בישראל קיים מערך חוקים נגד אפליה על רקע גזע ונגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים.
ממשלת ישראל וקבוצות וארגונים שונים בישראל נאבקים בגזענות, וישראל היא מדינה שותפה לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית וחתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך (אנ'). עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מאי קבלה למקומות עבודה ולמוסדות על רקע מוצא, התבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.
על פי פרופסור סמי סמוחה, ההגדרות הליברליות של גזענות זו אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק, כמו בישראל, שהמוצא האתני משמש בהן בסיס לקשר בין בני המיעוט לבני הרוב. כך למשל, על פי ההגדרה הליברלית, סירוב להינשא לבן זוג מן העדה האחרת ייחשב לגזענות, אך נישואי פנים הם נורמה בחברות שבהן המיעוט אינו מיעוט נטמע. על פי התפישה הליברלית, אי אמון בבני המיעוט ופיקוח עליהם ייחשבו כגזענות, גם אם המצב האובייקטיבי מחייב חשדנות והשגחה - למשל, אם המיעוט שייך במוצאו לאויב ויש מהם המבצעים עבירות ביטחוניות. על פי סמוחה, דוגמאות אלה מראות שההגדרות הליברליות אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק. על כן יש לאמץ הגדרה מצומצמת יותר לגזענות, רק כנגד מידה מוגזמת של יחס שלילי, אך עם זאת קשה לקבוע מהי מידה מוגזמת.
בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד השדרן גבי גזית שהשמיע ביטויים בוטים נגד חרדים ומתנחלים קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שקבוצות אלו אינן כלולות בלשון החוק כיוון שאינן מהוות קבוצה מבחינת "גזע" או "מוצא אתני".
גזענות שמוטמעת באמצעות חוקים ורגולציות בחברה או בארגון מכונה גזענות ממסדית.
המשפט העברי מבסס תפיסה כי כבוד הבריות בכוחו לדחות ערכים אחרים, כך שהמאבק בגזענות הוא כלל עליון במקורות המשפט העברי, כל בני האדם נולדו שווים. בדיוני הכנסת, הדיונים נסבו סביב שאלת הגזענות והיות מדינת ישראל מדינה ריבונית יהודית, והאם מדובר בעניין הלכתי או מורשת ישראלית.
בעולם המוסלמי ובמזרח התיכון קיימת אנטישמיות מוסלמית כולל שנאה נגד יהודים על רקע דת, על רקע מוצא אתני ועל רקע לאומי - הסכסוך הישראלי-ערבי. גזענות זו קיימת גם בקרב ערבים ביהודה, שומרון ועזה ובקרב ערביי ישראל במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דוגמה היסטורית לכך היא אמין אל-חוסייני שהגה והפיץ תעמולה אנטישמית, שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, תמך בהשמדת יהודים והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים.
במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה ביהודה, שומרון ועזה ובקרב ערביי ישראל הסתה גזענית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. שנאה זו נפוצה בפרט הן במוסדות רשמיים של הרשות הפלסטינית והן בקרב חוגים אסלאמיים, כולל התנועה האסלאמית של ערביי ישראל.
הסתה זו כוללת דמוניזציה שבה היהודי מוצג כשטן רצחני תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ועלילות דם שיובאו מאירופה. כך למשל, טען השייח' ראאד סלאח שהיהודים אכלו לחם וגבינה שבהם דם ילדים, וכן הכחשת שואה לצד האדרת ושיבוח גרמניה הנאצית (למשל: ספרו של אדולף היטלר, מיין קאמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים). ההסתה מתבטאת גם בקריאות לאלימות ולביצוע מעשי טרור ורצח כנגד יהודים. בשנת 2015 קרא המטיף חלאד מוגרבי בהר הבית ליהודים: "הערפדים, המערבים דם ילדים במצותיהם, יחוסלו כולם!".[דרוש מקור]
"אד'בח אל-יהוד" (בערבית: إذبح اليهود, או "איטבח אל-יהוד" בתעתיק שגוי כפי שמופיע בחלק מהמקורות להלן) היא קריאה בערבית המופנית כלפי יהודים. היא משמשת כקריאת שנאה גזענית ואף כקריאה שהשמיעו ערבים בעת שיצאו לפגוע ביהודים בעיקר בתקופת היישוב.
