אוגוסטו פינושה: נשיא צ'ילה (1915–2006)

פינושה נולד בעיר ולפראיסו ב־25 בנובמבר 1915. הוא היה בנם של אוגוסטו פינושה ורה (1891–1944), צאצא של מהגר ברטוני צרפתי מהמאה ה־18, ואולינה אוגרטה מרטינז (1895–1986), אישה בעלת מורשת באסקית שמשפחתה הייתה בצ'ילה מאז המאה ה־17.

פינושה למד בבית ספר יסודי ותיכוני בוולפראיסו, ולאחר מכן למד בבית הספר הצבאי בסנטיאגו, אליו נכנס ב־1931. ב־1935, לאחר ארבע שנים של לימודי גאוגרפיה צבאית, סיים את לימודיו בדרגת סגן שני בחיל הרגלים.

בספטמבר 1937 הוצב פינושה בגדוד "צ'אקבוקו", בקונספסיון. שנתיים לאחר מכן, ב־1939, הוא עבר לגדוד "מאיפו", ששומר בעיר ולפראיסו. הוא חזר לבית הספר לחי"ר ב־1940. ב־30 בינואר 1943 נישא פינושה ללוסיה היריארט רודריגז, איתה נולדו לו חמישה ילדים: אינס לוסיה, מריה ורוניקה, ג'קלין מארי, אוגוסטו אוסבלדו ומרקו אנטוניו.

עד סוף 1945, פינושה שובץ לגדוד "קרמפנגו" בעיר איקיקה שבצפון המדינה. שלוש שנים לאחר מכן, הוא נכנס לאקדמיית הצבאית של צ'ילה, אך נאלץ לדחות את לימודיו, כי בהיותו הקצין הצעיר ביותר, הוא נאלץ לבצע משימת שירות באזור הפחם של לוטה. בשנת 1948, פינושה הצטרף לארגון הבונים החופשיים בלשכת ויקטוריה מס' 15 של סן ברנרדו, המזוהה עם הלשכה הגדולה של צ'ילה.

בשנה שלאחר מכן חזר ללימודיו באקדמיה, וב־1951, חזר ללמד בבית הספר הצבאי. במקביל, הוא עבד באקדמיה הצבאית, ונתן שיעורי גאוגרפיה צבאית וגאופוליטיקה. הוא גם היה העורך של המגזין המוסדי Cien Águilas ('מאה נשרים'). בתחילת 1953, בדרגת רב־סרן, נשלח לשנתיים לגדוד "רנקגואה" באריקה. בהיותו שם, הוא מונה לפרופסור באקדמיה הצבאית של צ'ילה, וחזר לסנטיאגו כדי להיכנס לתפקידו החדש.

ב־1968 הוא מונה למפקד דיוויזיית הארמייה השנייה, שבסיסה בסנטיאגו, ובסוף אותה שנה הועלה לדרגת בריגדיר ומפקד ראש הדיוויזיה ה־6, בחיל המצב באיקיקה. בתפקידו החדש, הוא גם מונה למפקח מחוז טרפקה.

בינואר 1971 הועלה פינושה לדרגת גנרל דיוויזיה ומונה למפקד חיל המצב של צבא סנטיאגו. ב־8 ביוני 1971, בעקבות רצח מפקד המחוז, מינה הנשיא סלוודור איינדה את פינושה לסמכות העליונה במחוז סנטיאגו, תוך הטלת עוצר צבאי על המחוז מדי ערב, שהוסר מאוחר יותר. עם זאת, ב־2 בדצמבר 1971, בעקבות סדרה של הפגנות נגד המדיניות הכלכלית של איינדה, העוצר נכפה מחדש, כל ההפגנות נאסרו, כאשר פינושה הוביל את הדיכוי נגד ההפגנות נגד איינדה. בתחילת 1972 מונה לראש המטה הכללי של הצבא. עם התגברות המחלוקות הפנימיות בצ'ילה, לאחר שהגנרל פראטס התפטר מתפקידו, מונה פינושה למפקד העליון של הצבא ב־23 באוגוסט 1973 על ידי הנשיא איינדה.

פינושה תפס את השלטון ב־11 בספטמבר 1973 בהפיכה צבאית אלימה שבה הודח ונהרג סלוודור איינדה, הנשיא הסוציאליסטי הראשון שנבחר לכהונה בצ'ילה. ההפיכה באה אחרי תקופה של חוסר יציבות כלכלית וחברתית, מהומות ושביתות, ושמה קץ לתקופה ממושכת של מתיחות ביחסי המדינה עם ארצות הברית, אשר חששה מהשתלטות קומוניסטית על צ'ילה. מפרטים שנודעו בשלב מאוחר יותר התברר כי ממשל ניקסון, שהיה באותה עת נשיא ארצות הברית, היה מעורב באופן פעיל בהדחתו של איינדה ובמימון השביתות.

