דוד שמעוני (שמעונוביץ'; 22 באוגוסט 1886 – 10 בדצמבר 1956) היה משורר, סופר, מחנך ומתרגם עברי, מחשובי המשוררים בתקופת התחייה ומגדולי משוררי היישוב.
חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשי"ד (1954). נודע בעיקר בעבור האידיליות שלו - שירה ארצית נשגבת המהווה הימנון לכוח התחדשותה של האומה במולדתה ולהווי החלוצי של נפש אנשי העלייה השנייה.
לידה | 25 באוגוסט 1891 בוברויסק, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה | 10 בדצמבר 1956 (בגיל 65) תל אביב-יפו, ישראל |
מדינה | ישראל |
לאום | יהודים |
מקום קבורה | בית הקברות טרומפלדור |
שפות היצירה | עברית |
פרסים והוקרה |
|
נולד לניסן שמעונוביץ' ולמלכה לבית פרידלנד בכ"א באב תרנ"א בעיר בוברויסק שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). הוא למד בחדר ואצל מורים עבריים, קרא הרבה, ובשנת תרס"ב פורסם שירו "שיחת רסיסים" בשבועון הילדים "עולם קטן" של בן אביגדור. בשנת תרס"ג פרסם מספר שירים בעיתון "הזמן" שיצא בסנקט פטרבורג, ומשנת תרס"ד ואילך הודפסו שיריו ב"לוח אחיאסף", בעיתון "השילוח" ובעיתונים ומאספים עבריים אחרים. במשך תקופה קצרה עסק בציור כרזות מהפכניות ברוסית. במשך כשנתיים-שלוש כתב גם שירים ביידיש, ואף הדפיס כמה מהם בעיתונים "אונזער וועג" ("דרכנו"), "פאָלקס שטימע" ואחרים. בשנת תרס"ח (1908) קיבל את תעודת הבגרות, אך בשל הגבלת מספר הסטודנטים היהודיים (הנומרוס קלאוזוס) לא התקבל לאוניברסיטה.
לאחר חג השבועות תרס"ט (בשנת 1909) עלה שמעוני לראשונה לארץ ישראל, ושהה בה כשנה. שמעוני עבד בארץ כשומר בכרמי רחובות וכקוטף תפוזים בפרדסי פתח-תקוה. חברו לעבודה היה א. ד. גורדון, שהשפיע עליו באישיותו ובדרכיו. שמעוני התיידד ידידות נפש עם הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מקריא לפניו את כתביו, וזמן-מה היו חברים לחדר אחד. בשני החודשים האחרונים לשהותו בארץ, טייל בכל הארץ "מקסטינה ועד ראש פינה". לדברי שמעוני, שנה זו של עבודתו בא"י נחקקה בליבו לעולם, והוא הגדירה כשנה המאושרת בחייו. מאז שירתו הייתה ניזונה מרשמים שנקלטו בו בימים ההם, ולא בכדי המבקרים זיהו את יצירתו עם העלייה השנייה.
באביב תר"ע (בשנת 1910) שמעוני יצא מהארץ על מנת להמשיך את לימודיו בגרמניה, ולהתכונן למלאכת ההוראה בא"י. הוא ביקר את הוריו ברוסיה, ובאותה שנה פורסם ספר שיריו הראשון "ישימון". בשנת 1912 נסע לגרמניה ללימודים גבוהים. עד שנת 1914 למד בלשנות שמית ופילוסופיה באוניברסיטאות ברלין, היידלברג ווירצבורג. בסיום לימודיו התכוון לחזור ארצה, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לרוסיה, ושהה באודסה ובסנקט פטרבורג. עם פרוץ מהפכת אוקטובר עבר למוסקבה, ועבד בהוצאת שטיבל.