קריאה זו נידונה בפסקי דין אחדים במדינת ישראל. כך, למשל, בבית משפט השלום בירושלים הואשם ערבי שב-20 באוקטובר 2000 צעד בראש תהלוכה במזרח ירושלים וקרא "איד'בח אל-יהוד" וקריאות נוספות, והוא הורשע בעבירה של איסור פרסום הסתה לגזענות. ביולי 2014, לאחר שטף של פרסומי איבה וגזענות בפייסבוק על רקע מבצע צוק איתן, קבע שופט בית משפט השלום, בעקבות פוסט של ערבי ישראלי שכתב "מוות ליהודים" על רקע תמונת טנק שרוף, כי "אין מקום למעצרם של אנשים בשל התבטאויות בלבד".
בנוסף לביטוי "אד'בח אל־יהוד", נעשה שימוש בביטוי "מוות ליהודים" כקריאת שנאה גזענית נגד הציבור היהודי. השימוש בביטוי כולל את קריאתו בקול וכיתובו באמצעות גראפיטי.
מזמן קום מדינת ישראל סובלת אוכלוסיית ערביי ישראל ואוכלוסיית הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון מגילויי גזענות. המחקר האקדמי מצביע על כך שהשימוש במונח 'גזענות', בהשפעת השואה, היה בגדר טאבו למן קום המדינה עד שנות ה-80 של המאה ה-20, בהן צפה ועלתה בעיית הגזענות בישראל והדיון בה קיבל לגיטימציה והניע מאבק משפטי וממלכתי בה. בדצמבר 1992 הזמין חבר הכנסת אברהם בורג, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, סקר הבוחן את עמדות הציבור בנושא האלימות והיחס כלפי אזרחים פלסטינים. תוצאות הסקר הצביעו על כך ש-"40% מהיהודים בישראל מזדהים עם האלימות כלפי הערבים ו-60% סבורים כי השנאה לזרים והגזענות בארץ דומים לאלו שבאירופה ובארצות הברית". בהתייחס לממצאי הסקר טען אברהם בורג כי "ישנו מעגל של איבה פוליטית וציבורית כלפי ערבים. איבה מובילה לפחד. ופחד מוביל לשנאה, והשנאה הופכת לתורת שנאה עם סטריאוטיפים; וזה קרוב מאד לגזענות במובן המכוער שלה. אין לי ספק שהכיבוש משחית עד לכדי גזענות, ולכן עד שלא תיפתר בעיית הכיבוש יש להתריע ולבדוק מה אפשר לעשות בנושא". בעיית הגזענות כלפי ערביי ישראל והשטחים מהווה ללא ספק תוצר נלווה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניזונה מן המתחים הפוליטיים והמלחמות הכרוכות בו. בנוסף לכך קיים גם המתח שבין השאיפה לקיים ולקדם את מדינת ישראל הן כמדינת לאום, היא מדינת העם היהודי, והן כמדינה דמוקרטית, המציף שוב ושוב את שאלת מקומו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית. מתיחויות אלו משמשות קרקע רחבה להצדקת שנאה כלפי ערבים ונפיצותה בדמות גילויי גזענות שונים ומדי שנה מתפרסמים ונרשמים מקרים שונים של גזענות כלפי ערבים הנוגעים לכלל תחומי החיים.
מוות לערבים היא קריאת שנאה הנשמעת בישראל מפי יהודים כלפי ערבים. הקריאה נשמעת לעיתים במסגרת אירועים לאומניים, בתגרות בין יהודים לערבים, הפרות סדר והתפרעויות המוניות. לעיתים היא מלווה גם במעשי אלימות, כגון רגימה באבנים ותקיפה. הקריאה נפוצה במיוחד במגרשי הכדורגל ומופנית כלפי קבוצות מן המגזר הערבי, או שחקנים ערבים בקבוצות אחרות. פעמים מספר הקריאה רוססה בגרפיטי, באופן ונדליסטי, בישראל וגם ברצועת עזה בעת מבצע עופרת יצוקה.
