מחנה יָאסֵנוֹבַאץ (לעיתים נקרא בטעות יסנוביץ'; בקרואטית: Logor Jasenovac; בסרבית: Логор Јасеновац) היה מחנה ריכוז והשמדה בקרואטיה, במלחמת העולם השנייה.
בראש המחנה, שהיה הגדול מסוגו בקרואטיה, הועמד מירוסלאב פיליפוביץ'. המחנה הוקם על ידי משטר האוסטאשה הפשיסטי של מדינת קרואטיה העצמאית (NDH) באוגוסט 1941, ופורק באפריל 1945. בשונה ממחנות ריכוז והשמדה אחרים, מרבית קורבנותיו היו סרבים, שנחשבו על ידי אנטה פאבליץ' (מנהיגה של המדינה הקרואטית העצמאית ומייסד תנועת האוסטאשה) לאויביה העיקריים של המדינה הקרואטית העצמאית. במחנה רוכזו ונרצחו גם בני קבוצות אתניות אחרות, בעיקר יהודים וצוענים.
קיר ממחנה יאסנובאץ | |
מידע כללי | |
---|---|
סוג | מחנה ריכוז, מחנה השמדה, מחנה עבודה |
מדינה | קרואטיה |
מחוז | דוביצה, יאסנובאץ |
מחנות נלווים | בדוניה גראדינה, סיסק וסטארה גרדישקה |
תאריכים | |
תאריך הקמה | אוגוסט 1941 |
תאריך סגירה | 22 באפריל 1945 |
תאריך שחרור | 1945 |
אוכלוסייה | |
מפקדי המחנה | מירוסלאב פיליפוביץ' |
צבא משחרר | בעלות הברית |
השתייכות האסירים | סרבים, יהודים, צוענים ומתנגדי המשטר הפאשיסטי |
נתונים | |
מספר הנספים | בין 200,000 ל-500,000 בני אדם |
מספר תאי גזים | לפחות אחד |
מספר קרמטוריומים | לפחות שלושה |
קואורדינטות | 45°16′54″N 16°56′6″E / 45.28167°N 16.93500°E |
http://www.jusp-jasenovac.hr | |
יאסנובאץ הוקם על גדת נהר הסאווה, ורוב שטחו היה בעיירה יאסנובאץ. הוא שכן כ-100 ק"מ דרומית-מזרחית לזאגרב. מתחם המחנה כלל חמישה מחנות-משנה ועוד שלושה מחנות קטנים יותר, שנפרסו בקרבה יחסית על פני שטח נרחב של כ-240 קמ"ר, בדוניה גראדינה סמוך לנהר סאווה; מחנה עבור ילדים בסיסק מצפון-מערב; ומחנה נשים בסטארה גרדישקה מדרום-מזרח.
עם הקמתה, החלה מדינת קרואטיה העצמאית (בחסות הנאצים) בקמפיין לחיסול המיעוטים האתניים במדינה. לשם כך פרסמה ממשלת הבובות של פאבליץ' מספר תקנות "להגנת העם והמדינה", אשר שיקפו את קבלת האידאולוגיה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, תוך שימת דגש על נושאים קרואטיים לאומניים:
תקנות אלה הביאו לכך שבתי הכלא הרגילים לא היו יכולים עוד לשאת את קצב ההגעה ההמוני של האסירים החדשים, וממשלת האוסטאשה החלה להכין את הקרקע לקראת מה שעתיד היה להיות מחנה הריכוז יאסנובאץ, שהקמתו החלה באוגוסט 1941.
מתחם מחנה יאסנובאץ נבנה בין אוגוסט 1941 לפברואר 1942, וכלל חמישה מחנות-משנה:
שני המחנות הראשונים נסגרו בנובמבר 1941, אך שלושת המחנות האחרים המשיכו לפעול עד סוף המלחמה.
ליאסנובאץ היו גם תת-מחנות, כמו מחנות חקלאיים ביאבלאנאץ, ומאלקה - מחנה ילדים בסיסאק, וכן אתרי הוצאה להורג בווליקה קוסוּטאריצה, גראדינה אושטיצָה, ובדראקושניץ' הסמוכה. במשך הזמן סופחו אליו גם מחנה המעבר גוספיץ', ומחנה לנשים ולילדים יהודים, שהיה תחת פיקודו של יוסו מאטייביץ'.
ניהול ופיקוח הקמת המחנה הופקדו בידי המחלקה השלישית של כוח המשטרה המיוחד "אוסטאשקה נארודנה סלוז'בה" (בראשי תיבות: UNS), תחת וייקוסלאב לובוריץ'. כמו כן היו מעורבים בהקמת המחנה גם מירוסלאב פיליפוביץ', איביצה מאטקוביץ' ודינקו שאקיץ'.
לאחר בנייתו, הופקדה האחריות הישירה על המחנה על גדודי החטיבה הראשונה של ההגנה האוסטאשית. הגדוד הראשון שמר על המתחם של מחנה 3, על העיירה יאסנובאץ, ועל אושטיצה; גדוד זה היה אחראי גם על איוש מחנה סטארה גראדישקה, שהשתייך למתחם המחנות ביאסנובאץ.
הגדוד השני היה אחראי על איוש המחנה עצמו. שרשרת הפיקוד כללה את המנהל, את סגנו, רב-הסוהרים, שהיה אחראי גם על סלקציות והוצאות להורג, המפקד לעניינים טכניים של המחנה וכוח העבודה שלו, ומפקדים זוטרים, שהיו אחראים למנהלה ולמשלוחים.
אתר מחנה ציגלאנה נבחר משתי סיבות עיקריות:
בנוסף למחנה המרכזי "ציגלאנה-יאסנובאץ", הקרוי כך על שם מפעל הלבנים שהיה בו (Ciglana – 'מפעל לבנים'), היו במתחם יאסנובאץ מחנות נוספים:
ביאסנובאץ כלא המשטר האוסטאשי בעיקר סרבים, אך היו גם קורבנות אחרים – בהם יהודים, צוענים ומתנגדי משטר האוסטאשי.
