הכנסייה המרונית

הכנסייה המרונית משתמשת בארמית־סורית כשפת התפילה, הגם שחלק מכמריה מנהלים אותה בערבית, ובפולחן (ריטוס) הסורי־אנטיוכי הישן. לכנסייה כ־3.3 מיליון מאמינים, רובם בלבנון אך גם בתפוצת המהגרים המרונית ברחבי תבל. ראשה הוא הפטריארך המרוני־קתולי של אנטיוכיה, היושב בעיר בְּכֵּרְכֵּי (אנ') מצפון לביירות והרואה עצמו כיורש הבלעדי של תואר פטריארך אנטיוכיה. הנוכחי המכהן וה־77 למניין הוא הפטריארך בשארה א־ראעי.

ראשיתה של הכנסייה כגוף עצמאי הייתה עוד במאה החמישית, כשנזיר מקומי בשם מרון הקדוש הנהיג סיעת מלכיתים שנותרו אורתודוקסים בעוד שרוב סוריה אימצה את המונופיזיטיות. במאה השביעית, לפי גרסת המרונים עצמם, הם דחו את המונותליטיזם של הקיסר הרקליוס ומרדו בו וכך הפכו סופית לכנסייה נפרדת. לעומת זאת, חוקרים רבים טוענים שהמרונים קיבלו את המונותליטיזם והחזיקו בו עד מסעות הצלב. ב־1182 הושיטו סיוע לצלבנים ומאז הלך והתחזק הקשר בינם לכנסייה הקתולית, אם כי הם קיבעו רשמית את מעמדם כאוניאטים רק ב־1736. בניגוד לשאר הכנסיות האוניאטיות, העדה המרונית לא נתפלגה עקב האיחוד לאגף קתולי ואגף אחר, אלא כולה הצטרפה לכנסייה הקתולית. בעבר היו למרונים זכויות רבות במקומות הקדושים בארץ ישראל, אולם הם ויתרו עליהן בימי הצלבנים לטובת הכנסייה הקתולית וכיום אין להם כל זכויות בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד, אולם יש להם רכוש הקדש רב בעכו, בחיפה וביפו.

היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המרונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, שפה שהמרונים עצמם דיברו בה עד המאה ה־18. חלק מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון). הנוצרים המרונים בישראל משתמשים בארמית כשפה הליטורגית, שהיא השפה בה נכתבים כתבי הקודש ונאמרות התפילות.

הקתולים המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני – דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המרונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המרונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב־1895) בדמשק ובפריז. המנזר המרוני הראשון לגברים נוסד ב־1695, והמנזר הראשון לנשים ב־1895. בכנסייה המרונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. הדיאקונים והכמרים של הכנסייה המרונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

האפיפיור הכריז על שלושה נזירים מרונים "קדושים של הכנסייה הקתולית", שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב־1977), רפקה אר־ראיס (2001) ונימטולה יוסף אל־הרדיני (2004). כמו כן, הוכרזו נזירים מרונים נוספים כ"מבורכים" (השלישי מבין ארבעת השלבים בתהליך ההכרזה לקדוש), ביניהם שלושה נזירים מרונים שנרצחו בטבח של 1860.

ב־1965 מינה האפיפיור פאולוס השישי קרדינל מרוני ראשון.

  מדיה וקבצים בנושא הכנסייה המרונית בוויקישיתוף

•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה המרונית
•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה המרונית (בערבית)
• הכנסייה המרונית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)