הומאופתיה: שימוש רפואי-לכאורה בחומר מדולל לטיפול בחולים

התוצר הסופי אמור להיות כה מהול, עד שכלל לא ניתן יהיה להבחין בינו לבין החומר המדלל. הטיפול אמור להיבחר לאחר התרשמות ממצבו הגופני והנפשי של המטופל, כיוון ששני המצבים נחשבים למשמעותיים לבחירת ה"רֶמֶדִי" (התכשיר ההומאופתי). הגישה הומצאה על ידי סמואל האנמן במאה ה-18.

גוף הראיות המדעיות והרפואיות תומך בטענה שיעילות הטיפול ההומאופתי, אם בכלל הושגה, נובעת אך ורק מאפקט הפלצבו. תומכי השיטה מצביעים על מחקרים בודדים שהראו השפעה של חומרים מהולים עד כדי כך שלא נותר בהם כל חומר פעיל, בדומה למקובל בהומאופתיה אך טענות אלה נשללו על ידי מחקר גדול שבוצע באוסטרליה. רמדי הומאופתי בדרך כלל מהול כל כך, עד שקיימת סבירות זניחה להמצאות אפילו מולקולה אחת מן החומר המקורי ברמדי; על כן, הטענה שלטיפולים מסוג זה תהיה השפעה רפואית איננה תואמת לידע הביו-רפואי וסותרת את החוק הכימי הבסיסי (חוק פעילות המסה) לפיו רמת הפעילות של תמיסה עומדת ביחס לריכוז החומר הפעיל בה.

מבקרי השיטה מבססים את ביקורותיהם, בין היתר, על כך שמספר המחקרים האיכותיים שתומכים בהומאופתיה קטן, ומסקנותיהם אינן מובהקות סטטיסטית. ניסיונות לשכפל את תוצאות המחקרים נמצאו בעייתיים במקרה הטוב. המחסור בראיות מדעיות לתמיכה ביעילותה, והשימוש ברמדי שבדרך כלל אינם מכילים חומר פעיל, גרמו להתייחסות להומאופתיה כאל פסבדו-מדע ואף כאל הונאה רפואית. בסקירה מערכתית מקיפה משנת 1998 כונתה השיטה "תרפיית פלצבו במקרה הטוב, והונאה במקרה הרע".

בספר מדע רע (Bad Science (book)) מאת דוקטור בן גולדייקר, קיימת התייחסות מפורטת בפרק 4 לבעיות המתודולגיות באותם מחקרים המראים יתרונות להומאופתיה, כגון מיעוט משתתפים, ניתוח סטטיסטי לא מובהק ועוד, ועל כך שהמחקרים ההומאופטים אינם נערכים לפי הסטנדרט המדעי המקובל. המחבר מביא גם מטא אנליזה שנערך על ידי הירחון הרפואי The Lancet (אנ') "סופה של ההומאופתיה" אשר מראה כי אין כל ממצאים מובהקים ליעילות ההומאופתיה.

ארגון הבריאות העולמי קובע כי אין כל עדות אובייקטיבית להשפעה כלשהי של הומאופתיה נגד שלשול אצל ילדים (המביא למוות של כ-2 מיליון ילדים בשנה) או מחלות זיהומיות כגון שחפת, מלריה או איידס, ומזהיר מפני שימוש בהומאופתיה במקום טיפול תרופתי מוכח.

היות שבאופן כללי רמדי הומאופתי איננו מכיל חומר פעיל, הוא נחשב בדרך כלל כבטוח לשימוש, עם זאת הומאופתים עלולים לסכן חולים, אם הם מייעצים להם להימנע מרפואה קונבנציונלית, דוגמת חיסונים, תרופות נגד מלריה ואנטיביוטיקה. ללא קשר לסוגיית יעילות הרמדי ההומאופתי, כאמור הוא לעיתים גורם למטופלים להרגיש טוב יותר, עקב אפקט הפלצבו, ועל כן, כמו עם כל פלצבו, הרמדי עשוי לשפר תסמינים הנתונים להשפעות פסיכולוגיות או התנהגותיות, דוגמת כאב כרוני, עייפות, חרדה או דיכאון. במדינות רבות, הכללים והפיקוח החלים על תרופות רגילות אינם מיושמים על רמדי הומאופתיים.

מקור המונח בשפה היוונית והוא הלחם של המילים הומויוס (ὅμοιος) "דומה" + "פאתוס" (πάθος) שפירושו "סבל" או "חולי".

 

רפואה במאה ה-18

בעת הגדרת ההומאופתיה, בשלהי המאה ה-18, המגמה השלטת ברפואה הייתה שימוש באמצעים דוגמת הקזת דם, משלשלים וחוקן. בנוסף ניתנו תערובות מורכבות, כמו "Venice treacle" (אנדרומכי תריאקה) – תערובת אשר כללה 64 חומרים שונים, ביניהם אופיום, מור ובשר צפע. אמצעים אלה גרמו לעיתים קרובות להרעת התסמינים, ולעיתים אף גרמו למות החולה. טיפולים אלה זכו לשבחים במשך מאות שנים, אך האנמן דחה אותם, כי היו לדידו לא הגיוניים ולא מומלצים. במקום טיפולים אלה, העדיף האנמן להשתמש בחומר יחיד, בריכוזים נמוכים, וקידם גישה לא-גשמית, ויטליסטית לצורה בה פועלים יצורים חיים, לפיה למחלות גורמים רוחניים בנוסף לגופניים. באותה תקופה היה הוויטליזם חלק מהמדע המקובל, אך במאה ה-20 זנחה הרפואה המודרנית את הרעיון, עם פיתוח המיקרוביולוגיה, הבנת המנגנונים גורמי המחלות של חיידקים ונגיפים, והתקדמויות בכימיה. האנמן גם עודד שיפורים באורח החיים של מטופליו, כמו התעמלות, תזונה, וניקיון.

הרעיון של האנמן

סמואל האנמן הגה את רעיון ההומאופתיה בעת שתרגם לגרמנית חיבור רפואי מאת הרופא והכימאי הסקוטי ויליאם קאלן. האנמן היה סקפטי ביחס לטענה של קאלן על שימוש בקליפת עץ הצ'ינצ'ונה (המכילה כינין) לטיפול במלריה, ולכן החל ליטול את הקליפה, כדי לראות אם היא מרפאת קדחת "בזכות השפעתה לחיזוק הקיבה". לאחר נטילת הקליפה במשך כשבועיים שם לב להשפעה מועטה על הקיבה, אך חש בקדחת, צמרמורת וכאבי פרקים, כנראה כתוצאה מרגישות יתר לחומר. אלה תסמינים דומים לאלה המופיעים בשלביה הראשונים של מלריה, המחלה אותה הקליפה שימשה לרפא. דוגמה זו גרמה להאנמן להאמין כי כל התרופות היעילות גורמות, אצל אדם בריא, לתסמינים דומים למחלה אותה הן מרפאות. רעיון זה קיבל את השם "כלל הדומים" ("דומה מרפא דומה"), והוא הרעיון העומד בבסיס ההומאופתיה. את המושג "הומאופתיה" טבע האנמן, והוא הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1807. האנמן הציג את התאוריות שלו אודות "חומרים דומים" בסדרת מאמרים ומונוגרפיות החל בשנת 1796.