רוב היהודים נרצחו עד אוגוסט 1942, לאחר מכן גורשו רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. היהודים נשלחו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה, לאחר שקובצו בזאגרב; כמו כן מבוסניה והרצגובינה לאחר שנאספו בסרייבו, או בערים אחרות. עם בואם, נרצחו רובם באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנות: גראניק, גראדינה ומקומות נוספים. אלה שהושארו בחיים היו בעיקר בעלי כישורים בעבודות ומקצועות נדרשים, והועסקו בשירותים ובתי מלאכה ביאסנובאץ.
צוענים הובאו למחנה ורוכזו באתר C, משם שולחו היישר להשמדה בגראדינה. קבוצה קטנה, שבמשך הזמן נערכו בה חילופים, נותרה בחיים כדי לשמש כיחידת קברנים מיוחדת שסייעה במעשי הרצח. בוריסלאב שבה זוכר כי צוענים אלו רצחו אנשים במכת פטיש פשוטה בראש. באי-אילו מקרים חיקו הצוענים את מפקדיהם האוסטאשים, והתחרו בניפוץ גולגולות ושיסוף גרונות, לפי הצהרתו של מירוסלאב פיליפוביץ' הם גם ביצעו מעשי אונס בקטינות. גבריאל וינטר זוכר, כעגלון, שראה נשים כלואות באסם ששימש את הצוענים בגראדינה.
סרבים שסירבו להמרת דת, או שלא ניתנה להם אפשרות זו, גורשו ממקומות מושבם לסרביה או למעצר. האוסטאשים ניסו לפתור את בעיית הסרבים באחת משלוש דרכים: ראשית, על ידי הוצאה להורג ורצח עם – אך אפשרות זו לא עלתה יפה מחמת מספרם הרב של הסרבים בקרואטיה ומחוץ לגבולותיה. לפי הרמן נויבאכר, נספח לפילנתרופיה של השגריר קאשה, היטלר אמר לפאבליץ' שחיסול כל הסרבים אינו בא בחשבון "שכן הם רבים מדי". האפשרויות האחרות היו גירושם, או המרת דתם לנצרות קתולית. הראשונה לא הייתה אפשרית מבחינה מבצעית, ובלתי מקובלת באופן גורף על ידי רוב האוסטאשים והנאצים; והשנייה הייתה לא מקובלת מבחינה הגיונית ואידאולוגית. לפיכך, האוסטאשים מצאו לנכון לפתור את בעיית הסרבים בכל השיטות גם יחד: הוצאה להורג של שליש מהם, המרת דתם של שליש נוסף, וגירוש השליש הנותר. סביר להניח שאופציית החיסול שהוצעה ראשונה, הייתה האפשרות המועדפת, שכן יותר משליש מהסרבים הוצאו להורג. כך למשל, הוצאו להורג גם סרבים שהמירו את דתם. בנוסף, סרבים שגורשו לסרביה בתת-תנאים, והושמו תחת ממשל גרמני, היו אף הם בסכנת מוות. היעדר תאימות בהוראות הביא להחשת ההוצאות להורג.
מוסלמים ממוצא בוסני ואלבני רוכזו במחנה עם הקרואטים, וזאת על מנת להדגיש שהם רוכזו מסיבות רעיוניות ולא בגלל אידאולוגיה גזענית. כמו כן, רוכזו סלובנים שהיו בשטחי קרואטיה העצמאית או שגורשו לשם בידי הנאצים, וקבוצות אתניות נוספות, ביניהן מונטנגרים, הרצגובינים, רומנים, אוסטרים, איטלקים ואחרים.
ההגדרה האוסטאשית למתנגדי משטר הייתה רחבה, וכללה כל איום פוליטי על ראשי המשטר (ולימים כללה אף את צמרת המשטר, כמו קוואטרניק ובנו, או שר החוץ לורקוביץ'). בגלל האוריינטציה הקתולית של המשטר גורשו גם אתאיסטים ומטיפים של דתות אחרות. גם הכנסייה הקתולית, וכל שכן הלותרנית, הושמו תחת פיקוח מתמיד. לדוגמה, הכומר פראניו ריהאר גורש למחנה והוצא-להורג, שכן סירב לערוך תפילה לכבוד יום-גנוסיה של פאבליץ' בכנסייתו, ה-20 באפריל 1942. גם אנשים שנחשדו בנטיות פוליטיות סוציאליסטיות או שמרניות גורשו, וכמותם חברי המפלגות ה"היסטוריות" הקודמות, "חריגים" מינית, חולים סופניים, בעלי פיגור או מומים, נשים ורופאים שעסקו בהפלות, זונות, חברי כת עדי יהוה והבונים החופשיים, אנשי אינטליגנציה, חסרי-בית, פושעים פליליים, אנשי המשטר הקודם ועוד.
האסירים במחנה הובאו על סמך ההוראה בדבר "שליחת אנשים מסוכנים לשהייה כפויה במחנות ריכוז ומעצר", וכן "מכל סיבה גזעית, דתית, לאומית או פוליטית", ונידונו לתקופות מעצר שנעו בין שלושה חודשים לשלוש שנים. האסירים שנידונו לשלוש שנים, או שהובאו למחנה בלי פסיקת גזר דין, נורו מיד למוות. אלו שנידונו לזמן קצר מזה עברו סלקציה קפדנית, שבה החלשים, חסרי המקצוע, הילדים, הנשים והזקנים ועוד רבים שלא היה להם מקום במחנה, שולחו להשמדה, והנותרים שימשו כעובדי-כפייה, ומהם שרדו אך מעטים.