ב־11 בספטמבר 1973 הפציץ צבא צ'ילה בהנהגת פינושה את הארמון הנשיאותי ותפס את השלטון מידיו של הנשיא איינדה, אשר נמצא מת זמן קצר לאחר מכן. פינושה לקח לעצמו את תפקיד שר הפנים והבהיר במסיבת עיתונאים שבכוונת החונטה לשלוט במשך זמן בלתי מוגבל וישתמש בכל האמצעים להבטיח את שלטונו.

משטר החונטה שבראשו עמד פינושה השעה מיד את החוקה, את חירויות האזרח ואת זכויות האדם בצ'ילה, פיזר את הקונגרס, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית. בנוסף, נפתח מסע של טרור כנגד יריבים מן השמאל, כולל מספר יהודים שהיו חברים בממשלה. על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך אשר התפרסם ב־2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ־3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ־27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית – ה־DINA.

ביוני 1974 מונה פינושה לנשיא צ'ילה.

בספטמבר 1986 ניצל פינושה מניסיון התנקשות, כששיירת המכוניות שלו נקלעה למארב. חמישה שומרי ראש נהרגו, שישה נפצעו ופינושה נפגע בידו. בעקבות ניסיון ההתנקשות הוכרז בצ'ילה מצב חירום.

מדיניות כלכלית

מדיניותו הכלכלית של פינושה עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), נקט פינושה צעדי ליברליזציה במדינה, החל משנת 1975. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושה את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מיסים על רווחים ועל הון. תוצאות המדיניות הנאו־ליברלית שבה נקט פינושה היו צמיחה שנתית של התמ"ג בקצב של 2.9% בשנה ב־15 שנות שלטון החונטה הצבאית, זינוק של העוני מ־17% ב־1969 ל־45% ב־1987 ואי שוויון שזינק לשיא של כל הזמנים בצ'ילה.

הפרת זכויות אדם

משטרו של פינושה היה אחראי להפרות רבות של זכויות אדם בתקופת שלטונו, כולל מעצרים, עינויים, העלמה ורצח ועינויים של פעילים פוליטיים וחברתיים. לפי דו"ח של הוועדה הממשלתית שכלל עדויות של יותר מ־30,000 בני אדם, ממשלתו של פינושה הרגה לפחות 3,197 בני אדם ועינתה כ־29,000. שני שלישים מהמקרים המפורטים בדו"ח אירעו ב־1973.

פרופסור קלייב פוס (Clive Foss) מעריך בספרו "הרודנים: 2,500 שנים של כוח ושחיתות מוחלטת" (הוצאת Quercus 2006) כי 1,500–2,000 צ'יליאנים נהרגו או "נעלמו" במהלך תקופת משטר פינושה. באוקטובר 1979 דיווח עיתון הניו יורק טיימס כי אמנסטי אינטרנשיונל תיעד את היעלמותם של כ־1,500 צ'יליאנים מאז 1973.

המשטר השתמש בתקנות לשעת חירום כדי לעצור ולענות אזרחים. לדוגמה ניבס אירס נחטפה והועברה למרכז עינויים. היא עברה אונס קבוצתי, וכן אונס באמצעות כלבים שאומנו לכך במיוחד וכן הוחדרו חולדות לתוך איבר מינה.

דוגמה נוספת לזוועות המשטר היה מרכז העינויים "ונדה סקסי" (אנ') — "ונדה", מילה שפירושה כיסוי עיניים בספרדית, מפני שהעצורים היו עם מטפחות על העיניים כל הזמן שהותם במתקן, ו"סקסי" בגלל ההתעללויות המיניות, ומעשי האונס של האסירות במקום, כולל אונס על ידי כלבים. המענים הכריחו את בני הזוג ובני משפחה לצפות באונס של נשים במתקן.

ההפסד והפרישה

ב־1980 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, שקבעה שבשנת 1988 יתקיים משאל עם על כהונת הנשיא, שבו יתמודד מועמד אחד בלבד, ולאחריו יועבר השלטון בצ'ילה מידי החונטה הצבאית בראשות פינושה לידיים אזרחיות. לקראת משאל העם ביטל פינושה את מצב החירום בארצו והגולים הפוליטיים הורשו לשוב לצ'ילה, אך הדבר לא סייע לו ופינושה הפסיד במשאל העם. שנה לאחר מכן התקיימו בחירות חופשיות לנשיאות, בהן זכה מועמד של איחוד מפלגות המרכז שגבר על מועמדו של פינושה. במרץ 1990, בהתאם לחוקה, העביר פינושה את כהונת הנשיא ליורשו, אולם שמר לעצמו את תפקיד המפקד העליון של הצבא. ב־1998 פרש פינושה מהצבא, ומונה לסנאט הצ'ילאני במינוי מיוחד לכל החיים, על פי החוקה שהוא עצמו חוקק.