האנמן החל לבחון אילו השפעות יש לחומרים שונים בבני אדם, תהליך שיזכה לכינוי "בירור הומאופתי" ("homeopathic proving")‏. הנבדקים בבחינות ארוכות אלה נדרשו לתעד בפירוט את כל התסמינים שלהם, ואת כל התנאים המשניים שליוו את הופעתם. האנמן ראה במידע זה דרך לזהות חומרים יעילים לטיפול במחלות שונות. אוסף המבדקים הראשון פורסם ב-1805, ואוסף נוסף של 65 רמדים פורסם בספרו Materia Medica Pura, בשנת 1810. האנמן האמין כי מנות גדולות של החומרים רק יחמירו את המחלה, ולכן דגל בשימוש במיהולים קיצוניים של החומרים; הוא ניסח טכניקה ליצירת תמיסה מהולה, והאמין שזו תשמר את התכונות המרפאות של החומר, אך תסיר את ההשפעות המזיקות שלו. האנמן הציע שתהליך זה עורר והגביר את "הכוחות הרפואיים דמוי-הרוח שבחומר". הוא אסף ופרסם סקירה מלאה של המערכת הרפואית החדשה שלו בשנת 1810, בספרו "האורגנון". המהדורה ה-6 של הספר פורסמה ב-1921, ומשמשת את ההומאפתים עד היום.

תפוצה וביקורת מוקדמת

במהלך המאה ה-19 גברה הפופולריות של ההומאופתיה. ב-1830 נפתחו בתי הספר ההומאופתיים הראשונים, ובמשך כל המאה ה-19 נפתחו עשרות מוסדות הומאופתיים באירופה וארצות הברית. עקב ההסתמכות של הרפואה על שיטות לא-בדוקות ולעיתים מסוכנות, כמו הקזת דם, מצבם של מטופלי ההומאופתיה היה לעיתים קרובות טוב מאלה של מטופלי הרופאים. רמדי הומאופתיים, גם אם לא הועילו, כמעט תמיד לא הזיקו, ולכן המשתמשים בהם היו בסכנה נמוכה למוות מהטיפול, בניגוד לחלק ממטופלי הרפואה. ייתכן כי ההצלחה היחסית של הומאופתיה במאה ה-19 תרמה לנטישת הטיפולים המסוכנים והלא-יעילים ששימשו את הרפואה באותה עת, ולתנועה לכיוון רפואה יעילה ומבוססת מדע.

בשלהי המאה ה-19, החלה להישמע ביקורת בנוגע להומאופתיה. סר ג'ון פורבס, רופא המלכה ויקטוריה, אמר כי המינונים הנמוכים באופן קיצוני של הומאופתיה תוארו דרך קבע כחסרי תועלת, מגוחכים ו"עלבון להגיון האנושי". סר ג'יימס יאנג סימפסון, חלוץ השימוש בכלורופורם כחומר הרדמה, אמר על סמים מהולים מאוד: "ביליונית או דציליונית של שום רעל, לא משנה כמה חזק או רב-עוצמה, לא תוכל להשפיע על אדם או לפגוע בזבוב." הרופא והסופר האמריקני בן המאה ה-19 אוליבר ונדל הולמס היה גם הוא מבקר חריף של ההומאופתיה, ופרסם בשנת 1842 מאמר בכותרת "הומאופתיה והזיות דומות". בית הספר האמריקני האחרון שלימד אך ורק הומאופתיה נסגר ב-1920.

תחייה בשלהי המאה ה-20

ניסיונות להוציא מחוץ לחוק בארצות הברית צורות חלופיות של רפואה כשלו, ו"חוק המזון, תרופות וקוסמטיקה" משנת 1938 הכיר ברמדי הומאופתיים כסוג של תרופות. עד שנות ה-50 היו רק 75 הומאופתים פעילים ברחבי ארצות הברית. בשנות ה-70 זכתה ההומאופתיה לעניין מחודש, ומכירותיהן של כמה חברות הומאופתיות הוכפלו עד פי 10. ההומאופתיה זכתה גם להתעניינות ברחבי העולם; בין השאר בברזיל בשנות ה-70, ובגרמניה בשנות ה-80. הממסד הרפואי החל לשלב רעיונות מסוג זה בשנות ה-90, וחברות תרופות מרכזיות החלו להתחרות בתחום.

ההומאופתיה מבוססת על פילוסופיה ויטליסטית: היא רואה בחולי ביטוי להפרעה ב"כוח חיים" היפותטי בבני אדם, הגורמת לתסמינים ייחודיים. לפי ההומאופתיה, לכוח החיים יכולות להגיב ולהתאים את עצמו לגורמים פנימיים וחיצוניים, וההומאופתים מכנים זאת "חוק הרגישות" ("law of susceptibility"). לפי "חוק הרגישות", הלך-רוח שלילי יכול למשוך ישויות גורמות-מחלות משוערות הקרויות "מיאזמות", החודרות לגוף וגורמות לתסמינים של מחלה. למרות זאת, האנמן עצמו דחה את הרעיון של מחלה כדבר נפרד, או ישות פולשת, וטען תמיד כי מדובר במכלול הגוף החי.

מיאזמות ומחלות

בשלב מוקדם יחסית, לכל המאוחר בשנת 1816, גילה האנמן כי החולים בהם טיפל בהומאופתיה עדיין סבלו ממחלות כרוניות, אותן לא הצליח לרפא. בשנת 1828 הציג את רעיון המיאזמות, אליהן התייחס כאל הסיבות העומדות בבסיס מחלות מוכרות רבות. לעיתים קרובות מגדירים הומאופתים מיאזמה כמיוחסת ל"אי סדר חולני מוזר בכוח החיים שלנו". האנמן קישר כל מיאזמה למספר מחלות. לדידו, חשיפה ראשונית למיאזמה גרמה לתסמינים מקומיים, כמו מחלות עור או מין, אך אם התסמינים מדוכאים בעזרת תרופות, הגורם חודר עמוק יותר, ומתחיל להתבטא כמחלה של האיברים הפנימיים. לפי ההומאופתיה, טיפול ישיר בתסמינים של מחלה, כפי שנעשה לעיתים ברפואה קונבנציונלית, אינו יעיל כל כך, כיוון ש"ניתן לייחס כל מחלה לנטייה סמויה עמוקה ובסיסית, כרונית או תורשתית". המיאזמה המיוחסת העומדת בבסיס המחלה נותרת, וניתן לרפא מחלות עמוקות רק בעזרת סילוק ההפרעה העמוקה ב"כוח החיים".

