שפה תקנית

השפה התקנית נחשבת יוקרתית יותר, משתמשים בה לצרכים רשמיים כמו חיבור ספרות או טופסי מנהלה והשכבות המשכילות באוכלוסייה אמורות לשלוט בה. היא מאופיינת בקיומם של כללי דקדוק, איות והגייה אחידים ובהיותה קודם כל שפת כתיבה, בניגוד לגרסאות מדוברות של כל לשון המתפתחות מאליהן בקרב העם ושקיימים בתוכן מגוון נרחב ואי-סדר בהיבטים אלו. שפות תקניות הן תמיד תוצר של תהליך תכנון שפה, והן מפוקחות לרוב על ידי גופים רשמיים האמונים על כך, דוגמת האקדמיה הצרפתית; אוצר המילים והדקדוק שלהן מתפרסם במילונים יוקרתיים כמו מילון דודן הגרמני והן מוקנות לתלמידים במערכת החינוך ועל ידי גופי התקשורת הממסדיים. כמו כן, כפי שהבחינו חוקרים רבים, עצם המושג "שפה סטנדרטית" תמיד ביטא אידאולוגיה יותר מאשר היה ממשות נתונה, משום שתמיד קיים מתח בין הצורות המדוברות והיום-יומיות הנקוטות בפועל לבין הגרסה הפורמלית. רק שפה מתה יכולה להיות תקנית לגמרי.

יצירה של שפות תקניות מבין מגוון הדיאלקטים הלא-אחידים והמתמזגים זה בזה הייתה תהליך ממושך וסבוך, שעירב שיקולים פוליטיים ואידאולוגיים. עוד ב-1302 הבחין דנטה בחיבורו De vulgari eloquentia בין הלשון הטבעית והמדוברת שאדם רוכש מסביבתו לבין "הלשון הדקדוקית" (בימיו, לטינית) המשמשת לצרכים פורמליים. בניגוד לכל בני זמנו, ראה דווקא בראשונה שפת יצירה עדיפה אך הסכים שהניבים האיטלקיים המרובים אינם יאים לכתיבה ספרותית. הוא וממשיכיו התווכחו איזו גרסה של האיטלקית צריכה להיבחר להיות התקנית. הרפורמציה, שתרגום הביבליה ללשונות המקומיות היה אחד ממפעליה הגדולים, העניקה תנופה רבתי להאחדת השפות הספרותיות. במאה ה-19 התקשר הדוקות תקנוּן השפה מתוך הדיאלקטים העממיים לצמיחת הלאומיות; קביעת תקן אחיד לשפה סטנדרטית וזיקוק הניבים העממיים כדי לייצר אותה היה מרכיב חשוב בהעלאת תביעה להכרה בקבוצות אתניות רופפות כלאום פוליטי.

נהוג גם לחלק שפות לפְּלוּריצנטריות, כלומר כאלו שיש להן יותר מגרסה תקנית אחת, ומונוצנטריות, עם לשון סטנדרטית אחת בלבד. גרמנית, לדוגמה, שיש לה גרסאות מוכרות רשמית שונות בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, היא פלוריצנטרית; הונגרית היא מונוצנטרית.

• Andrew Linn, Vernaculars and the Idea of Standard Language, בתוך: Keith Allan, The Oxford Handbook of the History of Linguistics, Oxford University Press, 2013. עמ' 359-374.