תנאי החיים במחנה – התזונה, תנאי המגורים והתנהגותם האכזרית של השומרים מקרב "האוסטאשי" – היו קשים במיוחד. התנאים שופרו רק לתקופות קצרות במהלך ביקורים של משלחות, כדוגמת משלחת עיתונאים שביקרה בפברואר 1942, ומשלחת מטעם הצלב האדום ביוני 1944.
האסירים התגוררו בשישה צריפים (קסרקטינים) שחולקו לשלושה בלוקים: A, B ו-D, שבהם הוחזקו בנפרד זה מזה סרבים, יהודים ו"מתנגדי המשטר". בחורף 1941/42 מתו כעשרה אנשים מדי לילה. האסירים, כמה מאות בקסרקטין, ישנו על דרגשי עץ בשני צידי הקסרקטין, שישה על דרגש אחד. צדיק דאנון זוכר כי בשעת עוצר הלילה נעשו הצרכים בדלי שהיה מוצב בפינה השמאלית האחורית, והריח גרם לאנשים להקיא בצריף. העד שהה באחד מבין שני הצריפים ששופצו לקראת ביקור ועדת-עיתונאים בספטמבר 1942, ובהם הותקנו דרגשים בשלוש קומות, מנורה וחתיכת פח ששימשה כתנור. במחנה היו עוד שני בלוקים: הראשון היה מוקף בתַיל, ובו שני צריפים שבהם שוכנו אסירים חולים, גופנית או נפשית, או גוססים, שעמדו להירצח כל פעם ש"בית החולים" היה מלא. בינואר 1942, לפי העדים, נהרגו 300 חולים באופן זה, הבלוק השני כלל את שני המטבחים של האסירים, הראשי והמשני.
המזון שקיבלו האסירים במחנה השתנה בהתאם לתקופה, אך ביסודו נשאר זהה. היה מרק, העשוי ממים מזוהמים שעורבבו עם עמילן תירס ועם קוביות של שאריות מספוא חזירים מקולקל, שעשוי היה מלפת לבהמות. לתערובת הוסיפו פיסות סרוחות של ירקות שהובאו מהאשפה. במשך השנים 1941–1942 ניזונו האסירים ממנה בודדת של מרק לפת, כמעט וללא תוספת כלשהי. בתקופות שונות, כמו מסוף 1942 עד ספטמבר 1943, אכלו האסירים מרק שהיה מים שחוממו עם מחצית הליברה עמילן – שלוש פעמים ביום. המזון הופחת אז לשתי ארוחות: אחר צהריים וערב, ובהן ניתנו מרק לפת שהיה עם שעועית בצהריים ועם תפוח אדמה בערב, ומדי פעם חולק לחם. ולדימיר דדייר טוען שלחם חולק במשך פחות משלושה או ארבעה ימים בשבוע; ועדת החקר הוסיפה כי לעיתים לא היה לחם במשך חודשים, וכי הלחם היה שחור, ישן, קר וקשה, שנקרע בידיים המטונפות של הטבחים, שהיו אסירי המחנה בעצמם. בנוסף, לעיתים נדירות ניתן לאסירים חופן פירורי סובין. טיבור לוברנצ'יץ', בעדותו במשפט שאקיץ', הוסיף לאמור לעיל כי הלחם הוגש לסירוגין, יום כן ויום לא. לדברי כולם, כמות הלחם לא עלתה על 60 גרם, ואף פעם לא היה לחם לכל האסירים. ב-21 בספטמבר 1944, לאחר תליית קבוצה בת 20 איש שניסתה לארגן מרד בהנהגת מילה בוסקוביץ', הורדה רמת המזון שוב. המזון שופר לקראת ביקור ועדות כמו ועדת עיתונאים וועדה של הצלב האדום.
יאסנובאץ היה מהמעטים במחנות שהיה בהם מחסור במים. האסירים נאלצו ללכת, בין אם לפני תחילת העבודה ובין אחריה, לשאוב מים בעצמם ולשתות. המים הגיעו מבאר שאליה חובר מגדל מים עם משאבה, וכן מאגם שהיה בגבולות המחנה ומנהר הסאווה. גופות רבות נמצאו במי הסאווה והאגם, שהעד ניקולה ניקוליץ' קרא לו "אגם הרפאים".
התנאים הסניטריים במחנה היו מתחת לכל ביקורת. פסולת, קיא, דם וגופות היו בכל מקום. הצריפים שרצו חרקים, וריח רע עלה מהדלי שבו נעשו הצרכים בלילה. אסירים רבים חלו בקור של החורף בטיפוס הבהרות, מלריה, טרשת-הפדר, שפעת, דיזנטריה, דיפטריה, בצקות, עקיצות, ובאיבוד משקל משמעותי. פעמיים ביום, למשך זמן קצר הורשו האסירים לעשות צרכים ולרחוץ את הכותנות הבלויות שלהם. הצרכים נעשו בבורות שנחפרו בשדות שליד האגם, ונוקזו לתוך תעלות השקיה, שזרמו מהאגם לשדות על הבורות הוצבו קרשים, שעליהם נשענו האסירים שעשו את צורכיהם, כך שאסירים רזים וחלשים נפלו בין הקרשים וטבעו במי המחראה. לדברי העד דאנון, האוסטאשים שפיטרלו במקום ושמרו על האסירים, הורו לו להפריד את הקרשים כדי להקל על המעידה פנימה. העד טיבור לוברנצ'יץ' אמר שראה במו עיניו קצין מטביע אסיר בלטרינה. לדברי העד ניקולה ניקוליץ', המים שהיו מלאים בצרכי-אדם ובגופות נוקזו לאותו אגם שממנו נשאבו מים לשתייה ולבישול. באותו אגם, על פי ועדת-החקר הממלכתית, כובסו גם בלויי-הסחבות שניתנו לאסירים כמדים, שאותם הוּתר לשטוף רק פעם בחודש – ובחורף אף לא זאת, שכן מי האגם קפאו. המחנה עצמו לא היה צפוף והומה אדם, אך לעומת זאת המגורים הצרים היו מלאים באנשים עד אפס מקום; האוויר היה מחניק, המעבר היה צר, וחלל החדר ותכולתו היו לחים, מטונפים ומסריחים.