תאוריית המיאזמות של האנמן שנויה גם היום במחלוקת עמוקה בקרב ההומאופתים. בשנת 1978, אנתוני קמפבל, אז רופא מייעץ בבית החולים ההומאופתי המלכותי בלונדון, ביקר את דבריו של ג'ורג' ויתולקס בנוגע לעגבת. ויתולקס טען כי טיפול אנטיביוטי בעגבת יוביל לעגבת שניונית ושלישונית, המערבת את מערכת העצבים המרכזית. טענה זו סותרת את המחקרים המדעיים, המראים כי טיפול בפניצילין מרפא לגמרי את העגבת ביותר מ-90% מהמקרים. קמפבל תיאר זאת כ"הצהרה לא אחראית בעליל, העלולה להטעות את ההדיוט חסר המזל, ולגרום לו לסרב לטיפול המקובל".

בתחילה הציג האנמן רק שלוש מיאזמות, החשובה ביותר ביניהן היא ה"פסורה" ("גירוד" ביוונית), אותה תיאר כקשורה לכל מחלות הגירוד של העור, ולכאורה מתפתחת מדיכוי של גרדת. האנמן טען שהפסורה עומדת בבסיס מגוון רחב של מחלות אחרות, כמו אפילפסיה, סרטן, צהבת, חירשות וקטרקט. מאז זמנו של האנמן הוצעו מיאזמות אחרות, כאשר חלקן מתוארות כאחראיות למחלות שיוחסו במקור לפסורה; ביניהן מיאזמות שחפת ומיאזמות סרטן.

 

דילול וטלטול

בהכנת טיפולים למחלות, הומאופתים משתמשים בתהליך הנקרא "דינמיזציה" או "פוטנטיזציה", בו הרמדי נמהל באלכוהול ומים ואז מטולטל נמרצות על ידי עשר מכות חזקות כנגד גוף גמיש בתהליך הנקרא "טלטול". האנמן חשב כי השימוש ברמדים אשר גורמים לתסמינים דומים לאלה של מחלה אצל אנשים בריאים רק יעצימו את התסמינים ויחמירו את המצב, לכן הוא דגל בדילול הרמדים. במהלך תהליך ה"פוטנטיזציה", ההומאופתים מאמינים כי "האנרגיה החיונית" של החומר המדולל מופעלת, ומשוחררת באמצעות הטלטול הנמרץ של החומר. למטרה זו, האנמן הזמין מבונה אוכפים לוח-טלטול מיוחד מעץ, אשר כוסה בעור מצדו האחד ומולא בשיער-סוס. מוצקים שאינם מסיסים, כגון קוורץ וצדפות, מדוללים באמצעות כתישתם עם לקטוז.

שלושה סולמות עוצמה נמצאים בשימוש קבוע בהומאופתיה. האנמן יצא את הסולם הסנטסימלי (סולם C), בו בכל שלב החומר מדולל פי 100. הוא העדיף את הסולם הזה במשך רוב חייו. לדוגמה, דילול 2C דורש כי החומר ידולל למאית מהריכוז המקורי, ואז חלק מהתמיסה שנוצרה ידולל שוב למאית מהריכוז המקורי של החומר. לאחר שני השלבים הללו, נמצא כי התמיסה הסופית מורכבת מחלק אחד של החומר, ו-9,999 חלקים של המדלל (בכימיה, אומרים כי נוצר חומר בריכוז של 0.01%). דילול 6C חוזר על התהליך שש פעמים, כאשר התוצאה הסופית היא החומר המקורי מדולל פי 1,000,000,000,000 (מאה בחזקת שש). באותה צורה ניתן ליצור דילולים קטנים אפילו יותר. בהומאופתיה, תמיסה שהיא יותר מדוללת מתוארת כבעלת "עוצמה" גבוהה יותר, והיא נחשבת לחזקה יותר ובעלת פעולה נרחבת יותר.

כמצוין בטבלה, האנמן דגל בדילול 30C (כלומר, דילול ביחס של 1:10⁶⁰) לרוב המטרות. כמו כן, תרופה הומאופתית פופולרית לשפעת, המשווקת בשם "אוסילוקוצינום", היא דילול בעוצמה 200C של כבד ברווז. כאשר נשווה את רמות הדילול הללו למספר אבוגדרו, נמצא כי ליטר אחד של רמדי הומאופתי ברמת דילול 12C הנוצר מדילול של ליטר אחד של תמיסה מולרית יכיל בממוצע כ-0.602 מולקולות מהחומר המקורי. הסיכוי שאפילו מולקולה יחידה של החומר המקורי תישאר בליטר של רמדי בעוצמת דילול 15C הוא בסביבות 1 ל-1.7 מיליון, ובמקרה של עוצמה 30C הסיכוי יהיה 1 ל-1.7 טריליון טריליון טריליונים (10³⁶).

מבקרי ההומאופתיה, ואף ההומאופתים עצמם, נוהגים להמחיש את הדילולים באמצעות דוגמאות. מסופר כי האנמן התבדח באומרו כי תהליך מתאים להתמודדות עם מגפה יהיה לרוקן בקבוק רעל לתוך אגם ז'נבה, בהנחה כי ניתן יהיה "לטלטל" אותו 60 פעמים. דוגמה נוספת שניתנה על ידי מבקר של ההומאופתיה טוענת כי תמיסה בדילול 12C שקולה ל"קורט מלח באוקיינוס האטלנטי", שהיא הערכה נכונה בקירוב טוב.

שליש של טיפה של חומר כלשהו, אשר דוללה בתוך כל מלאי המים שעל כדור הארץ, תפיק רמדי בדילול של כ-13C.

חלק מההומאופתים פיתחו סולם עשרוני (המסומן D או X), בו החומר מדולל לעשירית מנפחו המקורי בכל שלב. מכאן, דילול בסולם D או X הוא פי 2 מהערך המקביל בסולם C; לדוגמה, 12X היא עוצמת דילול זהה ל-6C. האנמן מעולם לא השתמש בסולם זה, אך הוא היה פופולרי מאוד במהלך המאה ה-19, ועדיין נמצא בשימוש באירופה. סבורים כי סולם זה הוכנס לראשונה לשימוש בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי ההומאופת האמריקאי, קונסטנטין הרינג. בעשור האחרון של חייו, האנמן פיתח גם את הסולם ה"קווינטמילסמלי" (Q או LM), בו יחס הדילול הוא 1 ל-50,000. עוצמת דילול נתונה בסולם Q תהיה בסביבות 2.35 פעמים גדולה מאותו ערך בסולם C. לדוגמה, רמדי המתואר כ"דילול 20Q" הוא למעשה ברמת דילול קרובה לרמדי "47C".

לא כל ההומאופתים תומכים בדילולים גבוהים מאוד. רבים מההומאופתים המוקדמים היו רופאים במקור, ונטו לרוב להשתמש בדילולים נמוכים כגון 3X או 6X, ולעיתים רחוקות בלבד עברו את הרף של 12X. המחלוקת בקשר לשימוש בדילולים נמוכים או גבוהים נבעה מטיעונים אידאולוגיים, כאשר התמיכה בדילולים הנמוכים נבעה משימת דגש על פתולוגיה וקשר חזק לרפואה הקונבנציונלית, ואילו התמיכה בדילולים הגבוהים שמה דגש על "כוח החיים", מיאזמות ופירושים רוחניים של המחלות.