בשנת תרפ"א (1920), לאחר ניסיונות רבים, הצליח לעזוב את ברית המועצות ולחזור לארץ ישראל. בתחילה התגורר במושבה רחובות, ובמשך שלוש שנים היה עסוק ביצירה ספרותית פורייה. באותה עת ניגשה הוצאת דביר להוצאת מבחר כתביו. בשנת 1925 עבר לתל אביב ובה שימש מורה לעברית ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". עד אחרית ימיו עסק בהוראת תנ"ך וספרות עברית בבתי ספר תיכוניים. כן עסק בתרגומים ממיטב ספרות העולם (טולסטוי, היינה, לרמונטוב ועוד). הוא היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרפ"ו (1926) וחבר האקדמיה ללשון העברית מיום היווסדה. בהמשך שימש יושב ראש אגודת הסופרים העבריים.
יצירתו של שמעוני כוללת שירים ליריים, פואמות, אידיליות, משלים, הגיונות, רומן, תרגומים, וסאטירה. הוא זכה בפרס ביאליק לספרות לשנים 1936 ו-1949, בפרס אוסישקין ב-1945, ובשנת 1954 (תשי"ד) הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה. הוכרז כזוכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשט"ז על תרגום לרמונטוב, אך נפטר, והפרס הוענק למשפחתו ב-1957.
בתקופת היישוב ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ליצירתו של שמעוני הייתה השפעה גדולה על הנוער הישראלי, ומערכת הערכים שבשיריו עשתה רושם עז על לומדיה. כתביו נכללו בתוכנית הלימודים בבתי ספר בארץ, וארכיונו כולל חיבורים רבים של תלמידים על יצירותיו, ומכתבים שקיבל מתלמידים שלמדו את יצירתו.
דוד שמעוני נפטר בתל אביב ב-ו' בטבת תשי"ז, 10 בדצמבר 1956. נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בצמוד לקברו של המחנך פנחס שיפמן (בן-סירה).
בתל אביב (רמת אביב), רמת-גן, באר שבע, רחובות, הרצליה, חדרה, חולון, וירושלים נקראו רחובות על שמו. ישנם בתי ספר יסודיים, הקרויים על שמו, בגבעתיים ובפתח-תקווה; ובית ספר תיכון בהרצליה.
שמעוני כתב: "ושיריי לאלה שיחד עמהם / תעיתי בציה בלי הרף ודמי / שיחד עמהם בחשכת נדודים / הדלקתי אבוקות ממוחי ודמי". בתחילת דרכו, או בתקופה הראשונה של יצירתו, היה המשורר העברי המלנכולי ביותר והשקט ביותר, אשר נדד בינות סער ודממה בארצות-נכר ובחלומותיו, התבודד ושר שירי טבע ונוף, שירת נכאים לאומה ושירת כיסופים למזרח, עד שמצא את גאולתו במולדת החיה ובאחיו בני זמנו.
כתבה רחל כצנלסון: "קרה לו מה שקרה לרבים שאינם סופרים: פרק החיים שבחוץ-לארץ הוא מעין הקדמה, שלפעמים גם אינו מכיל את העיקר שבאדם. ואחריו, בתוך הארץ - תקופת היצירה, פריחת הכוחות, והשיבה למקור".
איכה את טעמה אתאר, אביע את רז מעדניה?
ארץ ישראל של מטה עם ארץ ישראל של מעלה;
רינת האביב בטבע: בהרים, בפלגים, בלבבי,
יחד עם אביב של תקופה, של אומה מחדשת נעורים;
נועם המגע החושי באדמת מולדת נכספת,
יחד עם מגע הרזים בכנף המשיח, בסתרי
משאת הנפש של דורות משוועים לפלא-הגולה,
זו שתרענן העולם, פני כל החיים תחדש,
דמי כל העתים ודמעתן תדיח בזוך נשימתה...— דוד שמעוני
שירת שמעוני היא שירה לירית הגותית עשירת הציור והניגון, שנחצבה בליבו במרחבי שדות וכרמים מזהיבים, בדומיה העמוקה של ירק עצים, לחש עשבים, ציוץ ציפורים ותכלת הרקיע; ובלילות חורף ארוכים, עת נדדה השינה מעיניו, והתמזג בנפשו הצער הישראלי עם הצער הכלל-אנושי; שירה המבקשת מחסה ומשען בסוד הדממה, ותופסת את השלווה הנצחית שבחיים; ובאותה מידה שירה לאומית אפית היא, הדבקה בהוויה הישראלית על יגונה ושמחתה, יודעת לזעוק ולהוכיח, כמו גם לנחם ולעודד, ומטיפה, גם בשעות קודרות בחיי האומה ובתנאים קשים ומדכאים, לזקיפות-קומה, ולביטחון ולאמונה בנצח ישראל.
