קורבן אדם: פלחן הכולל הרג אדם

קורבנות אדם היו נפוצים בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. קורבנות בדרך כלל נהרגו בטקסיות ובאופן שהיה אמור לרצות את האלים, רוחות או מתים, למשל כמנחת פיוס, או כקורבן הודיה על ניצחון צבאי (שבדרך כלל בא משבויי המלחמה), לדוגמה בטריומף.

בתקופת הברזל, בד בבד עם התפתחויות הקשורות לדת (עידן הציר), קורבן אדם נעשה פחות ופחות נפוץ בכל רחבי העולם העתיק, עד שקיבל מעמד של פעולה ברברית בזמנים טרום מודרניים. עם זאת, בעולם החדש קורבן האדם המשיך להיות נפוץ בדרגות שונות, עד פלישתם של מדינות אירופה ליבשת אמריקה.

בעידן המודרני, אפילו הקרבת בעלי חיים נעלמה כמעט מכל הדתות הגדולות, וקורבן האדם הפך נדיר ביותר. רוב הדתות מגנות את הדבר, והחוקים החילוניים המודרניים רואים בזה רצח. בחברה שמגנה את קורבן האדם, נעשה שימוש במונח "רצח פולחני".

מצרים העתיקה

ייתכן שישנן ראיות להקרבת קורבן אדם במצרים העתיקה, בתקופת השושלת הקדומה באבידוס, כאשר במותו של מלך הוא ילווה במשרתים, לפעמים גם בכירים, שימשיכו לשרת אותו בחיי נצח. בשלדים שנמצאו לא היו סימנים מובהקים לזאת, מה שמוביל גם להשערות שונות, ביניהן שויתור על החיים לשרת את המלך היה אולי מעשה מרצון, ואולי בוצעו בהשפעת סמים שהיו נהוגים במדינה.

בסביבות 2800 לפנה"ס נעלמו כל ראיות אפשריות לקורבן אדם במצרים העתיקה, אם כי נתגלה שהיו נוהגים לקבור את פסלי המשרתים בקברי הממלכה העתיקה, דבר אשר מעיד אולי על כך שלפני כן היה נהוג קורבן אדם.

מסופוטמיה

במסופוטמיה, הקרבת קורבן אדם התגלתה בקברים המלכותיים של מסופוטמיה העתיקה. ההנחה היא ששופטים, שומרים, מוזיקאים, ידידות וחתנים היו מבצעים התאבדות פולחנית על ידי לקיחת רעל.

בדיקה חדשה של גולגולות מבית הקברות המלכותי באור שהתגלתה בעיראק לפני כמעט מאה שנה, תומכת בפרשנות של הקרבת קורבנות אדם הקשורים לקבורות האליטה במסופוטמיה העתיקה. לטענת הארכאולוגים, עובדי הארמון, כחלק מטקס הקבורה המלכותי, הומתו על ידי מכשיר חד כגון חנית, שפגע בראשם.

ארץ ישראל

מקורות בתנ"ך מצביעים על כך שהייתה מודעות לקורבן אדם בארץ ישראל וסביבתה. ההיסטוריה הדויטרונומיסטית אמנם מתייחסת בביקורת למנהג זה, אך גם מתעדת את קיומו בפולחן הישראלי המקובל (למשל יפתח שהקריב את בתו).

במהלך מלחמת ישראל ויהודה במואב, כשצרו חילות ישראל, יהודה ואדום, על קיר בירת מואב, מישע מלך מואב הקריב את בנו (או את בנו של מלך אדום, על פי חלק מהפרשנים), שהיה גם יורשו, על החומה כקורבן אדם לעולה. כתוצאה מכך היה "קצף גדול על ישראל", שגרם לישראל להפסיק את המצור מעל הבירה המואבית, ולשוב לארצם. סיפור זה מכיר באפקטיביות של קרבן אדם.

ספר שמות, כ"ב, כ"ח מזכיר את החובה "לתת" את הבכור לאלוהים, פסוק שניתן לפרש כחובה להקריב את הבכור כקרבן אדם, מכיון שספר שמות לא מזכיר את האפשרות החלופית של פדיון הבן (כמו שמוצע בטקסטים כהניים מאוחרים יותר). גם ספר יחזקאל (כ', כ"ה–כ"ו) מספר שאלוהים ציווה בעבר להקריב לו כל "פטר רחם" (בכור), אך יחזקאל מכנה חוק זה "חוקים לא טובים". וכך לאור הגינוי של ירמיהו הפולחן בעבר, מסיק שמידט שהיו אנשים שחשבו שאלוהים רואה בחיוב את קרבן הבנים, ומדובר בצורת פולחן שהיתה מקובלת בתקופה הקדומה.

יש הרואים בסיפור עקידת יצחק, פולמוס כנגד המנהג של קרבן אדם כביטוי לאמונה מוחלטת באל.^{[דרושה הבהרה]} המשך דברי המלאך והצו להעלות את האיל לקרבן הם רגע המרת קרבן האדם בקרבן בהמה.

פיניקיה

על-פי מקורות יווניים ורומיים, הפיניקים הקריבו תינוקות לאלים שלהם. עצמות של ילדים רבים נמצאו בתקופה המודרנית באתרים ארכאולוגיים בקרתגו, אך השאלה האם ילדים אלו הוקרבו כקורבן אדם - שנויה במחלוקת, ואין עדויות חותכות לכך שמדובר בקרבנות ולא בילדים שמתו מוות טבעי, למשל.

סין

הסינים הקדומים ידועים בכך שהיו מקריבים קורבנות אדם, של צעירים ונשים לאלוהי הנהר - היבו, ועוד שכאשר אדון היה מת, היו קוברים כחלק מטקס ההלוויה את עבדיו ביחד איתו - בעודם בחיים.

קורבן של עבדים בכירים, פילגשים או משרתים יחד עם מותו של האדון, הייתה הצורה הנפוצה יותר. המטרה המוצהרת הייתה לספק קשרי ידידות למת, בחיים שלאחר המוות, על ידי המתת אותם עבדים בכירים, פילגשים או משרתים - שימשיכו לשרת אותו שם. בזמנים המוקדמים נרצחו או נקברו קורבנות האדם בעודם בחיים, ומאוחר יותר הם נאלצו לבצע התאבדות.

פעולות אלו היו נפוצות במיוחד במהלך תקופת שושלת שאנג ותקופת שושלת ג'ואו. בתקופת המדינות הלוחמות, שימן באו (Ximen Bao) הדגים לתושבי הכפרים, שהקרבת קרבן אדם לאלוהי הנהר הוא למעשה תכסיס של כמרים, במטרה לקחת כסף. בספרות הסינית, שימן באו נחשב לגיבור עממי, שהצביע על האבסורד שבהקרבת קורבן אדם.

• קורבן
• עקדת יצחק
• בת יפתח
• פדיון הבן
• מסדר תשע הזוויות

•   מאב קנדי, הגרדיאן, התופת אמיתי: תינוקות הוקרבו בקרתגו, באתר הארץ, 31 בינואר 2014
• יאירה אמית, ידיעות אחרונות, הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם, באתר מטח, 2003
• יהודה אייזנברג, דעת, האתן בכורי פשעי?- שיחות בספר מיכה
• קורבן אדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   הקרבת קורבנות אדם, דף שער בספרייה הלאומית