סיקור בתקשורת הפופולרית

סדרת הטלוויזיה Horizon של ה-BBC והסדרה 20/20 של רשת ABC שידרו שתיהן תוכניות אשר תיארו בדיקות מדעיות של דילולים הומאופתים, אשר לא הצליחו להבדיל בין הדילולים לבין מים.

בירורים

על מנת להתאים רמדים למחלות שונות, האנמן ערך ניסויים בעצמו ובאחרים במשך מספר שנים, ורק אז התחיל להשתמש ברמדים על חולים. בתחילה, הניסויים לא כללו נתינת רמדי לאנשים חולים, מאחר שהוא חשב כי שימוש ברמדי "הדומה" ביותר, בגלל יכולתו ליצור תסמינים דומים לאלה של המחלה עצמה, לא יאפשר להבחין אילו תסמינים באו מהרמדי, ואילו מהם באו מהמחלה עצמה. לכן, חולים לא נכללו בניסויים אלו. התהליך בו נקבע אילו רמדים מתאימים לאילו מחלות נקרא "בירור" (באנגלית: "proving"), על שם המילה הגרמנית "Prüfung", אשר משמעותה "בדיקה".

בתהליך הבירור, האנמן השתמש במתנדבים בריאים אשר קיבלו רמדים, לעיתים קרובות במינונים של מולקולות בודדות, ובהמשך בדילול של 30C‏ והתסמינים שנוצרו כתוצאה מכך נאספו לתוך "תמונת מצב" של הרמדי. במהלך הבדיקה, נאסר על המתנדבים לצרוך קפה, תה, תבלינים או יין. בנוסף, נאסר עליהם לשחק שחמט, משחק שהאנמן החשיב אותו כ"מלהיב מדי", אך מנגד הותר להם לשתות בירה ולבצע פעילות גופנית מתונה. בתום הניסויים, האנמן דרש מהמתנדבים להרים את ידם ולהישבע כי הדברים שהם כתבו ביומניהם היו אמיתיים, ולאחר מכן חקר אותם בהרחבה בנוגע לתסמינים שהם דיווחו עליהם.

הבירורים תוארו כצעד חשוב בהתפתחות הניסוי הקליני, בשל השימוש שלהם בקבוצות ביקורת ובתהליכים שיטתיים וכמותיים, ובשל היותם אחד השימושים הראשונים של סטטיסטיקה ברפואה. בנוסף, הרישומים הרבים של ניסויים עצמיים שנערכו על ידי הומאופתים הוכיחו את עצמם כשימושיים בפיתוח תרופות מודרניות: לדוגמה, ראיות לכך שניטרוגליצרין עשוי להיות שימושי כטיפול בתעוקת לב ("אנגינה") נתגלו באמצעות עיון בבירורים הומאופתיים, וזאת אף על פי שההומאופתים עצמם מעולם לא השתמשו בניטרוגליצרין למטרה זו. הרישומים הראשונים של בירורים פורסמו על ידי האנמן במאמרו מ-1796, Essay on a new principle. בשנת 1805 פורסם Fragmenta de viribus‏ אשר הכיל תוצאות של 27 בירורים, ובשנת 1810 פורסם Materia Medica Pura אשר הכיל 65 תוצאות.

באוסף של ג'יימס טיילר קנט משנת 1905, Lectures on Homoeopathic Materia Medica, פורסמו בירורים של 217 רמדים, וחומרים חדשים מתווספים כל הזמן למהדורות החדשות שלו.

רפרטואר

 

אוסף של דיווחים על בירורים הומאופתים רבים ידוע כ-homeopathic materia medica. מבחינה מעשית, התועלת באוסף כזה היא מוגבלת, מאחר שהמטפל אינו אמור לחפש את התסמינים המתאימים לרמדי מסוים, אלא להפך – את הרמדים המתאימים לתסמין כלשהו. צורך זה ממולא על ידי "הרפרטואר ההומאופתי", שהוא מפתח של תסמינים, המפרט לאחר כל תסמין את הרמדים הקשורים אליו. רפרטוארים כאלה הם לעיתים קרובות נרחבים מאוד, ועשויים לכלול מידע מניסיון קליני בנוסף לבירורים. לעיתים קרובות יש ויכוח ער בקרב מחברי הרפרטואר והמטפלים לגבי המהימנות של פריטים מסוימים. המפתח התסמיני הראשון של ה-homeopathic materia medica נאסף על ידי האנמן בעצמו. זמן קצר לאחר מכן אחד מתלמידו, Clemens von Bönninghausen, יצר את "ספר הכיס הרפואי" (Therapeutic pocket book), רפרטואר הומאופתי נוסף. הרפרטואר ההומאופתי הראשון פורסם על ידי ד"ר ג'ורג' ג'אר ב-1835 בגרמנית ולאחר מכן ב-1838 באנגלית, בעריכתו של ד"ר קונסטנטין הרינג. מהדורה זו שמה פחות דגש על קטגוריות שונות של מחלות, והשפיעה על עבודותיו המאוחרות יותר של ג'יימס טיילר קנט. היא הכילה 3 כרכים גדולים. רפרטוארים כאלה גדלו עם הזמן הן בהיקף והן בפירוט.

הטיפול ההומאופתי מתחיל לרוב בבירור ההיסטוריה של המטופל, כולל שאלות בקשר למצבו הפיזי, הנפשי והרגשי, מקומו בחיים ומחלות פיזיות או נפשיות מהן הוא סובל. המטפל ההומאופתי מנסה לתרגם את המידע לנוסחה מורכבת של תסמינים נפשיים ופיזיים הכוללת העדפות אישיות, נטיות מולדות ואפילו את סוג הגוף. המטרה היא לפתח ייצוג מקיף של מצבו הכללי של המטופל. לאחר מכן ניתן להשוות את המידע עם רשימות דומות בבירורים שב-homeopathic materia medica. באמצעות שיחות נוספות עם המטופל, ההומאופת מחפש את הרמדי המתאים ביותר לכלל התסמינים שלו. ישנן שיטות רבות לקביעת הרמדי הדומה ביותר (ה-simillimum), ובעניין זה יש לעיתים חילוקי דעות בקרב ההומאופתים, בין השאר בשל המורכבות העצומה של מושג "מכלול התסמינים". ההומאופתים לא כוללים את כל התסמינים כאשר הם קובעים איזה רמדי הוא המתאים ביותר, אלא מחליטים בעצמם מי מהתסמינים הם האופייניים ביותר, על סמך הידע והניסיון האישי שלהם.

ישנו מגוון של גישות לטיפולים בקרב ההומאופתים. הומאופתיה "קלאסית" כוללת לרוב בחינה מפורטת של ההיסטוריה של המטופל, ושימוש ברמדי בודד במנות קצובות תוך ניטור התסמינים של המטופל, ואילו הומאופתיה "קלינית" כוללת שילובים בין רמדים שונים על מנת לטפל בתסמינים השונים של המחלה.

