מלכיצדק תבנו: מדען צרפתי

המציא את פלס הבנאים, וידוע גם בזכות כתיבת הספר "אומנות השחייה".

מלכיצדק תבנו
Melchisédech Thévenot

לידה	בערך 1620 פריז, ממלכת צרפת
פטירה	29 באוקטובר 1692 איסי לה מולינו, צרפת
מדינה	צרפת
שפות היצירה	צרפתית
פרסים והוקרה	היכל התהילה הבינלאומי של השחייה (1990)

תכופות מבלבלים את מלכיצדק תבנו עם אחיינו, איש המסעות ז'אן דה תבנו. הדיוקנאות המיוחסים לו הם למעשה של אותו אחיין.

תבנו נולד למשפחת אצולת גלימה עשירה, שהחזיקה במשרות במנגנון הממלכה. הוא ידע אנגלית, יוונית, לטינית, עברית, ערבית וטורקית. שמו הראשון היה ניקולא אליו נוסף השם מלכיצדק, כנראה לזכר סבו מצד אימו, שהיה עורך דין בפרלמנט של פריז. לאור בחירת השם מהברית הישנה, נראה שסבו היה הוגנוט.

תבנו היה מדען חובב ומצנט למדענים ומתמטיקאים רבים. הוא למד אסטרונומיה, פיזיקה, רפואה ומגנטיות. הוא ניהל התכתבות ענפה עם אישים ככריסטיאן הויגנס ויאן סוואמרדם. את האחרון עודד לחקור את מקור האורגניזמים. חלקם התארח אצלו באיסי שמדרום־מערב לפריז כמו נילס סטנסן הדני, שניתח בביתו מוח אנושי בפני קהל צופים. מעגל המלומדים שנוצר סביבו קרא לעצמו "אקדמיית תבנו" בדומה לאקדמיה שקדמה לה "אקדמיית מונמור" אותה ארח הנרי לואי האבר דה מונמור. מאקדמיות אלה ואחרות נוסדה ב־1666 האקדמיה המלכותית למדעים (היום האקדמיה הצרפתית למדעים).

חלק ממחקריו, כדוגמת הטענה שהאטמוספירה היא גורם בתנועות הלב והמוח, היו מופרכים וחסרי גישה מדעית קפדנית, מה שמאפיין את התקופה.

בין 1658 ל־1661 ביצע ניסויים על נימיות וסיפונים. תבנו הציע להשתמש במיץ לימון לריפוי מחלות שונות ושימוש בסירופ מצמח האיפקה (ipeca) לריפוי דיזנטריה (שימוש בצמח זה כבר אינו מומלץ).

ב־1661 המציא תבנו את פלס הבנאים. הוא השתמש בסרגל אבן חלול מצויד בעדשה שאותו מילא באלכוהול. הוא שיתף בהמצאתו את רוברט הוק בלונדון ווינצ'נצו ויויאני בפירנצה. הפלס הוצע לשימוש במשלחת המיועדת למדגסקר ב־1666.

הוא שימש כשגריר ונשלח לג'נובה ב־1647 ולרומא מספר שנים לאחר מכן. עם מותו של האפיפיור אינוקנטיוס העשירי ב־1665 הוא השתתף בקונקלווה שבחרה באפיפיור הבא אלכסנדר השביעי. ב־1684 התמנה לספרן המלכותי של לואי ה־14 מלך צרפת. הוא מת באיסי.

לייבניץ אמר עליו שהיה אחד האנשים הסקרנים שפגש מעודו ודימה אותו להקאטונכיר, מפלצת במיתולוגיה היוונית בעלת חמישים ראשים ומאה ידיים.

 

סיפורי מסע היוו מוקד לסקרנותו. בערוב ימיו היו ברשותו 290 כתבי יד שנרכשו לאחר מותו על ידי ספריית המלך. בין 1663 ל־1672 הוא מפרסם אסופה שכותרתה "מסעות שונים ומוזרים שנערכו על ידי צרפתים, ספרדים, גרמנים, פורטוגזים, אנגלים, הולנדים, פרסים, ערבים ועוד בני עמי המזרח [...] מלווה בתיאור צמחים וחיות שלא היו מוכרים באירופה ומפות גאוגרפיות שטרם פורסמו". האסופה שעזרו בכתיבתה רבים מחבריו כללה 1700 עמודים בני ארבעה חלקים. ראוי לציון הוא התרגום לצרפתית בן 216 העמודים אודות סין (אזור) על ידי מרטינו מרטיני האיטלקי, הראשון אחרי מרקו פולו שנתן תיאור ממצה. התרגום צמוד למקור ותבנו אינו מבקר את הנכתב אלא מסתפק בלמסור אותו כלשונו.

הספר כולל דיווחים מרוסיה, קרים, טרטריה (אנ') (שם שניתן בתקופתו למרחב במרכז אסיה מהרי אורל ועד לאוקיינוס השקט), סין, פורמוזה, הודו, פרס (היום איראן), חצי האי ערב, ארץ הקודש, סיאם (היום תאילנד), בנגל, בורנאו, הפיליפינים, יפן, מצרים, אפריקה ואמריקה. המפות באסופה פורסמו, כפי שציין, כבר קודם לכן, אך חלקן לא היו מוכרות עד אז לציבור הרחב.

בן תקופתו ז'אן שאפלן אמר שמטרת האסופה "היא לאפשר לקורא להתוודע לאופן מחשבתם של הבוחנים את הטבע". למעשה, האסופה עונה לסקרנות האירופאים בעידן של גילוי ארצות ובזמן הקמת חברות הודו המזרחית השונות.

הוא השתתף גם בריכוז חיבורים של קונפוציוס שהופיע ב־1687 בשם "הפילוסוף של הסינים" (בלטינית "Sinarum Philosophus").

ארבע שנים אחר מותו ב־1696 התפרסם ספרו שהיה בין הראשונים בנושא. הספר נקרא על ידי רבים במהלך המאה ה־18 והפך את שחיית החזה לפופולרית. בנג'מין פרנקלין ממציא הסנפיר היה בין קוראיו. בספר תוארו גם סגנונות נוספים, כגון צלילה וקפיצת ראש.

שישים שנה אחר כך מחברי האנציקלופדיה הגדולה ביקרו את הספר קשות. בערך "שחייה" נאמר שלא חידש דבר יחסית לקודמיו אורארד דיגבי האנגלי וניקולאוס ווינמאן הגרמני והוסיפו: "לו טרח להשקיע בקריאת בורלי [פיזיולוג שלמד את אופן התנועה בבעלי חיים] חצי מהכוחות שבהם קרא את שני האחרים, הוא לא היה טוען שהאדם מסוגל לשחות כיתר החיות, אלמלא הפחד התוקף אותו ומגביר את הסכנה".