כרוב סיני

הקבוצות שונות מאוד אחת מהשנייה ומהלפת, ולכן יש המעדיפים לא לכלול את שתיהן במושג כרוב סיני. הקבוצה הראשונה (Brassica rapa var pekinensis), הנקראת כרוב נאפה בשפת היום יום (ולעיתים פשוט כרוב סיני), דומה בטעם ובמראה לכרוב האירופי אף על פי שעליו עדינים יותר ומבנהו מוארך יותר, בעוד הקבוצה השנייה (Brassica rapa var Chinensis), הנקראת בּאק צ'וי בקנטונזית (סינית מפושטת: 白菜, יוטפנג: baak⁶ coi³, מילולית מקנטונזית: ירק לבן; אך מכונה לעיתים במערב גם פּאק צ'וי ובּוק צ'וי), עשויה פקעות המזכירות סלק עלים או עלי חרדל גדולים במיוחד ומזכירה בטעמה את הלפת והצנון.

כרוב סיני
פקעת פּאק צ'וי
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	צלפאים
משפחה:	מצליבים
סוג:	כרוב
מין:	Brassica rapa
תת־מין:	כרוב סיני

הכרוב הסיני מגודל בסין מזה ששת אלפים שנה. זרעי הצמח נמצאו בכלים שנחפרו מתקופת האבן החדשה בבאנפו. כבר במאה החמישית לספירה היה הכרוב הסיני חלק יומיומי מהתפריט הדרום-סיני.

הרוקח לי שיזן, בן תקופת שושלת מינג, חקר את הכרוב הסיני ותכונותיו המועילות בכתביו. באותה עת התפשטו שטחי גידול הצמח מדלתת היאנגצה לאזורי צפון סין, עד אשר היבולים בצפון היו כה גדולים שיוצאו בתעלה הגדולה לג'ג'יאנג ואף גואנגדונג.

הירק התפשט מסין לקוריאה, והפך בה לירק הבסיס במאכל הנפוץ קימצ'י. בתחילת המאה ה-20 הגיע הירק ליפן על ידי חיילים ששבו לאחר שנלחמו בשטחי סין במלחמת רוסיה–יפן.

כרוב נאפה

 

משפחת זנים זו מזכירה את כרוב הגינה, אך עלי הנאפה עדינים יותר וצורתו מוארכת. הוא משמש למגוון שימושים קולינרים, כגון סלטים, מליות לכיסונים, הקפצה ועוד. בקוריאה הוא משמש להכנת קימצ'י וביפן להכנת חמוצים יפניים. בגלל דמיונו הרב לכרוב, זן זה לרוב נקרא כרוב סיני בארץ.

פאק צ'וי

 

מין זה אינו יוצר "ראשים" אלא מאופיין בצרור עלים כהים המזכירים במידת מה את החרדל או הסלרי. זן זה נפוץ בדרום סין ובארצות דרום מזרח אסיה ובשנים האחרונות גם בישראל. עליו עדינים ועסיסיים וטעמם מזכיר את טעם הלפת. את הזן זה נהוג לאכול בעודו טרי או לחלוט לזמן קצר ולהוסיף למנות מרק או איטריות. ניתן גם להשתמש בו להכנת ציר. נפוץ במיוחד במטבח דרום מערב סין, לדוגמה בסצ'ואן ובווייטנאם.