במספר מקרים הועמדו לדין אנשים שקראו "מוות לערבים" בהקשרים שונים, לרבות כאוהדים במשחקי כדורגל, או שריססו אותה על הקירות. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי הקריאה מהווה הסתה לגזענות ולכן היא אסורה על פי החוק.
השופט אדמונד לוי פסק:
קריאת שנאה בעלת אופי דומה היא הקריאה "ערבים החוצה". קריאה זו שימשה את תנועת "כהנא חי", והשימוש בה נמנה עם הנימוקים לפסילת התנועה בבחירות לכנסת ה-13. בפסק דין העוסק בשימוש בקריאה זו נאמר:
ב-2005 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את תושב כפר תפוח בהסתה לגזענות, לאחר שנמצאו באמתחתו חולצות הנושאות את הסיסמה "אין ערבים - אין פיגועים", עם זאת השופט המחוזי משה דרורי מתח ביקורת על ההרשעה וטען "ספק אם יש עבירה בלבישת חולצה ועליה הכיתוב "אין ערבים - אין פיגועים", ב-2019 הורשע תושב ערד על שבקיץ 2014 פרסם בפייסבוק תכנים מסיתים נגד ערבים.
במאי 2023 מפכ"ל משטרת ישראל, קובי שבתאי, תירץ את אזלת ידה של המשטרה בטיפול באלימות במגזר הערבי באמירה הבאה:
”אין מה לעשות. הם רוצחים אחד את השני. זה הטבע שלהם. זו המנטליות של הערבים”
פעמים אחדות הורשעו יהודים בעבירות של אלימות ממניע גזעני, על שתקפו ערבים שהתרועעו עם יהודיות. כך למשל שני תושבי קריית ארבע, שתקפו בשנת 2005 שני בדואים שהגיעו למקום בחברת שתיים מתושבותיו ותושב באר שבע שהורשע בשנת 2018.
ב-23 במאי 2012 נערכה בשכונת התקווה הפגנה, בהשתתפות כאלף איש, במחאה על טיפולה של הממשלה במסתננים מאפריקה. בהפגנה נאמו, בין השאר, חברי הכנסת מירי רגב, שאמרה "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" ודני דנון, שאמר "קמה לה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל". בסיומה של ההפגנה תקפו חלק ממשתתפיה עוברי-אורח, ניפצו זגוגיות של חנויות ששייכות לאפריקאים, הבעירו פחי אשפה והתעמתו עם שוטרים. כנגד חלק מן הנאומים בהפגנה נמתחה ביקורת ציבורית, בין היתר בטענה שנשאו אופי גזעני ומסית. בין המגנים היו יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו ויו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את ההפגנות האלימות נגד זרים ואת ההתבטאויות נגדם.
בסקר "מדד השלום" לחודש מאי משנת 2012, שנערך לאחר ההפגנות האלימות נגד מסתננים, נמצא כי 52% מהיהודים ו-18% מהערבים תמכו בטענה של מירי רגב כי המסתננים הם סרטן בגופה של ישראל. 33% מהיהודים, ו-23% מהערבים טענו כי הם מזדהים עם הפעלת אלימות נגד המסתננים.
בישראל בוצעו גם מספר פשעי שנאה נגד שחורים מאפריקה.
בסעיף 144ג (ב) לחוק העונשין נקבע: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". עם זאת, הרב עידו אלבה הורשע בהסתה לגזענות על מאמרו "בירור הלכות הריגת גוי" שפורסם בספר "ברוך הגבר". ערעור על הרשעה זו נדחה בבית המשפט העליון.
פסקי הלכה יהודיים נתפסו לעיתים כאמירות גזעניות:
גזענות על רקע עדתי היא גזענות על רקע מוצא ותרבות של יהודים, בדרך כלל מצד יהודים אחרים. גזענות זו הייתה קיימת במשך דורות, כאשר יהודים ייחסו ליהודים אחרים תכונות סטריאוטיפיות. תופעה זו, לצד פערים אובייקטיביים כמו הבדלים בהשכלה, מיקום גאוגרפי, מעגלי עוני בין-דוריים וסיבות נוספות מזינות את השסע העדתי בישראל.