רמדים

 

 

"רמדי" הוא המונח הטכני המקובל בהומאופתיה לחומר שהוכן באמצעות תהליך מפורט ומיועד לטיפול בחולים. העוסקים בהומאופתיה נסמכים על שני סוגים של מקורות לשם המלצה על רמדים (תכשירים): Materia medicae ורפרטוארים. Materia medicae הוא אוסף של רמדים המאורגנים בצורה אלפביתית, ומתאר את סוגי התסמינים המשויכים לכל רמדי. רפרטואר הומאופתי הוא מפתח של תסמיני מחלה המשייך לכל תסמין את הרמדים המתאימים לו. ההומאופתיה משתמשת לייצור רמדים בחומרים המופקים מבעלי חיים, צמחים, מינרלים או באופן סינתטי. בין הדוגמאות ניתן לכלול את Natrum muriaticum (מלח בישול), Lachesis muta (ארס של נחש ממשפחת הצפעוניים), אופיום ו-Thyroidinum (תריודוטירונין, הורמון המופרש מבלוטת התריס). ההומאופתים משתמשים גם בטיפולים הנקראים nosodes (מיוונית, nosos – מחלה) העשויים מחומרים נגועים או גורמי מחלות כגון הפרשות צואתיות, הפרשות של מערכת השתן או הנשימה, דם ורקמות. רמדים הומאופתים שהוכנו מדגימות בריאות נקראים Sarcodes.

הומאופתים מודרניים שקלו אף שימוש בחומרים אזוטריים יותר, הידועים כ"בלתי ניתנים להערכה" מאחר שמקורם אינו בחומר אלא בקרינה אלקטרומגנטית אשר לטענתם "נכלאת" בתוך אלכוהול או לקטוז. דוגמות לכך הם קרני רנטגן, אור השמש, אנטי-חומר, וחשמל. דוגמה עכשווית יותר לחומר אזוטרי שמשמש להכנת רמדים היא "סופת רעמים" (אשר מופקת ממי גשמים שנאספו). כיום קיימים כ-3,000 רמדים שונים הנמצאים בשימוש שכיח בהומאופתיה. חלק מההומאופתים משתמשים בשיטות אשר נחשבות בעיני מטפלים אחרים כשנויות במחלוקת. דוגמה לשיטה כזאת היא "רמדי נייר", כאשר החומר ורמת הדילול נרשמים על פיסת נייר אשר מוצמדת לבגדיו של המטופל, בכיסו, או מונחת מתחת לכוס מים שהחולה שותה לאחר מכן. למעשה, כפי שחושב בפסקה הקודמת, אכן אין הבדל בין שתיית מים רגילים לבין נטילת רמדי הומאופתי, משום שברמות הדילול הנפוצות לא ניתן כלל להבדיל ביניהם. דוגמה נוספת לשיטה שנויה במחלוקת היא השימוש ברדיוניקה ("ריפוי מרחוק" באמצעות דם, שיער או חתימה של המטופל) להכנת רמדים. שיטות אלה קיבלו ביקורת רבה מהומאופתים "קלאסיים" הטוענים כי הן בלתי מבוססות, וגובלות בכישוף ואמונה טפלה.

איזופתיה

איזופתיה היא שיטת טיפול שמקורה בהומאופתיה והומצאה על ידי יוהאן לוקס (Johann Joseph Wilhelm Lux) בשנות ה-30 של המאה ה-19. איזופתיה שונה מהומאופתיה בכך שהרמדים עשויים מחומרים יוצרי מחלות, או מתוצרי המחלות עצמן, כגון מוגלה. רבים מה"חיסונים ההומאופתיים" כביכול הם צורה של איזופתיה.

רמדים מפרחים

ניתן לייצר רמדים באמצעות השריית פרחים במים וחשיפתם לאור השמש. הרמדים המפורסמים ביותר המיוצרים בשיטה זו הם פרחי באך, אשר פותחו על ידי ההומאופת אדוארד באך. היחסים בין פרחי באך לבין ההומאופתיה עצמה שנויים במחלוקת. מצד אחד, התומכים בפרחי באך חולקים את השקפת העולם הוויטליסטית של ההומאופתיה, וטוענים כי פרחי באך עובדים באמצעות אותו "כוח חיות" היפותטי כמו הרמדים ההומאופתיים. מצד שני, אף על פי שרבים מהפרחים הללו משמשים בהומאופתיה, צורת הכנתם היא שונה במקצת, כאשר את פרחי באך מכינים לכאורה בצורה "עדינה" יותר – הצבת הפרחים בקערות מים באור השמש, בניגוד לדילול. למרות מחקרים רבים שנערכו בתחום לא נמצאו שום ראיות מדעיות או קליניות לאפקטיביות של טיפול בפרחי באך.

שימוש וטרינרי

מקורה של ההומאופתיה הווטרינרית – הרעיון של שימוש בהומאופתיה לשם טיפול בחיות אחרות, פרט לבני אדם – עוד בראשית ההומאופתיה; האנמן עצמו כתב ודיבר על השימוש בהומאופתיה בבעלי חיים. בארצות הברית, הומאופתיה וטרינרית משמשת וטרינרים החברים באקדמיה להומאופתיה וטרינרית או בארגון הווטרינרי ההוליסטי האמריקני. מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) לא אישר שימוש במוצרים הומאופתיים כתרופות וטרינריות בארצות הברית. בבריטניה, מנתחים וטרינריים המשתמשים בהומאופתיה שייכים למחלקה להומאופתיה או לארגון הבריטי למנתחים וטרינריים הומאופתיים. בבריטניה כמו במספר ארצות אחרות, רק מנתחים וטרינריים מוסמכים רשאים לטפל בבעלי חיים. הגוף התומך ומייצג את הווטרינרים ההומאופתיים ברחבי העולם נקרא ההתאחדות הבינלאומית להומאופתיה וטרינרית (International Association for Veterinary Homeopathy). השימוש בהומאופתיה ברפואה הווטרינרית שנוי במחלוקת, מאחר שנערכו מעט מאוד מחקרים מדעיים בתחום, וגם אלה שנערכו היו באיכות ירודה מכדי להציג מידע מהימן. מחקרים אחרים מצאו, בין השאר, כי נתינת פלצבו לחיות מחמד עשוי להשפיע על בעליהן להאמין שהטיפול שניתן הוא יעיל, אף על פי שלא ניתן שום טיפול.

המחקר המדעי המודרני אינו מספק תימוכין להומאופתיה. התמיסות המהולות באופן קיצוני, המשמשות בהומאופתיה, בדרך כלל אינן מכילות דבר מן החומר הפעיל (אטומים, יונים או מולקולות). הרעיון שתמיסות אלה מסוגלות לגרום להשפעה ביולוגית אינו תואם את התצפיות, לפיהן קיים קשר ברור בין מינון התרופות לתגובה הביולוגית. ההסבר המוצע לכך, כי למים "זיכרון" או ויברציות של המרכיב המדולל – סותר את חוקי הכימיה והפיזיקה. על כן, טוענים המבקרים כי תוצאות חיוביות של הרמדי ההומאופתיים הן תוצאה של אפקט הפלצבו בלבד. מבקרים מצביעים על העדר מחקרים מדעיים איכותיים התומכים ביעילות ההומאופתיה, כהוכחה לכך שהשיטה אינה יעילה. המבקרים אומרים גם כי הומאופתיה מסוכנת מטבעה, כיוון שההומאופתים נוטעים תקוות שווא, העלולה למנוע או לדחות טיפול רפואי הולם.

