רוברט דה נירו: שחקן אמריקאי

רוברט דה נירו
Robert De Niro
	דה נירו, 2016
לידה	17 באוגוסט 1943 (בן 80); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Robert Anthony De Niro
מדינה	איטליה, ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1963
מקום לימודים	בית הספר למשחק סטלה אדלר; סטודיו אייץ' בי; P.S. 41; בית הספר ליטל רד; מכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע; Rhodes Preparatory School ;
בן או בת זוג	גרייס הייטאואר (17 ביוני 1997–?) צ'רמיין סינקלייר (1993–1995); ; טוקי סמית ;
צאצאים	דרינה דה נירו, ג'וליאן דה נירו, אליוט דה נירו, רפאל דה נירו, ארון דה נירו
מספר צאצאים	7
פרסים והוקרה	פרס דונוסטיה (2000); פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה (1980); גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דה-מיל (2010); פרס אריה הזהב (1993); אביר בלגיון הכבוד (9 במאי 1997); פרס מכון הסרטים האמריקאי על מפעל חיים (2003); מדליית החירות הנשיאותית (2016); פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (1980); פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (1973); פרס מיוחד של עולם התאטרון (1987); Global Citizen Awards (2014); פרס מרכז קנדי; קצין בכיר במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; מפקד מסדר האמנויות והספרות ;
	https://tribecafilm.com
	פרופיל ב-IMDb

כמו כן, קיבל את פרס מרכז קנדי ב-2009 ואת מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ברק אובמה ב-2016.

במהלך שנותיו הראשונות בעולם הקולנוע דה נירו כיכב בחמישה סרטים שכיום נמנים מהגדולים בכל הזמנים:

"רחובות זועמים" (1973) - דרמת פשע בו דה נירו מגלם מאפיונר מתחיל בשוק ההימורים הניו-יורקי שמצפצף על חוקי העולם התחתון. הסרט מהווה את שיתוף הפעולה הראשון של דה נירו עם הבמאי מרטין סקורסזה.
"הסנדק 2" (1974) בבימוי של פרנסיס פורד קופולה. דה נירו, שדיבר איטלקית במהלך כל הסצנות שלו, משחק את אותה הדמות שמרלון ברנדו גילם בחלק הראשון של הטרילוגיה, על תפקיד זה זכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.
"נהג מונית" (1976) - בשיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי מרטין סקורסזה, דה נירו מגלם אדם בשם טראוויס ביקל, יוצא מלחמת ווייטנאם, החי בצורה סגפנית בניו יורק הישנה, ומלאת פשיעה וזנות, תוך שהוא אינו מסוגל לשאת את כל "הליכלוך ברחובות".
"צייד הצבאים" (1978) - אפוס אלים ובלתי מתפשר בן 3 שעות אודות מלחמה ופטריוטיות, וההשפעה שלהם על קהילת מהגרים קטנה בארצות הברית.
"השור הזועם" (1980) - דרמת ספורט בשחור-לבן המספרת את הסיפור של ג'ייק למוטה, מתאגרף מצליח שההתנהגות האלימה שלו באה לידי ביטוי גם מחוץ לזירה. סקורסזה ביים ודה נירו עזר בהפקה ובכתיבת התסריט, ואף זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

מאז תקופה פורצת-דרך זו השתתף דה-נירו במספר גדול של סרטים, חלקם זכו להצלחה כגון "החבר'ה הטובים" "אופטימיות היא שם המשחק" והקומדיה "פגוש את ההורים".

ביוגרפיה

דה נירו נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית. שני הוריו עסקו באמנות, אמו וירג'יניה אדמירל עסקה בציור ואביו בציור ופיסול. הוריו התגרשו כשהיה בן 3 ואף על פי שאימו גידלה אותו, בילה זמן רב גם עם אביו, שגר בקרבת מקום. דה נירו הצעיר פקד בתי ספר רבים, ציבוריים ופרטיים, עד שבגיל 16, עזב לבלי שוב, כדי ללמוד משחק. דה נירו הוקסם מסרטי הקולנוע והמשחק היווה עבורו מעין מפלט מביישנותו. את הופעתו הראשונה על במה ערך כבר בגיל עשר בהצגת "הקוסם מארץ עוץ" בבית הספר בו למד.