עם זאת, הגזענות שהייתה קיימת באירופה עד מלחמת העולם השנייה בין ה'ווסטיודן' (יהודי מערב אירופה) ל'אוסטיודן' (יהודי מזרח אירופה) - נעלמה כמעט לחלוטין במדינת ישראל.
ביטויי גזענות נגד מזרחים כוללים התייחסות מזלזלת וכינויי גנאי כמו צ'חצ'ח, פרנג', פרחה, ערס, צ'אחלה ועוד. הם כוללים גם דעות סטראוטיפיות המייחסות להם בורות, המוניות, גסות ולעיתים אף בריונות, אופי עברייני, חזות חיצונית מצועצעת, לשון עילגת ואמונה באמונות טפלות.
ביטויי גזענות נגד אשכנזים כוללים כינויי גנאי כמו "וזווזים", "השבט הלבן" ו"אשכנאצים". חלק מכינויי הגנאי הפחות נפוצים והיותר חריפים, כוללים התייחסות לשואה ולשימוש בביטוי "היטלר צדק" ורומזים לקשר אפשרי עם הכוזרים.
ביטויי גזענות מול עולים מברית המועצות לשעבר, ובפרט מרוסיה, כוללים סטריאוטיפים כי אינם יהודים, וכינויי גנאי כמו "זונה" וקשירת קשר בין רוסים לוודקה בפרט ולאלכוהוליזם בכלל.
היהודים שהגיעו מאתיופיה והישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בארץ נבדלים מרוב האוכלוסייה בצבע העור. הגופים הקולטים בישראל עשו מאמצים למנוע אפליה על בסיס גזעי ועשו מאמצים בשנות השמונים והתשעים לפזר את יהודי אתיופיה ביישובים שונים בארץ, הופעלה מדיניות של העדפה מתקנת במערכת החינוך, בצבא ובשוק העבודה. עם זאת נפתחו תוכניות בבתי הספר, בצבא ובאוניבריסטאות לישראלים אתיופים.
עד שנת 2002 הייתה מדיניות משרד החינוך ששיעור העולים מאתיופיה יהיה עד 25% מתלמידי כיתה, לאור מחקרים שהראו שבשיעור זה קליטתם מיטבית. מדיניות זו בוטלה בעקבות עתירה לבג"ץ.
ב-2009 נמנעה כניסתו של מוטי וודג'ה למועדון "גלינה בר" בתל אביב, בשל חזותו האתיופית. בית משפט השלום בתל אביב חייב את המועדון לפצות את וודג'ה ב-35,000 ש"ח בגין הפלייתו.
בחוקי מדינת ישראל נכללים חוקים אחדים שמטרתם מניעת גזענות:
העצרת הכללית של האו"ם קבעה בהחלטתה מנובמבר 1975, כי הציונות היא סוג של גזענות. להחלטה זו התנגדו רוב המדינות הדמוקרטיות ורבים החשיבו אותה לכתם שחור על הארגון. בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו וקבעה כי הציונות אינה גזענות בהחלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם, שביטלה את הקביעה הקודמת ובכך ביטלה את החלטה 3379 למעשה.
בספטמבר 2001 כונסה בדרבן שבדרום אפריקה ועידת האו"ם נגד הגזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות. בוועידה זו הועלתה שוב הטענה המשווה את הציונות לגזענות. במחאה על כך, ארצות הברית, ישראל ועוד מספר מדינות עזבו את דיוני הוועדה.
במגילת העצמאות מופיעה ההכרזה כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וברבים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על הפליה של אדם על-פי גזעו ועל פגיעה באדם בשל גזעו. דוגמה לכך היא חוק זכויות החולה, שבסעיף 4 שלו נאמר: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלה".
עם זאת, יש הרואים בחוק השבות חוק גזעני, משום שהוא מעניק זכות שבות לזרים עם קשר תרבותי או אתני לארץ ישראל ממוצא יהודי בלבד. חוקים המעניקים אזרחות או זכות הגירה לזרים הקשורים תרבותית או אתנית לארץ היעד קיימים במספר מדינות אירופאיות כגון גרמניה, יוון ופינלנד. בנוסף, ישראל גונתה על מדיניותה בגדה המערבית שכונתה על ידי מדינות רבות "אפרטהייד".
This article uses material from the Wikipedia עברית article גזענות בישראל, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.