במחנות הראשונים, ברוצ'יצ'ה וקראפיה, הועסקו האסירים בעבודת כפייה, בין השאר בבנייה של דייק שישמש כסכר בפני שיטפונות של הנהר, ולייבוש ביצות באזור. האסירים חויבו לרוץ לאתר העבודה השכם עם שחר, ולעבוד כ"בהמות משא" ולערום עפר על הדייק כשהם מבוססים בבוץ עד הברכים. האסירים שהתמוטטו מעייפות או שנרצחו כשעצרו, הוטלו לתוך סוללת-העפר, ובהמשך נלקחו חזרה למחנה בידי חבריהם. עם פירוק מחנות אלו נאלצו האסירים שנותרו בחיים לסחוב חומרי בניין וכלי עבודה מאתרי המחנות הללו לאתר של מחנה 3, כמעט 20 קילומטרים. לפי ועדת-החקר, רק 450 איש שרדו זאת.
במחנה 3 היו האסירים לחלק מ"כוח העבודה של יאסנובאץ", שהושם תחת פיקודו של המהנדס הינקו דומיניק פיצילי. הכוח חולק ל-16 פלוגות עבודה: "מפעל הלבנים", "מסגרים", "פלוגת חווה", "פלוגת ספרים", "פלוגת נגרות", "פלוגת חשמלאות", "פלוגת בנייה" ועוד. קשות במיוחד היו עבודות במפעל-הלבנים: היה צורך לחצוב, לסחוב, לעצב ולארגן מאות ואלפי לבנים. גם עבודת הנפחות הייתה קשה, מפני שמסגרים רבים עבדו בפרך ב"מפעל השרשראות" וייצרו את כלי הנשק של האוסטאשים. כשהמחנה עמד על תלו לא הייתה לפלוגת הבנייה עבודה רבה, אך בשיא החורף היה צורך לחזק את הדייק של המחנה 3 באופן דומה לזה שהיה במחנות הראשונים. לפי העדים (בהם צדיק דאנון, בוריסלאב שבה ועוד רבים), האוסטאשים הזדיינו באלות משוננות ושאר כלי-עבודה קהים, והכו בהם את האסירים שעבדו מעלות-השחר עד הלילה (בעוד שהעבודה ארכה לרוב 11 שעות בשאר המקומות) ואת המתים והגוססים קברו בדייק. הגוססים נקברו חיים. העדה מארה צ'בטקו העידה במשפטו של דינקו שאקיץ', כי כעובדת חווה אף היא הועסקה בפרך, שכן הקבוצה שלה הוצאה מן המחנה לעבודות חוץ בחוות במלאקה ויאבלאנאץ, לכן צריכים היו לצאת לפנות בוקר לרוץ מרחק מילין רבים רק כדי להגיע לאתר, שממנו שבו באישון לילה. קבוצות שעבדו בפחות עמל כללו את החייטים והסנדלרים, שהועסקו בבניין גדול באזור המזרחי של המחנה, שלימים שימש כמחנה נשים. כמו כן לספרים ניתנו תנאים טובים יותר, שכן במסגרת עבודת נאלצו להסתובב סביב במחנה ולספר אסירים וקצינים, והוקנה להם בכך חופש תנועה יחסי. אסירים אחרים עבדו בלשכה ותיאמו את העבודות בין הפלוגות האחרות. פלוגת תחזוקה עבדה בניקיון וסידור הצריפים ואחר כך בביצוע עבודות דחק סביב למחנה. לכל פלוגה היה אסיר אחראי שהיה "לוגורניק" (Logornik, אחראי מחנה) ותחתיו גרופניקים (Grupnik, ראש-קבוצה) ושטוטניצים, שהיו אחראים על קבוצות של אסירים. הגרופניקים של קבוצת האחזקה היו אחראים על הבלוקים השונים, ואילו השטוטניצים על הצריפים השונים. האסירים הושכמו ב-5 לפנות בוקר, וב-6 נערך מסדר שבו התמיינו האסירים לקבוצות העבודה שלהם. ב-12 הייתה הפסקת צהריים ובה ארוחת-צהריים וזמן קצוב לעשיית צרכים - עד השעה אחת בצהריים, וממנה והלאה עד השעה 18:00. בשמונה בערב הוטל עוצר לילה, והיציאה נאסרה. בלילות חשוכים פחות ניתן היה לצאת ללטרינות גם בשעות 10–11 בליווי חמוש, תוך כדי השפלה ומכות. כמו כן, היו נוהגים להתעלל באסירים בכך ש"ההופעות הציבוריות" (מסדרים) לצפייה או הסלקציה לענישה ציבורית נעשו בלילה לאחר שעות העבודה. כמו כן, המשיכו להעביד אסירים בעבודות ללא כל תכלית, ולעיתים היו מעירים אותם בלילה למסדר, וכשהיו יוצאים היו מוכרחים לרוץ במעגלים תוך כדי הכאה מצד השומרים.
במחנה הריכוז התעוררו תגובות נפשיות כמו הזיות, חלומות בהקיץ, סיוטי לילה, חרדה ופרנויה, והיעדר שליטה עצמית.
