מונרכיה נבחרת

מונרכיה נבחרת שכיחה פחות ממונרכיה העוברת בירושה.

דוגמה בולטת למונרכיה נבחרת הייתה האימפריה הרומית הקדושה שבה הקיסר נבחר על ידי מועצה של נסיכים בוחרים. מלבד אנשי הכנסייה שכיהנו כנסיכים בוחרים, תואר זה היה עובר בירושה, והרכב הנסיכים השתנה מעת לעת כתוצאה מהתהפוכות הפוליטיות בתוך גרמניה. עוד דוגמה בולטת למלוכה נבחרת הייתה האיחוד הפולני-ליטאי שבו המלך נבחר על ידי הפרלמנט הפולני-ליטאי, הסיים.

כיום המדינות שבהן מתקיימת מלוכה נבחרת הן איחוד האמירויות הערביות, הוותיקן ומלזיה. בקמבודיה המלך נבחר לכל תקופת חייו מנסיכים בני משפחת המלוכה. את האפיפיור, מונרך קריית הוותיקן, בוחרים מועצת הקרדינלים במועצת הקונקלווה.

במלזיה השליט העליון נבחר לתקופה של חמש שנים מבין שבעת הסולטאנים, הימוטאן בסאר והראג'ה שמכהנים ברחבי המדינה (תואר הסולטאן עצמו עובר בירושה). על פי זאת ניתן להתייחס כראש המדינה גם כמלך וגם כנשיא.

קיימות דוגמות לשימוש בכלי הבחירה במונרכיות שבהן הכתר עובר בירושה בדרך כלל. לאחר פירוק האיחוד השוודי-נורווגי ממשלת נורווגיה החליטה להציע את הכתר לנסיך קארל מדנמרק שהתנה את הסכמתו לקבל הכתר בעריכת משאל עם בקרב אזרחי נורווגיה על שיטת הממשל הרצויה למדינה הצעירה. לאחר שהוחלט על המשך המונרכיה, קארל הפך למלך (תחת השם הוקון השביעי) וצאצאיו קיבלו את הכתר כמקובל במונרכיה העוברת בירושה.

בבריטניה המונרכיה עוברת בירושה, אולם הפרלמנט של בריטניה הוא בעל הזכות להתערב בסדר הירושה, דבר זה נעשה פעמיים בהיסטוריה הבריטית: ב-1689 לאחר המהפכה המהוללת, כשהפרלמנט פסק שהימלטותו של ג'יימס השני, מלך אנגליה מהמדינה כמוה כהודעת התפטרות מתפקידו והציע את הכתר למרי וויליאם; בפעם השנייה, כאשר היה ברור שלמלכה אן לא יהיו יורשים פרוטסטנטיים הפרלמנט חוקק את חוק ההסדר 1701 ונישל מסדר הירושה כחמישים טוענים לכתר קתוליים וקבע שמעתה ואילך המלוכה תיכון בידי סופיה מהנובר וצאצאיה.