באידיליות "ביער בחדרה", "מלחמת יהודה והגליל", "כרמית", "יובל העגלונים", "היורה", "לקט", "שיאונה", "מצבה", "על הגג", "רסיסי לילה", ועוד, שמעוני הביע, בציורי טבע נפלאים ובמראות נוף נשגבים, בהומור ובחדוות-חזון, את חרדת הצמיחה והאמונה בהשתרשות הפלאית של האומה במולדתה, את הגבורה העילאית והתעוזה של החלוצים, את ניגוני הנפש של אותם חולמים ענווים, את שמחת העמל ופריו, את הנס של טבע ואדם הכרוכים יחדו בטהרתם, ואת הצווים המוסריים של התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. האידיליות של שמעוני הן שיר מזמור לכוח התחדשותה של האומה, לתפארת לבלובה וצמיחתה, לימים גדולים ופלאיים. ביצירות אלו יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם, על כן כה נתחבב בהן על הציבור.
כתב חיים הררי: "האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ... הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא הייתה כמוה בשירתנו עד היום".
ומנחם ריבולוב כתב: "גיבורי האידיליות של שמעונוביץ הם פועלים, שומרים - ופייטנים. הם תמימים, פשוטים, חסידים - וחכמים, וגם 'לצים חביבים יקרים'. הם אנשי-בראשית כי בארץ האבות התחילו מבראשית. וכאנשי-בראשית חסונים הם באורך-רוחם, נהדרים באמונתם, גדולים באהבתם ונפלאים במסירותם. פייטני חיים הם, צנועי-הגות-ועלילה, ממעטי-דברים ומרבי-תפארת".
שירת שמעוני מתאפיינת בפשטות, שורשיות וממשות מזה; ובשגב, חגיגיות, ודמיון אמנותי מזה.
לדעת דוד שמעוני, ארבע מדרגות בשירה: דומם, צומח, חי, מדבר; ורק המדרגה הרביעית היא הראוייה לשם שירה. תפקידו של המשורר אינו רק לחשוף את נפשו לקוראיו, כי אם לגלות את נפשם הם, לשמש אספקלריה למחשבותיהם. אין עיקר השירה ביטוי עצמי, אלא דיבוב שפתי אילמים, מציאת הצינור לגילוי נפש הזולת.
כתב יעקב פיכמן על שירת שמעוני: "זאת הייתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ ישראל, בחן ובהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ ישראל קם משורר שלא היה עוד כמותו. הייתה זו חדוות השב וראיית השב. ארץ-ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו... איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העלייה השנייה, כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש את שמחת הגאולה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדווה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו".
כָּל שָׁעָה יָפָה לַהַתְחָלָה,
לְהַתְחָלָה כָּל רֶגַע יָפֶה!
וְאַל תִּבְכֶּה עַל זְמַן שֶׁכָּלָה,
וְאַל יְפַתְּךָ הַלֵּב הָרָפֶה!— דוד שמעוני, תש"ח (1948)
הקודם: אברהם פריימן | פרס ביאליק לספרות יפה 1936 | הבא: יעקב שטיינברג |
הקודם: מקס ברוד | פרס ביאליק לספרות יפה 1949 | הבא: שמואל יוסף עגנון |
This article uses material from the Wikipedia עברית article דוד שמעוני, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.