רכושם ובגדיהם של האסירים נלקחו מהם, והם קיבלו כותנות אסירים בלויות ודקות. לאסירים ניתנו מעילי גשם דקים בחורף, וכן ניתנה להם האפשרות להכין נעלי בית קלות. כן ניתנה קערת מזון אישית, שהאחריות לשמירתה הייתה בידי האסיר; גודלה היה כשל ספל גדול ותכולתה 400 גרם. במשך הזמן היו הקערות מתלכלכות או נגנבות לצורך עשיית צרכים. רק לקראת ועדת-עיתונאים שהגיעה למחנה קיבלו האסירים קערות כפולות בגודלן וכפות אישיות. לכבוד בואה של ועדת-העיתונאים הונהגה במחנה שיטת תיוג למטרות זיהוי, כמו במחנות הריכוז הנאציים. תחילה סומנו האסירים בצבעים: צהוב – יהודים, כחול – סרבים, ואדום – קומוניסטים, בעוד מוסלמים צוינו בירוק ולצוענים לא היה סימון כלל. לתגים נוספו סימנים כמו טלאי-פח צהוב ועליו האות Z ליהודי. לכל הטלאים הוספו מספרים-סידוריים גבוהים (כדי ליצור את הרושם שאסירים רבים עברו במחנה ושוחררו) עם אות סופית: Z – יהודים, S – סרבים, ו-H – קרואטים. כמו כן, קיבלו האסירים לביקור כומתות, שאותן חויבו להסיר ולעמוד דום כשהם מציבים אותן לפני החזה (תנוחת "הקשב", בלשונו של דאנון). בלילה ניתנו לאסירים שמיכות, אך אלו היו דקות, שורצות טפילים ולא הספיקו לכל האסירים. את כל הציוד האישי הניחו האסירים בסוף הצריף או תחת הדרגש, ועם שחר חויבו לארגן אותו, במהירות ובדיוק.
פעולות הרצח והאכזריות הגיעו לשיאן בסוף קיץ 1942, כאשר כ-16,000 כפריים סרבים גורשו ליאסנובאץ מאזור הלחימה נגד הפרטיזנים בהר קוזארה (כיום ברפובליקה סרפסקה שבבוסניה). רוב הגברים נהרגו ביאסנובאץ, הנשים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה, והילדים נלקחו מאמותיהם, חלקם נרצחו, והשאר פוזרו בבתי יתומים ברחבי המדינה.
בליל 29 באוגוסט 1942 נעשו הימורים בין שומרי הכלא, מי מהם יוכל להרוג מספר גדול יותר של אסירים. אחד השומרים, פטר ברזיצה, שיסף את צווארם של 1,360 אסירים עם סכין קצבים מיוחדת שכונתה סרבוסייק ("חותך-סרבים") או "שוסעת-גרונות". כמי שהוכרז כמנצח בתחרות, הוא זכה בתואר "מלך חותכי הצוואר", והוענקו לו מתנות שונות כפרס. גם השומרים האחרים רצחו כחלק מהתחרות: מילאן פריגאנוביץ' טען שהרג בעצמו כ-1,100 איש, ובהם פולני ווקאסין שאותו הכריח לברך את אנטה פאבליץ', וכשהלה מיאן, חתך פריגאנוביץ' את אוזניו, לשונו, ואז את עיניו, לבו וגרונו. לפניו, שני הסוהרים האחרים: אנטה זרינושיץ' ופלוני בשם סיפקה, הרגו כמה מאות אסירים. לפי מקור אחד מתו במקרי ההרג הגדול שבלילה ההוא כ-10,000 סרבים. ייתכן שזוהי הגזמה, אך היא אינה רחוקה מאוד מהמציאות. באופן דומה, היו מקורות ששינו במספר ההרוגים שמתו מידיו של ברזיצה, כגון 1,500 או 1,450.
מעשי הרצח במחנה בוצעו כמעט בכל כלי שהיה בהישג ידם של המרצחים. מלבד ירי, תלייה, הטבעה, חנק, שרפה או קבורה בחיים, חנק בגז (מחנה סטארה גראדישקה) וכדומה, השתמשו האוסטאשים לרצח ולעינויים גם בפטישים ומקבות, בסכינים, באתי חפירה, במסורים ידניים, במכבשות, בקדירות, במי-קרח, במלח, במחטים (שהוחדרו תחת הציפורניים) ובהפחתת מינוני המזון והשתייה שניתנו לאסירים מסוימים עד מותם האִיטי. אחד העינויים האכזריים ביותר היה החדרת חולדות למעי הקורבנות. פשעים רבים תועדו בדו"ח מטעם ועדת החקר הממלכתית של קרואטיה. השימוש בכלי מלאכה אלו במקום בשיטות "מכניות" – כמקובל במחנות הנאציים – חסך "בזבוז מיותר" של גז, חשמל או קליעים על האסירים בני "הגזעים הנחותים". לפי העד שוורץ, מעשי רצח בוצעו במחנה באופן חופשי במפוזר, ללא התחשבות במקום ובנוכחות אסירים, לפי גחמות או בחמת-טירוף, או גם בבדיחות-הדעת. רק לאחר ביקור הוועדה הבינלאומית, הושלט סדר ומשמעת והרצח בוצע בעיקר בגראדינה או בתלייה "מסודרת". אך עם זאת, רצח ועינויים המשיכו להתבצע סביב המחנה. כשנשאל בוריסלאב שבה האם ראה מקרי רצח במחנה, ענה: "איך יכולתי שלא לראות?!". ב-1943 הורחק הרצח מעיני האסירים עוד יותר.
במחנה בוצעו עינויים איומים באסירים, במחסן שלפי ועדת-החקר הממלכתית שימש לאחסון פעמונים שבורים של כנסיות אורתודוקסיות, ואחר כך כמחסן פחם, ומכאן שמו – "זבונארה" ( "פעמונייה"). שם הוחזקו אסירים שנידונו בסלקציה להוצאה להורג, בטרם נתלו או נרצחו. ראשית הם עונו ברעב: האוסטאשים החזיקו אותם במבנה הזעיר ונתנו להם קערית-מרק בודדת ליום כמעט ללא מזון מוצק, כשהמרק תובל באבקת חזרת כדי להגביר את הצימאון והרעב. מים ניתנו לאסירים במשׂורה, לא היו להם תנאים סניטריים, מגע עם אנשים, אור יום או מרחב תנועה, והכותנות שלהם הלבינו מכינים.