דה נירו למד במחיצת שניים מגדולי המורים האמריקאיים למשחק, סטלה אדלר ולי סטרסברג.

קריירה

בשנת 1963, כשהיה בן 20, הצטלם לסרטו הראשון "The Wedding Party", של הבמאי בריאן דה פלמה, אך הסרט יצא לאקרנים רק שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1969.

שני סרטיו הבאים היו אף הם בבימוי דה פלמה, אך הפריצה לתודעת הקהל התרחשה רק ב-1973, בהופעה שזיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר של איגוד המבקרים של ניו יורק, על תפקידו בסרט "פעימות לב" (Bang the Drum Slowly). באותה שנה שיתף פעולה לראשונה עם הבמאי מרטין סקורסזה בסרט "רחובות זועמים". שותפות זו עם סקורסזה הביאה ברבות השנים לכמה מהופעותיו הבלתי נשכחות של דה נירו בסרטים: נהג מונית, קזינו, ניו יורק, ניו יורק, השור הזועם, מלך הקומדיה, החבר'ה הטובים ופסגת הפחד.

לפרס האוסקר היה מועמד תשעה פעמים וזכה פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1974 בקטגוריית 'שחקן משנה' על תפקידו ב-"הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה, ובפעם השנייה בשנת 1980 בתואר 'השחקן הטוב ביותר' על תפקידו ב-"השור הזועם", עליו גם זכה בפרס גלובוס הזהב.

מועמדויות נוספות לפרס האוסקר הם על תפקידיו ב"נהג מונית" (1976), "צייד הצבאים" (1978), "התעוררות" (1990), "פסגת הפחד" (1991) "אופטימיות היא שם המשחק" (2012), "האירי"(2019) ו"רוצחי פרח הירח"(2023).

בשנת 1993 פנה לראשונה לבימוי, בסרט "סיפור מרובע ברונקס" בו גם כיכב, וב-2006 ביים את הסרט שומר המדינה. בשנים האחרונות השתתף דה נירו, למורת רוחם של המבקרים, במגוון קומדיות ("בואו נדבר על זה", "שואוטיים", "סבא בהפרעה" ואחרים).

ב-2009 קיבל את פרס מרכז קנדי מידיו של הנשיא ברק אובמה ובינואר 2011 הוענק לדה נירו פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. ב-2016 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה.

בשנת 2016 שיחק בדרמת האגרוף "ידי האבן" לצידם של אדגר רמירס, אשר, וג'ון טורטורו.

בנובמבר 2016 דווח שדה נירו ישתתף בסדרת טלוויזיה בת 20 פרקים שיביים דייוויד או. ראסל ושמה "The Nix" לצידה של מריל סטריפ. שכרו הוערך בכ-750,000 דולר לכל פרק בסדרה.

באוקטובר 2019 דה נירו שיחק בסרט "ג'וקר" את מוריי פרנקלין קומיקאי בעל תוכנית אירוח שנערץ על ידי ארתור פלק. באותה שנה הוענק לו פרס גילדת שחקני המסך על מפעל חיים.

חיים אישיים

בין השנים 1976–1988 היה נשוי לדיאן אבוט, ממנה נולד בשנת 1978 בנם רפאל, וכן אימץ את ביתה מנישואים קודמים. בשנת 1995 נולדו לדה נירו תאומים (בעזרת אם פונדקאית) מחברתו לחיים אז טוקי סמית'. ביוני 1997 התחתן עם גרייס הייטאואר, אשר ממנה נולד לו בן במרץ 1998. ב-2011 נולדה לו בת נוספת בעזרת אם פונדקאית. בשנת 2018 נפרדו דה נירו והייטאואר. בשנת 2023 דה נירו חשף כי לאחרונה נולד לו ילד נוסף. רומנים אחרים מפורסמים של דה נירו כללו את הדוגמניות נעמי קמפבל וסינדי קרופורד, הזמרת ויטני יוסטון והשחקניות אשלי ג'אד ואומה תורמן.

