בר אבא

העונש הצפוי לבר-אבא היה מוות בצליבה, אולם לפי ארבע הבשורות הקאנוניות וכן לפי הבשורה על פי פטרוס (אנ'), נהג נציב יהודה לחון פושע אחד מדי שנה בחג הפסח. הפושע שזכה לחנינה היה נבחר על פי העדפת ההמון (ochlos). פילאטוס שאל את ההמון שהתאסף לפני ארמונו אם רצונם שישחרר את ישוע מנצרת או את בר-אבא, וההמון קרא לו לשחרר את בר-אבא ולצלוב את ישוע מנצרת. בגרסה המובאת בבשורה על-פי מתי מסופר גם כי ההמון קיבל על עצמו את האחריות למות ישוע במילים "דמו עלינו ועל בנינו".

לסיפור על בר-אבא ניכרת חשיבות היסטורית, שכן נעשה בו שימוש כדי להטיל את האשם בצליבת ישו על היהודים, וכדי להצדיק אנטישמיות. עם זאת, כבר יוחנן כריסוסטומוס הדגיש כי אין מדובר באחריות קולקטיבית וכי בין היהודים שצעקו "דמו עלינו ועל בנינו" היה גם פאולוס עצמו. כל הטלת אשמה כזו התבטלה מאז ועידת הוותיקן השנייה ב-1962 בטענה שאי אפשר להטיל את האחריות על כל היהודים מכיוון שלא כולם צאצאי היהודים שלקחו על עצמם ועל צאצאיהם אחריות למות ישו. בספר שפרסם בשנת 2011, דחה האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פרשנות זו, המכונה "רצח האל על ידי היהודים", והטיל את האשם על חטאי האנושות ואת האחריות על ההמון שהתקבץ במקדש בלבד.

• קפלת ההלקאה

  מדיה וקבצים בנושא בר אבא בוויקישיתוף

• בר אבא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)