אופי הרציחות שהיו נהוגות במחנה גרמו למקום להשתייך למעשה לקבוצת מחנות ההשמדה העיקריים, והוא למעשה מחנה ההשמדה הראשי היחיד שלא היה על אדמת פולין. אלו שנידונו לשהייה של שלוש שנים במחנה נרצחו במקום, ועִמם כל האנשים החלשים והזקנים, הנשים והטף, וגברים שלא היה להם משלח-יד או שלא ניתן היה לשכנם במחנה. אסירים שלא נגזר דינם הוצאו להורג עם "אסירי שלוש-השנים". המיונים היו נמשכים מספר ימים, שבמהלכם היו נערכים מסדרים וסלקציות של שתי הקבוצות: הוותיקים והחדשים, עד ששתיהן היו מצטמצמות כך שניתן היה לשכן את הנותרים במחנה.
ההשמדה בוצעה בעיקרה באמצעים ידניים במספר אתרים מרכזיים:
האוסטאשים השתמשו גם בשיטות "מכניות" כמו אלו שנהגו הנאצים להשתמש בהן במחנות ההשמדה שלהם בפולין:
קיימות הערכות שונות בנוגע למספר הקורבנות שמתו במחנה, אך קיים חוסר בהירות בעיקר עקב העדר רישום מדויק, ובשל האינטרסים השונים שמעורבים בכך. מספר הקורבנות נע בין 30 אלף לפי ההערכה הממעיטה, ל-1,400,000 לפי הגדולה ביותר. האומדנים האמיתיים הם בין 85,000 ל-500,000, והאמינים ביותר: בין 100,000 לבין 500,000 (ראו מקורות בהמשך הפסקה). ההערכה נעה בדרך כלל בין עשרות אלפים – המספר המקובל יותר כיום – לבין מאות אלפים, שהייתה הערכה המקובלת עד שנות ה-90. ההערכות מסתמכות או על מקורות סרבים, הרוצים להאמין שמספר קורבנות המחנה היה גדול יותר וכך גם גודל אחריותם של הקרואטים, המוסלמים והוותיקן, ומאידך על מקורות קרואטיים, החפצים למזער את מספר הקורבנות מתחת לגבולות ההיגיון. מקורות מערביים תומכים במקורות הקרואטיים, ואילו מקורות יהודים מעמידים אותו על מספרים גבוהים יותר.
על פי מרכז יד ושם, במחנה נרצחו 600 אלף איש, מהם 25 אלף יהודים. מידע זה נשנה במקורות יהודים שונים, וברוב המוסדות לחקר השואה בכלל. כך ישנן למשל הערכותיהם של יאשה רמאנו (800,000 קורבנות, מתוכם 25,000 יהודים), מנחם שלח וישראל גוטמן ב"אנציקלופדיה של השואה" ("כ-600,000 נפש") ומנחם שלח ויוסף לווינגר בספר "תולדות השואה: יוגוסלביה" (בין 500,000 ל-700,000), מרכז שמעון ויזנטל ועוד. רק על פי האומדן של מוזיאון השואה האמריקני המספרים שונים:
"מחקר נוסף על קורבנות משטר האוסטאשה בקרואטיה במלחמת העולם השנייה נדרש על מנת לאפשר להיסטוריונים ולדמוגרפים להעריך בדיוק רב יותר את מספרם של אלו שהושמדו תחת שלטון מדינת קרואטיה העצמאית. עקב השקפות שונות וחוסר בתיעוד, מספר הקורבנות הסרבים בקרואטיה משתנה במידה נרחבת, בין 25,000 ללמעלה ממיליון. המספר המוערך של סרבים שנרצחו ביאסנובאץ נע בין 25,000 ל-700,000. הערכות המהימנות ביותר מעמידות את מספר הסרבים שנרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000, עם 45,000 עד 52,000 סרבים שנרצחו ביאסנובאץ. הגרמנים ומשטר האוסטאשה רצחו כ-32,000 יהודים מקרואטיה בין 1941 ל-1945. המספר המדויק של היהודים שנרצחו ביאסנובאץ אינו ידוע, אך הערכות נעות בין 8,000 ל-20,000 קורבנות. מספרים אלו אינם כוללים יהודים אשר הועברו על ידי הרשויות של משטר האוסטאשה לידי הגרמנים לגירוש לאושוויץ ולמחנות אחרים. סטטיסטיקות על הקורבנות הצוענים קשות להערכה, מאחר שאין ההערכות קבועות של מספרם בקרואטיה ובבוסניה-הרצגובינה לפני המלחמה. הערכות הנראות נכונות יותר משערות שמספר הקורבנות הצוענים הוא כ-26,000, מתוכם 8,000 עד 15,000 הושמדו ביאסנובאץ. ישנן רק הערכות בלתי מדויקות של מספר הקרואטים שנרצחו על ידי האוסטאשה. קבוצה זו כללה מתנגדים פוליטיים ודתיים למשטר, הן קתולים והן בני המיעוט המוסלמי. מאמינים כי בין 5,000 ל-12,000 קרואטים מתו ביאסנובאץ".
דו"ח ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה תחת ממשלת טיטו, והמתוארך ל-15 בנובמבר 1945, ציין שבין 500 ל-600 אלף בני אדם נרצחו ביאסנובאץ. מספרים אלו נתמכו באופן רשמי כשיוגוסלביה התקיימה עצמאית. המספרים צוטטו על ידי ישראל גוטמן באנציקלופדיה של השואה, על ידי מרכז שמעון ויזנטל ועוד אחרים. רוב החומר המובא בדו"ח מוחזק אמין לדידם של רוב החוקרים. בכתב-האישום של דינקו שאקיץ' נאמר כי הדו"ח הוא חלק מרכזי בחקר קורות המחנה. החומר המצוי בעדויות הניצולים כמעט תמיד תואם את האמור בדו"ח. בביקורה של ועדה לחפירת קברי-האחים ולזיהוי פלילי, נמצאו כ-350,000 גופות, ואחד מחברי הוועדה ציין כי הערכה של 700,000 נרצחים, ואף 800,000, יכולה להיחשב ריאלית.