דילולים גבוהים

הדילולים הגבוהים במיוחד המשמשים בהומאופתיה היו לנקודה מרכזית בביקורת על השיטה. ההומאופתים מאמינים כי דילול סדרתי ושיטתי של חומר, החל בריכוז 10% או פחות, והמשך דילול החומר, עם טלטול לאחר כל דילול, יוצר "רמדי" פעיל רפואית, בניגוד למים שאינם פעילים רפואית. אך רמדי הומאופתיים מדוללים בדרך כלל לרמה בה כלל לא נותרו מולקולות מהתמיסה המקורית במנה של הרמדי. כיוון שהמבנים הלא-קוולנטיים במים יציבים לזמן שאינו עולה על כמה פיקו-שניות, המבקרים מסיקים כי כל השפעה של החומר המקורי אינה יכולה להתקיים ברמדי שמתקבל בסוף התהליך. זאת ועוד, מכיוון שמולקולות מים היו במגע עם מיליוני חומרים שונים במשך קיומם, המבקרים אומרים כי למעשה כל כוס מים היא דילול קיצוני של כמעט כל חומר שהוא. לכן, לפי העקרונות ההומאופתיים, שתיית כוס מים תעניק טיפול כמעט לכל בעיה רפואית.

העוסקים בהומאופתיה מחזיקים כי דילולים גבוהים (פחות מולקולות בכל מנה) גורמים להשפעה רפואית חזקה יותר. רעיון זה אינו תואם לתצפית בתרופות רגילות, לפיה מתקיים קשר ברור בין ריכוז החומר הפעיל בגוף לתגובה הביולוגית. הקשר מינון-תגובה אושש במספר עצום של ניסויים בבעלי חיים מגוונים כמו נמטודות, חולדות, ובני-אדם.

הפיזיקאי רוברט פארק, לשעבר מנהל החברה האמריקנית לפיזיקה, צוטט באומרו כי:

כיוון שהכמות הקטנה ביותר של חומר בתמיסה היא מולקולה בודדת, תמיסת 30C תכיל מולקולה אחת של החומר המקורי ב-1,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000 (10 בחזקת 60) מולקולות מים לפחות. זה ידרוש מכל שגודלו פי 30,000,000,000 מגודל כדור הארץ.

— Stephen Barrett, M.D, Homeopathy: The Ultimate Fake, Quackwatch

פארק ציין גם כי "כדי לצפות לקבל אפילו מולקולה אחת של החומר ה"רפואי" שמצוי לכאורה בגלולות 30X, יש לצרוך כ-2 מיליארד מהן, שיכילו כאלף טונות לקטוז, פלוס הזיהומים שהלקטוז הכיל". חוקי הכימיה קובעים כי יש גבול לדילול שניתן לבצע לפני שמאבדים כליל את החומר המקורי. גבול זה, הקשור למספר אבוגדרו, שווה בערך לעוצמות הומאופתיות של 12C או 24X (חלק אחד ב-10²⁴).

חקר היעילות הרפואית

 

יעילות ההומאופתיה נמצאת במחלוקת מאז יצירתה, וחוקרים העמידו את השיטה במבחנים קפדניים. את אחד המחקרים המוקדמים ביותר בעניין ההומאופתיה מימנה ממשלת בריטניה בעת מלחמת העולם ה-2. במחקר בחנו מתנדבים יעילות רמדי הומאופתי נגד כוויות גז חרדל בריכוז נמוך. מחקרים קליניים מבוקרים מאוחרים יותר אינם משכנעים במיוחד. לדברי המרכז הלאומי לרפואה משלימה ואלטרנטיבית של ממשלת ארצות הברית:

לסיכום, סקירות מערכתיות לא מצאו הוכחות חותכות ליעילות ההומאופתיה לטיפול במצב רפואי כלשהו. שתי קבוצות כותבים (...) מצאו כמה ראיות חיוביות בקבוצות המחקרים שבחנו, ולא הצליחו להסביר את הראיות באמצעות אפקט הפלצבו בלבד (קבוצה שלישית מצאה מחקר אחד מתוך 16 בו היה השפעה העולה על אפקט הפלצבו). כל כותב או קבוצת כותבים הביעו ביקורת לגבי איכות הראיות במחקרים. בין הדוגמאות אותן ציינו – כשלים בתכנון או בדיווח, בחירת טכניקת המדידה, מספר משתתפים קטן וקושי בשכפול התוצאות. נושא חוזר בסקירות מחקרים הומאופתיים הוא שעקב בעיות אלה ואחרות, קשה או בלתי אפשרי להגיע למסקנות איתנות בנוגע ליעילות השיטה למצב קליני כלשהו.

חלק מהמחקרים מצאו תוצאות חיוביות, אך תוצאות אלו לא אומתו מספיק בניסויים נוספים. לדוגמה, בעוד חלק מהמחקרים הציעו כי טיפול הומאופתי באלרגיה יעיל יותר מפלצבו, מחקרים אחרים הטילו ספק במסקנות אלה.

הומאופתיה נבחנה גם בשיטות מטא-אנליזה, בה קבוצות מחקרים גדולות עוברות אנליזה משותפת, ונעשה ניסיון להסיק מסקנות על סמך כל המחקרים יחדיו. ניתוחי מטא-אנליזה מוקדמים בנושא הראו תוצאות חיוביות במקצת במחקרים אותם בדקו, אך הזהירו כי בלתי-אפשרי להסיק מסקנות ברורות עקב איכות מתודולוגית נמוכה וקושי בבקרה על הטיית פרסום (publication bias) במחקרים שנבדקו. אחד מניתוחי המטא-אנליזה החיוביים, מאת Linde ועמיתים, תוקן מאוחר יותר על ידי הכותבים, שהסבירו:

הראיות להטייה במחקרים הומאופתיים מחלישות את ממצאי המטא-אנליזה המקורית שלנו. מאז שהשלמנו את סקר הספרות שלנו ב-1995, התפרסם מספר רב של מחקרים הומאופתים חדשים. העובדה שלחלק מהמחקרים בעלי האיכות הגבוהה (...) יש תוצאות שליליות, ועדכון לסקירה שלנו של תת-הסוג ה"מקורי" ביותר של הומאופתיה (הומאופתיה קלאסית, או מותאמת אישית), נוטים לאשש את הממצא שלמחקרים הריגורוזיים יותר יש תוצאות מבטיחות פחות. נראה סביר, אם כן, כי המטא-אנליזה שלנו לפחות העריכה ביתר את השפעת הטיפולים ההומאופתיים.

מטא-אנליזה של מבדקים קליניים בנושא יעילות ההומאופתיה, שבוצעה ב-2001, הגיעה למסקנה כי מבדקים מוקדמים הראו סימני חולשה משמעותיים במתודולוגיה ודיווח, וכי מבדקים הומאופתיים הקפידו פחות על הקצאה אקראית (רנדומיזציה) ודיווחו פחות על נשירת נבדקים מאשר מבדקים מסוגים אחרים.

