מליטון מסרדיס

מעט ידוע על מליטון והמדווח אודותיו מגיע בעיקר מכתבי אוסביוס, המצטט איגרת של פוליקרטס מאפסוס (אנ') אל בישוף רומא ויקטור הראשון. מניתוח המדווח אודותיו הגיע ההיסטוריון אליסטר סטיוארט-סייקס למסקנה כי מליטון היה יהודי (אם כי אין לכך הוכחה חד-משמעית). פוליקרטס מכנהו "הסריס", מונח המציין בהקשר זה פרישות מחיי משפחה ונשים. כמו כן, אין ספק כי השתייך למסורת היוחננית בכנסייה באנטליה; ככזה, דגל בכך שישו היה נשגב ונעלה, שווה לאל האב ובעל טבע אלוהי קדמון שהתקיים מטרם הבריאה. היפוליטוס הרומי מזכירו קצרות בספרו "הלבירינת" כאחד ממאורות הכנסייה שהורו על שניות הטבעים בישו, אך לא ידוע יותר. אוסביוס ייחס למליטון כתיבת שש-עשרה עבודות שונות וציטט קטעים מחלקן, אך לא ברור כמה מהן אכן נכתבו על ידי הבישוף. גם אנסטסיוס סינאיטה ציטט שניים מכתביו.

מליטון נסע בשנת 170 לערך לארץ הקודש כדי לבדוק את ספרי התנ"ך במקום חיבורם ולהכין סיכום של הנבואות המתייחסות לביאת ישו. לכן הוא נחשב כעולה הרגל הנוצרי המתועד הראשון לארץ ישראל. הוא הכין את אספת ספרי התנ"ך הראשונה הידועה בתולדות הנצרות – הקאנון הראשון של "הברית הישנה", מונח שהוא הראשון להשתמש בו, במובן של החלק הראשון של התוכנית האלוהית שהיה חיוני בשעתו אך עתה הושעה לטובת "הברית החדשה". הקאנון של מליטון לא כלל את מגילת אסתר ומנה את ספר במדבר לפני ספר ויקרא, בין היתר. חוקרים שונים שיערו כי אסתר הושמטה בשל התוכן האנטי-גויי הבוטה של הספר או לחלופין דווקא בשל כך שהיה שנוי במחלוקת גם בקרב היהודים ומועמד להכללה בספרים החיצוניים. קאנון מליטון המשיך להיות מוזכר בכתובים עד המאה התשיעית, אם כי מעולם לא קיבל מעמד מוביל והרשימה לפי הירונימוס זכתה בבכורה.

כמו כן, חיבר הבישוף מסרדיס איגרת אפולוגטית אל הקיסר מרקוס אורליוס בה קרא לו לחדול מרדיפת הנצרות ואף לקבלה כדת הרשמית של האימפריה.

כיוחנני, השתייך מליטון למסורת הקוואטרודקימנית של חגיגת הפסחא בי"ד בניסן, ממש כמו חג הפסח, ללא קשר ליום בשבוע בו הוא מצוין – ולא דווקא ביום ראשון, כפי שהתקבל לבסוף. הוא היה מעורב במחלוקת הקשה בעניין שהסעירה את הכנסייה כל המאה השנייה, אם כי מלבד אזכורו הקצר אצל פוליקרטס (שהשתמש במליטון כדוגמה לסמכות שדגלה בקוואטרודקימניזם כדי לשכנע את האפיפיור לבטל את הנידוי על האסכולה) לא ידוע עוד דבר על כך. כמו כן, היה שרוי במתיחות עם הקהילה היהודית של סרדיס, שהייתה גדולה וחזקה בהרבה מהקהילה הנוצרית הקטנה והנרדפת.

עבודה חשובה של מליטון ששרדה היא "אודות הפסחא" (אנ') ‏(Περὶ πάσχα), דרשה ארוכה ומסוגננת אודות מסתרי החג ותחיית ישו כמביאת הגאולה לאנושות. היא התגלתה מחדש בפפירוס שנמצא בחפירה ארכאולוגית ב-1940. "אודות הפסחא" הוא טקסט חשוב מבחינות רבות. ראשית, התאולוגיה של שניות הטבעים מוזכרת בו בבירור בשלב מוקדם מאוד בהיסטוריה: ”הוא נטבח כשה, נקבר כאדם ועלה מן המתים כאל, שכן מטבעו הוא אלוהים ואדם גם יחד.” שנית, הוא גם דוגמה קדומה לפרה-פיגורציה, כשעקידת יצחק ומאורעות מקראיים אחרים מובאים כרמז מטרים של צליבת ישו ונכתב במפורש שהתורה הטרימה את הבשורה ועם ישראל הישן את הכנסייה.

בנוסף, "אודות הפסחא" הוא שלב חשוב בהתפתחות שנאת ישראל בנצרות, שכן מליטון מעלה בו אולי לראשונה את האשמת היהודים ברצח האל ופונה אליהם בתוכחה קשה: ”הכרח היה שיסבול, אך לא מידכם; הכרח היה שיבוזה, אך לא מידכם; הכרח היה שייצלב, אך לא מידכם!... הו, ישראל, נצרכת לזעוק השמימה: 'אדני, אם שומה על בנך לסבול, שיסבול, אך לא מידי; שיעונה בידי זרים, יישפט בידי ערלים, אך לא בידי שלי'... אך נמצאת שאינך ישראל באמת... אדני נשפל, אלוהים נרצח, מלך ישראל מת ביד ישראל.”

מליטון מוכר כקדוש בכל הכנסיות שהמעמד קיים בהן ויום חגו הוא ה-1 באפריל.

• מליטון מסרדיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מליטון מסרדיס באנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
• "אודות הפסחא" (ותרגומו לאנגלית).