בעיה עיקרית המתעוררת בנוגע לקביעת מספר ההרוגים ביאסנובאץ, הוא מיעוט החומר ההיסטורי שבנמצא, והמגמתיות שלו. מקורות אוסטאשיים מדברים על קורבנות רבים; וייקוסלאב לובוריץ' הכריז כי "בשנה אחת בלבד לקיומו של יאסנובאץ שחטנו יותר אנשים מכל שיכלה האימפריה העות'מאנית של הטורקים לעשות משך כל שהותה באירופה".
מקורות גרמניים-נאציים העריכו גם הם את המספר הכולל של יהודים, סרבים ואחרים שנרצחו ב-NDH. כך ניתן למצוא 400,000 סרבים (אלכסנדר לר), 350,000 (לותר רנדוליק), 600-700,000 בין 1943 למרץ 1944 (ארנסט פריק), 700,000 (מאזנבאך). אדמונד גלאייזה פון-הורטזנאו דיווח כי "מחנות הריכוז האוסטאשיים הם פסגת האימה האנושית... הגרוע מכל הוא יאסנובאץ, אליו אין נותנים לאף בן-תמותה רגיל להציץ".
הרמן נויבאכר מסכם את החישובים: "על שליש להיהפך לקתולים, על שליש לעזוב, ושליש מועדים למוות! נקודה אחרונה זו התקיימה כשמנהיגי אוסטאשה בכירים ציינו, כי שהם שחטו מיליון סרבים (נשים, טף וזקנים בכלל זה) הייתה זו, לעניות דעתי, הערכה רברבנית ומוגזמת. על-סמך דיווחים שהגיעו אלי, שמספר הקורבנות האומללים שנשחטו קרוב יותר לשלושת-רבעי מיליון או יותר." ארתור הפנר כתב: "הקונספט של יאסנובאץ צריך להיתפס כמתחם של שלושה מחנות קרובים, ועוד חמישה מחנות משנה "מיוחדים". בלי משים לתעמולה, יאסנובאץ הוא ממחנות הריכוז הנוראים ביותר ויש להשוותו אך ורק ל"תופת" של דאנטה." הערכותיהם של האיטלקים הפשיסטיים היו דומות לאלה של הגרמנים. גם שליחי הוותיקן נתנו דעתם לממדי ההשמדה, ואפילו הקרדינל הצרפתי אז'ן טיסראן, שהיה אנטי-נאצי מובהק וקִיים קשרים עם הרשויות שהיו מעורבות בהמרת-הדת של הסרבים, דיווח ב-1942 על מותם של לפחות 350,000 סרבים. הארכיבישוף של בריסל, גודפריד דניאלס, אישר זאת ואמר שלפחות חצי מיליון איש מתו ב-NDH. הפרטיזנים וממשלת יוגוסלביה ביצעו גם הם הערכות מספריות דומות, ואספת הקהילות היהודיות של יוגוסלביה העריכה ב-1952 כי "כ-500-600,000 איש מתו ביאסנובאץ, מהם לפחות 20,000 היו יהודים" מזכיר הקהילה, אלכסנדר ארנון, העיד במשפט אייכמן כי ביאסנובאץ מתו כ-500,000 איש. במקום אחר אמר, בהתכוונו בבירור ליאסנובאץ, כי במחנה אחד נרצחו מאות אלפי סרבים.
בשנות השמונים הערכות עצמאיות נעשו על ידי ולדימיר זראיביץ' הקרואטי ובוגוליוב קוצוביץ' הסרבי. זריאביץ' חישב כי ביוגוסלביה כולה מתו רק מיליון איש (בניגוד ל-1,700,000 כמקובל בטרם נפילת יוגוסלביה, או 1,350,000 ב"תולדות השואה: יוגוסלביה"), ומתוך זה כי רק 300,000 מתו בקרואטיה העצמאית, ו- 70,000 ביאסנובאץ (זריאביץ' העלה את המספר ל-80,000) בדרך כלל עם תחום שגיאה של עד 30%. קוצוביץ' סתר את שתי הטענות האחרונות של זריאביץ' וטען כי לא ניתן להסיק את מספר ההרוגים ביאסנובאץ מתוך חישוב סטטיסטי של כל קורבנות יוגוסלביה. זריאביץ' הוסיף וטען כי רוב הקורבנות למעשה לא מתו ביאסנובאץ אלא מחוצה לו, והוסיף רשימות שמיות לסימוכין אי-בזה. עם זאת, הואשמו הערכות אלו בניפוח בשל צמיחת הלאומיות ברפובליקות היוגוסלביות. זריאביץ' הואשם אף בהכחשת השואה (בעיקר כי השתמש בספריו של פרניו טוג'מן כמקור היסטורי), ואפילו קוצוביץ' הביע ספק בדייקנות חישוביו של חברו. השיטות הסטטיסטיות שבהן השתמשו נחשבות ללא מדויקות ולבלתי-מהימנות. כך, למשל, כל טעות של עשירית האחוז תגרום לסטייה של כ-50,000, וגם טווח סטיית התקן הוא גדול. נטען, כי זריאביץ' וקוצוביץ' חישבו את אחוז הגדילה של כל האוכלוסייה יחדיו; בעוד שסרבים, קרואטים, בוסנים וכדומה, צריכים להיכנס לחישוב כל אחד לגופו וכן בנפרד, בין סרבים בסרביה לסרבים בקרואטיה וכדומה. לפי חישוביהם, מספרי הקורבנות ומספרי התושבים הצועניים והיהודים של יוגוסלביה סוטים מן המקובל.