ב-2005, סקירה מערכתית של פרסומים הציעה שלכתבי עת מהזרם המרכזי הייתה הטיית פרסום נגד מבדקים קליניים שהראו תוצאות חיוביות, להפך בכתבי עת של רפואה אלטרנטיבית, אף על פי שסביר להניח שמדובר בהטייה לא-מכוונת. הסקירה הציעה גם הטיית-הגשה, לפיה חוקרים שהגיעו לתוצאות חיוביות נטו יותר להגיש את מאמריהם לכתבי עת לרפואה אלטרנטיבית, ואלה שהגיעו לתוצאות שליליות – לכתבי עת מהזרם המרכזי. כותבי הסקירה ציינו גם כי הסקירות בכל כתבי העת ניגשו לנושא באופן בלתי-משוחד, אם כי רוב הסקירה בכתבי עת לרפואה משלימה נמנעו מלציין את נושא חוסר הסבירות, בניגוד לסקירות בכתבי עת מהזרם המרכזי, שכמעט תמיד ציינו זאת.

בשנת 2005 פרסם כתב העת הרפואי לנסט מטא-אנליזה של 110 מבדקים הומאופתיים מבוקרי-פלצבו, ו-110 מחקרי רפואה קונבנציונלית תואמים. האנליזה בוצעה כחלק מ"תוכנית הערכת הרפואה האלטרנטיבית" של הממשלה הפדרלית של שווייץ. בסיכום הסקירה כתבו המחברים כי תוצאותיה תואמות להצעה לפיה ההשפעות הרפואיות של הומאופתיה נובעות מאפקט הפלצבו בלבד.

ב-2006 בוצעה מטא-אנליזה של שישה מבדקים, שבחנו טיפולים הומאופתיים להפחתת תופעות הלוואי של טיפול במחלת הסרטן, לאחר רדיותרפיה וכימותרפיה. האנליזה מצאה ראיות "מעודדות אך לא משכנעות" לטובת הטיפול ההומאופתי. האנליזה סיכמה כי "אין מספיק ראיות כדי לתמוך ביעילות הרפואית של טיפול הומאופתי בטיפול בחולי סרטן".

ב-2007 בוצעה מטא-אנליזה שעשתה סקירה מערכתית לבדיקת השפעת ההומאופתיה על ילדים ונוער. התגלה שהממצאים לגבי הפרעת קשב ולגבי שלשולים היו מעורבים. לא נמצא הבדל מהשפעת פלצבו לגבי פוליפים, אסתמה או זיהומים בדרכי הנשימה העליונים.

ספריית קוקרן לא מצאה מספיק ראיות קליניות להערכת יעילות הטיפולים ההומאופתיים באסתמה או דמנציה, או לטיפול הומאופתי לעידוד צירי לידה. חוקרים אחרים לא מצאו כל ראייה ליעילות טיפול הומאופתי באוסטאוארתריטיס, מיגרנות, או כאב שרירים מעוכב (delayed-onset muscle soreness).‏

ארגוני בריאות כמו שירות הבריאות הלאומי של בריטניה, האיגוד הרפואי האמריקאי והתאחדות האגודות האמריקאיות לביולוגיה ניסיונית פרסמו את מסקנותיהם בעניין, לפיהן אין ראיות מדעיות משכנעות התומכות בשימוש בטיפולים הומאופתיים ברפואה.

חלק מהמטפלים ההומאופתיים ביקרו את המחקרים בתחום, בטענה כי אינם רלוונטיים, מכיוון שאינם בוחנים את ה"הומאופתיה הקלאסית". בניגוד לכך, בוצעו מספר מחקרים בתחום ההומאופתיה המותאמת-אישית (קלאסית). בסקירה משנת 1998, נמצאו 32 מחקרים שתאמו את קריטריוני ההכללה של הסקירה, כאשר 19 מתוכם היו מבוקרי-פלצבו, וסיפקו מספיק מידע למטא-אנליזה. לאותם 19 מחקרים היה יחס סיכוי מאוחד של 1.17 עד 2.23 לטובת הומאופתיה קלאסית מול פלצבו, אך כאשר האנליזה הוגבלה למחקרים הטובים ביותר מתודולוגית, היתרון נעלם. החוקרים סיכמו כי "תוצאות המחקרים האקראיים הזמינים מציעות כי להומאופתיה מותאמת-אישית יתרון על פלצבו. הראיות, עם זאת, אינן משכנעות, עקב בעיות מתודולוגיות וחוסר-עקביות."

ד"ר ג'ון קילן, סגן מנהל בפועל של המרכז הלאומי לרפואה משלימה ואלטרנטיבית, אמר כי הומאופתיה "היא מעבר להבנה הנוכחית של כימיה ופיזיקה". הוא הוסיף, "לידיעתי, אין מצב רפואי עבורו הוכחה יעילות הטיפול ההומאופתי."

בפברואר 2016 פורסם כי קבוצת מחקר במועצה הלאומית לבריאות ורפואה בבריטניה, שביצעה 176 ניסויים של הומאופתיה ב-68 מצבים בריאותיים, כדי לבדוק אם הטיפול יעיל. הממצאים לא הצביעו על שום ראיה לפיה תרופות הומאופתיות אפקטיביות יותר מפלציבו.

חקר ההשפעות במערכות ביולוגיות אחרות

 

במהלך השנים פורסמו מספר מאמרים, לפיהם לתמיסות הומאופתיות בדילול גבוה במיוחד השפעה מובהקת סטטיסטית על תהליך אורגניים, ביניהם גידול תבואה, שחרור היסטאמין על ידי תאי דם לבנים, ותגובות אנזימטיות, אולם ראיות אלה נמצאות במחלוקת, וניסיונות לשכפל את תוצאות הניסויים נכשלו.

בשנת 1987 הגיש האימונולוג הצרפתי ז'ק בנווניסט, עובד מכון המחקר INSERM, מאמר לכתב העת Nature. לפי המאמר, גילה בנווניסט כי באזופילים הפרישו היסטאמין כאשר נחשפו לדילול הומאופתי של אנטי-אימונוגלובולין E, סוג של תא דם לבן. עורכי כתב העת פקפקו בתוצאות, וביקשו לחזור על המחקר במעבדה נפרדת. לאחר שהמחקר בוצע בארבע מעבדות נפרדות, המאמר פורסם. עורכי כתב העת נותרו ספקניים ביחס לתוצאות, ולכן הרכיבו צוות חקירה עצמאי, לקביעת דיוק המחקר. בצוות השתתפו עורך Nature, הפיזיקאי ג'ון מאדוקס, חוקר ההונאות המדעיות האמריקני, הכימאי ולטר סטוארט, והספקן והקוסם ג'יימס רנדי. לאחר חקר התוצאות המתודולוגיה של הניסוי, מצא הצוות כי הניסויים סבלו מ"בקרה סטטיסטית ירודה" וכי "הפרשנות סבלה מאי הכללה של מדידות שסתרו את הטענה". הוא סיכם: "אנו מאמינים כי המידע הניסיוני הוערך באופן לא-ביקורתי, והליקויים בו לא דווחו כראוי."

