנון, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2004
• בלדד השוחי, האם המנון ישראל הוא גרסה מסולפת של שיר אחר?, באתר nana10‏, 26 ביוני 2005
• זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון, באתר של גלילי "היגיון בשיגעון", 11 במאי 2008
• איתן בקרמן, גבר יהודי, ציוני, אשכנזי, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
• דוד אסף‏, מסע מן הכורסא בעקבות 'התקווה', בבלוג "עונג שבת", 09 במאי 2011
• איתי מרינברג, עין לציון צופיה - על תהליך הפיכתו של "התקווה" להמנון הלאומי באתר "הזמנה לפיוט"
• רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר "הזמנה לפיוט"
• פסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת שירת התקווה (אורכב 17.09.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר "היו ימים"
• שלושה דברים שלא ידעתם על התקווה באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• התקווה - איך התגלגל לחן עגלונים רומני להמנון הלאומי שלנו?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
• אליהו הכהן, הרצל יוזם תחרות לחיבור המנון לאומי, בבלוג "עונג שבת", 26 ביולי 2019
• התקווה – כתבות ומאמרים בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• חן מלול, כתב-היד המקורי של "התקווה', בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2020

לחן, נוסחים וביצועים של "התקווה"

• התקוה, באתר פרויקט בן־יהודה
• מידע על התקווה בקטלוג הספרייה הלאומית
•   דוד זסלוף, התקווה מנוגנת בשופר, יוטיוב
•  התקוה בגרסה התוניסאית בג'רבא שנת 1930
•  התקוה הגרסה הוואקלית החסידית
•   מנשה לוסטיג, הגרסה החסידית 2