ניתן גם להביע מספר שיקולים המצביעים על מספר קורבנות רב, גדול מ-100,000. ראשית, בתור מחנה שהתקיימה בו השמדה שיטתית, על מספר הקורבנות במחנה להיות רב מאוד (מחנות-ההשמדה הקטנים ביותר, בלז'ץ וחלמנו, גבו 128,000 ו-300,000 נפש. שניהם קטנו מיאסנובאץ בגודל ומשך קיום). שנית, המחנה היה מחנה שבו הושמדו לא רק יהודים או צוענים, אלא גם סרבים, סלובנים ועוד, ולפיכך מספר המתים בו צריך להיות רב. גם ההגדרה ליהודים, סרבים וצוענים הייתה רחבה, ומתנגדי משטר לא היו רק קרואטים אלא מוסלמים ועוד מגוון רב. שלישית, כמחנה ריכוז וכמחנה מוות, יאסנובאץ התקיים משך זמן רב מאוד ועל פני שטח גדול ובו אתרים רבים ששימשו לקבורת המונים או רצח; יש צורך לכלול בחשבון את מחנה סטארה גרדישקה, סיסאק, ג'אקובו, גוספיץ' ועוד מחנות רבים. מלבד כל זה, אלמלא היו גופות ואסירים רבים, הרי לא היה צורך בהקמת משרפות – אשר כאמור הוקמו כבר בפברואר 1942, ומה גם שכבשני המפעל שימשו לפני כן לצורך זה ולא עמדו בנדרש. והוא הדין בתאי-הגז, שהיה צורך בהם על אף שהייתה משאית גז בשימוש, וכן לגבי עניינים נוספים. מניין מקרי המוות המוזכרים בעדויות ובמידע תיעודי מהימן, מגיעים לכדי 300,000 לערך.
לסיכום, מספר הקורבנות האמין ביותר נע בין 200,000 ל-500,000.
מפעל ההנצחה של יאסנובאץ מחזיק ברשימה של 59,589 שמות של קורבנות יאסנובאץ שאספו הרשויות היוגוסלביות ב-1964. על פי המסמכים שפורסמו, 50,092 בני אדם איבדו את חייהם ביאסנובאץ, מהם רק 9,587 בסטארה גראדישקה. ההערכה הנוכחית היא, שהללו מהווים חלק ממספר הרוגים השואף ל-100,000. לפי המנהל הקודם, סימו בראדר, יש לפחות 356,000 קורבנות. ההנהלה הנוכחית של אתר-ההנצחה הואשמה בטשטוש האמת על המחנה, היות שהם הסירו מהתצוגה מוצגים כמו פטישים וסכינים שהיו אופייניים כל כך למחנה. אפילו נשיא קרואטיה סטיפן מסיץ' הביע בפני אפרים זורוף, כשביקר אותו במרכז שמעון ויזנטל, ביקורת כלפי התצוגה.
קיימות מספר רשימות חלקיות נוספות ממקורות אחרים: רשימה של 60,000 שמות של אנטון מילטיץ', רשימות של מוזיאונים בוסניים על 49,000 קורבנות, רשימה של 2,400 נספים מתקופותו של דינקו שאקיץ' בלבד, ורשימה של קורבנות מוסלמים במחנה. דראגויה לוקאייץ' שיחזר את שמותיהם של כ-20,000 ילדים שמתו במחנה. מוזיאון השואה של בלגרד מחזיק ברשימה של 80,022 קורבנות (רובם מיאסנובאץ): בסביבות 52,000 סרבים, 16,000 יהודים, 12,000 קרואטים וכ-10,000 צוענים. מנהל המוזיאון הקודם, מילאן בולאייץ', מאמין שהיו 700,000 קורבנות, והמרכז לחקר-יאסנובאץ מאמין שמספר הקורבנות נע בין 300,000 ל-700,000. האומדנים של מספר המתים יוצאים גם הם מנקודת הנחה שבמקרים בהם משפחות שלמות הושמדו, איש לא נותר כדי להוסיף את שמותיהם לרשימות. בנוסף, לעיתים אנשים שמצוינים ברשימות נהרגו במקומות אחרים, או שהם שרדו אך לא נשמע מהם, או שיש לעיתים אף כפילויות ברשימות.
מחנה ההשמדה המשיך לעבוד במלוא הקיבולת עד סוף אפריל 1945. בסביבות 22 באפריל, כאשר נותרו במחנה רק כ-1,070 אסירים, והפרטיזנים כבר התקרבו למחנה, ניסו האוסטאשה למחוק את שארית הזוועות. הם הרגו את האסירים שנותרו, פוצצו והרסו את הבניינים, מגדלי השמירה, חדרי העינויים, "כבשן פיצילי" ומבנים אחרים. לא כל האסירים הלכו כצאן לטבח; כ-640 מהם ניסו לפרוץ בכוח ולהילחם נגד האוסטאשים, ואף עלה בידם להשתלט על כמה עמדות ולהרוג כמה קלגסים. כ-80 אסירים הצליחו להמלט מהמחנה. הנותרים, מהם רבים חולים וזקנים, נרצחו; ורק אחד, זיבקוביץ' יובאן שהסתתר בחורבות ימים ולילות בלי מזון, שרד. בכניסתם למחנה מצאו המשחררים חורבות, פיח, עשן וגופות. ניסיון בריחה של אסירים שהוחזקו בעיירה עצמה נכשל גם הוא.
בחודשים שבהם כבר שלטו הפרטיזנים במחנה, הושמדו ביסודיות שטחי יאסנובאץ על ידי עובדי כפייה שכללו 200 עד 600 חיילים של משמר המולדת הקרואטי. חיילים אלה נתפסו על ידי הפרטיזנים, וכך הפכו את האזור למחנה עבודה. הם החריבו את המחנה עד היסוד ופירקו את החומה שהקיפה את המחנה.
באתר המחנה הוקמה אנדרטת זיכרון.
This article uses material from the Wikipedia עברית article יאסנובאץ, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.