פילמוגרפיה נבחרת

ברכות (1968)
מסיבת חתונה (1969)
מנהטן בכחול (1970)
אם הדמים (1970)
פעימות לב (1973)
רחובות זועמים (1973)
הסנדק 2 (1974)
נהג מונית (1976)
1900 (1976)
הטייקון האחרון (1976)
ניו יורק, ניו יורק (1977)
צייד הצבאים (1978)
השור הזועם (1980)
מלך הקומדיה (1982)
היו זמנים באמריקה (1984)
להתאהב (1984)
ברזיל (1985)
המיסיון (1986)
הבלתי משוחדים (1987)
ליבו של אנג'ל (1987)
מרדף חצות (1988)
אנחנו לא מלאכים (1989)
התעוררות (1990)
החבר'ה הטובים (1990)
אשם על פי חשד (1991)
מלכודת אש (1991)
פסגת הפחד (1991)
לילה ועיר (1992)
אשה לשניים (1993)
כך הייתי (1993)
סיפור מרובע ברונקס (1993)
פרנקנשטיין (1994)
קזינו (1995)
היט (1995)
החדר של מרווין (1996)
המעריץ (1996)
סליפרס (1996)
קופלנד (1997)
ג'קי בראון (1997)
לכשכש בכלב (1997)
רונין (1998)
ציפיות גדולות (1998)
אנשים מושלמים (1999)
בואו נדבר על זה (1999)
גברים עם כבוד (2000)
פגוש את ההורים (2000)
הרפתקאות רוקי ובולווינקל (2000)
הפריצה (2001)
15 דקות (2001)
עיר ליד הים (2002)
שואוטיים (2002)
בואו נדבר על זה פעם שנייה (2002)
שיבוט מסוכן (2004)
הגשר של סאן לואיס ריי (2004)
פגוש את הפוקרס (2004)
תפוס ת'כריש (2004)
משחקים נסתרים (2005)
שומר המדינה (2006)
אבק כוכבים (2007)
רצח מוצדק (2008)
מה קרה עכשיו? (2008)
כולם בסדר (2009)
סטון (2010)
פגוש את הפוקרס הקטנים (2010)
ללא גבולות (2011)
יחידת עילית (2011)
סילבסטר בניו יורק (2011)
אורות אדומים (2012)
המדריך לאהבה (2012)
אופטימיות היא שם המשחק (2012)
החתונה הגדולה (2013)
מחסל מקצועי (2013)
החבר'ה הרעים (2013)
סוף סוף וגאס (2013)
חלום אמריקאי (2013)
סוגרים חשבון (2014)
המתמחה (2015)
אוטובוס 657 (2015)
ג'וי (2015)
סבא בהפרעה (2016)
ידי האבן (2016)
הקומיקאי (2016)
אשף השקרים (2017)
ג'וקר (2019)
האירי (2019)
מלחמה עם סבא (2020)
המערב הקרוע (2020)
אמסטרדם (2022)
Savage Salvation‏ (2022)
רוצחי פרח הירח (2023)
אבי החתן (2023)
Ezra‏ (2023)
אלטו נייטס (2024)
After Exile‏ (TBA)
Tin Soldier‏ (TBA)

טלוויזיה

Zero Day (TBA)

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של רוברט דה נירו

רוברט דה נירו, ברשת החברתית פייסבוק
רוברט דה נירו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
רוברט דה נירו, באתר AllMovie (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר Metacritic (באנגלית)
רוברט דה נירו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
רוברט דה נירו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר Discogs (באנגלית)
רוברט דה נירו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

"נהג מונית: מלחמת וייטנאם חייה במונית של דה נירו": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת

אן הורנדיי, הוושינגטון פוסט, בואו נדבר על זה, באתר nrg‏, 2 בינואר 2010
איי.או סקוט, הניו יורק טיימס, ריאיון עם רוברט דה נירו, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2012
דודי כספי, המאפיונר הנצחי חוזר, באתר ישראל היום, 20 בספטמבר 2013
נעמה רק, שור מזדקן: איך הפך רוברט דה נירו לסבא המטורלל של הוליווד?, באתר מאקו, 21 בינואר 2016
מייקל שולמן, ניו יורקר, טראמפ, MeToo#, גבריות ועתיד הקולנוע - רוברט דה נירו מדבר על הכל, באתר הארץ, 11 באפריל 2019

הערות שוליים

הקודם: –	פרסי האקדמיה האוסטרלית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה – שחקן המשנה הטוב ביותר 2013: רוברט דה נירו – אופטימיות היא שם המשחק	הבא: 2014: מייקל פסבנדר – 12 שנים של עבדות

This article uses material from the Wikipedia עברית article רוברט דה נירו, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.