בנווניסט עמד מאחורי תוצאותיו, והשווה את החקירה לציד המכשפות בסיילם. הוא טען "ייתכן שכולנו שוגים, בתום לב. אין כאן פשע, אלא מדע רגיל, ורק העתיד יבחין". ג'יימס רנדי הצהיר כי אינו חושב שהייתה הונאה מודעת, אלא שהחוקרים נתנו ל"הרהורי לבם" להשפיע על פירוש המידע.

רמדי הומאופתי נחשב בדרך כלל לבטוח, מכיוון שהוא מכיל ברוב המקרים רק מים, אלכוהול או שילוב של שניהם. רק במקרים נדירים מצויים החומרים המקוריים ברמות ניתנות לגילוי. במקרה אחד מסוג זה, תמיסת אבץ גלוקונט בדילול נמוך במיוחד (2X, או 1:100), ששווקה כתרסיס לאף ("Zicam Nasal Spray"), גרמה לכאורה לאיבוד חוש הריח אצל אחוז קטן מהמשתמשים. חלק מהם תבעו את החברה, ו-340 תביעות יושבו מחוץ לכותלי בית המשפט, תמורת סכום כולל של 12 מיליון דולר אמריקני.

מבקרי ההומאופתיה ציטטו חששות אחרים בעניין רמדים הומאופתיים. החמור ביותר ביניהם נוגע למקרים בהם חולים נמנעו מלקבל טיפול למחלות אותן נטען שאפשר היה לאבחן או לרפא ברפואה קונבנציונלית. מספר סקרים הראו כי חלק מההומאופתים (במיוחד אלה שאינם, בנוסף, גם רופאים) מייעצים למטופליהם נגד חיסונים. חלק מההומאופתים טוענים כי ניתן להחליף את החיסונים ב"נוזודות" מדוללות לרמה הומאופתית, אותן יצרו מתמיסות של גורמים ביולוגיים – ביניהם חומרים כמו קיא, צואה, או רקמה אנושית נגועה. האנמן עצמו התנגד לתכשירים מסוג זה, אך הומאופתים מודרניים משתמשים בהם לעיתים, ואין כל ראייה שיש להם השפעה חיובית כלשהי. נמצאו גם מקרים של הומאופתים שיעצו נגד שימוש בתרופות נגד מלריה. עצות מסוג זה מעמידות בסכנה חמורה את הנוסעים לאזורים טרופיים, מכיוון שרמדי הומאופתיים חסרי תועלת נגד טפיל המלריה.

בשנת 1978, אנתוני קמפבל, אז רופא יועץ בבית החולים ההומאופתי המלכותי בלונדון, ביקר הצהרות שפרסם ג'ורג' ויתולקס כדי לקדם את הטיפולים ההומאופתיים שלו. ויתולקס הצהיר כי כאשר מטפלים בעגבת בעזרת אנטיביוטיקה, היא מתפתחת לעגבת שניונית ושלישונית, המערבת את מערכת העצבים המרכזית. קמפבל תיאר זאת כהצהרה לא אחראית באופן מובהק, העלולה לגרום להדיוט חסר-מזל לסרב לטיפול רפואי קונבנציונלי. הצהרה זו של ויתולקס משקפת את הרעיון לפיו טיפול במחלה בעזרת תרופות חיצוניות לטיפול בתסמינים תניע את המחלה עמוק יותר לתוך הגוף. רעיון זה סותר את המחקרים המדעיים, לפיהם טיפול בפניצילין מביא לריפוי מלא של עגבת ביותר מ-90% מהמקרים.

במקרה בשנת 2004, רופאה בבריטניה שעסקה ב"רפואה אלטרנטיבית" יעצה לאחת מהמטופלות שלה לחדול מלקחת תרופות קונבנציונליות למחלת לב. המטופלת סבלה מהתקף לב קטלני ארבעה חודשים לאחר מכן, עקב הפסקת נטילת התרופות. חקירת האירוע הביאה לשלילת רישיונה של הרופאה בשנת 2007.

בסקירה משנת 2006 המליץ סטיבן פריי, מהמכללה לרפואה באוניברסיטת סאות'ווסטרן אוקלהומה סטייט, לכלול בתוכנית הלימודים של מכללות לרוקחות קורס חובה בתרופות וטיפולים לא מוכחים. פריי הציע כי הקורס ידון בדילמה האתית בהמלצה על מוצרים שיעילותם ובטיחותם לא הוכחה, ושיש ללמד את הסטודנטים במה מערכת לא-מוכחות כמו הומאופתיה סוטות מרפואה מבוססת-הוכחות.

בשנת 2024 הגיע ילד בן ארבע וחצי לחדר המיון בבית החולים מאיר בכפר סבא, במצב של הרעלה אנטיכולינרגית קשה, בעקבות תכשיר הומאופתי שקיבל.

ההומאופתיה נפוצה למדי בחלק מהארצות, ונדירה באחרות; בחלקן היא נתונה לפיקוח מחמיר, בעוד באחרות אינה מפוקחת כלל. התקנות באירופה שונות ממדינה למדינה. בחלקן אין כל תקנות חוקיות בנוגע לשימוש בהומאופתיה, בעוד באחרות נדרשים רישיונות או תארים ברפואה קונבנציונלית מאוניברסיטאות מוסמכות. באוסטריה ובגרמניה, אין תקנות פרטניות, בעוד בצרפת ובדנמרק נדרש רישיון לאבחון כל מחלה או חלוקת כל מוצר שמטרתו לטפל במחלה כלשהי.

שירותי הבריאות הציבוריים של חלק ממדינות אירופה, כמו צרפת, הממלכה המאוחדת, דנמרק ולוקסמבורג מכסים חלק מהטיפולים ההומאופתיים. באחרות, כמו בלגיה, אין כיסוי לטיפולים אלה. באוסטריה שירות הבריאות הציבורי דורש הוכחה מדעית ליעילות הטיפול כדי לממנו, אך חורג מן הכללים במקרה של הומאופתיה. שתי מדינות באירופה הציעו בעבר הומאופתיה במסגרת שירותי הרפואה הציבוריים, אך ביטלו שירות זה. מתחילת 2004 שירותי הרפואה הגרמניים אינם מממנים רמדים הומאופתיים, למעט יוצאים מן הכלל. לאחר ניסוי של חמש שנים, החליטה ממשלת שווייץ ביוני 2005, לבטל את מימון ההומאופתיה וארבעה טיפולים אלטרנטיביים נוספים. לדבריהם, הטיפולים לא עמדו באמות המידה ליעילות רפואית ויחס עלות-תועלת.

בישראל

נוהל מספר 10 של משרד הבריאות, שנכנס לתוקף בספטמבר 1996, ועוסק במוצרים הומאופתיים, קובע שאין לשווק בישראל מוצרים הומאופתיים בדרגת דילול נמוכה מ-1:10,000 (X4 במינוח המקובל) לשימוש פנימי, ואין לכלול במוצרים הומאופתיים המיועדים לתינוקות אלכוהול. על המטפל חלה חובה להפנות את המטופל לרפואה קונבנציונלית אם לא חל שיפור במצבו.