יחסיו ליהודים

פינושה העריץ את הצבא הנאצי, בניגוד לבונדסוור, צבא גרמניה המודרני, אותו כינה בשנות השבעים "צבא של הומואים חסרי תועלת". הוא גם טיפח קשרים עם תושבי היישוב קולוניה דיגנידד שיושב על ידי נאצים שנמלטו לצ'ילה אחרי כניעת גרמניה הנאצית. ב־1983 נחשף כי הפושע הנאצי ולטר ראוף גר בסנטיאגו, אך צ'ילה דחתה את הבקשה להסגירו לידי ישראל.

למרות הקשרים עם ישראל, רצח משטרו של פינושה כמה עשרות יהודים על פי אומדן שמרני. בסך הכול בתקופת שלטונו נרצחו 4,000 מתנגדים פוליטיים על ידי גופי הביטחון, הצבא והמשטרה, רבים מהם לאחר שנחטפו, ועשרות אלפים נעצרו, עונו או אולצו לצאת גלות. יהודים רבים היגרו לישראל בתקופה זו.

יחסי ישראל עם פינושה

בתקופת שלטונו של פינושה סיפקה ישראל נשק, אימונים והכשירה ארגוני ביטחון צ'יליאנים. בין הציוד שרכשה הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה מישראל היו ספינות טילים מחיל הים הישראלי שהוצאו משימוש, כמו כן ספינות דבור שהיו בשימוש חיל הים וכאלה חדשים שיוצרו בישראל. חברת תעשיות רכב נצרת עילית מכרה לצ'ילה רכבי שטח.

בשנת 1993 ביקש לבקר בישראל, אך ממשלת רבין השנייה החליטה לא לאפשר זאת. בשנת 1997, לאחר עליית נתניהו לשלטון, ביקר פינושה בישראל כדי לדון בעסקאות נשק, אז בתפקיד המפקד העליון של צבא צ'ילה.

בשנת 2012 פורסם בצ'ילה ספרו של הוגו הרווי, על היחסים בין ישראל וצ'ילה בשנים 1973–1990. הספר מתאר ראיות מהצד הצ'יליאני על הסחר בנשק בין שתי המדינות. לפי הערכות, בצד הישראלי קיימים עשרות אלפי מסמכים בנושא אותם ממשלת ישראל מסרבת לחשוף. בשנת 2016, בעקבות בקשות חופש מידע נחשפו לראשונה מסמכים רבים, על הקשרים הקרובים בין ישראל לדיקטטורה הצבאית.

ב־2015 פנו ליועץ המשפטי לממשלה אם ובתה, לילי טראובמן ותמרה סנטוס טראובמן, אזרחיות ישראליות שעלו מצ'ילה, לאחר שנרדפו בשנות ה־70 על ידי הדיקטטורה במדינה, שגם חטפה, עינתה ורצחה את אביה של לילי, ארנסטו טראובמן, והעלימה את גופתו. השתיים דרשו כי היועץ יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד הגורמים המעורבים במשרדי החוץ והביטחון, בצה"ל ובקרב סוחרי נשק ישראלים בגין סיוע בפשעים נגד האנושות, שביצע הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה בראשותו אוגסטו פינושה. היועץ המשפטי סירב לפתוח בחקירה.

על פי החוקה שיזם, פינושה היה חסין מכל האשמה פלילית בצ'ילה על הטרור האזרחי שיישם משטרו, שכלל חטיפות, היעלמות, הוצאות להורג ועינויים.

ב־9 בפברואר 1991 פורסם דו"ח רטיג של ה"וועדה הלאומית לאמת ולפיוס" שחקרה את הפרת זכויות האדם במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית של פינושה. הדו"ח קבע כי במהלך שנות הדיקטטורה נרצחו 2,279 איש ואישה. 164 מתוכם מסיבות פוליטיות, ו־2,115 על רקע הפרת זכויות אדם.

מספר מדינות ניסו להעמידו לדין באשמת פשעים נגד האנושות, ללא הצלחה. ספרד ניסתה, על בסיס חוקי ההסגרה והשיפוט של האיחוד האירופי ובלחץ פעילי זכויות אדם ומשפחות קורבנות המשטר, להעמיד אותו לדין בסוף שנות ה־90. באוקטובר 1998, בעודו מבקר בלונדון, נעצר פינושה בן ה־82 על פי צו מעצר שהוציא נגדו השופט החוקר הספרדי בלטסר גארסון. פינושה הושם במעצר בית במרפאה שבה עבר ניתוח גב. האישומים נגדו כללו 94 סעיפים של עינויים נגד אזרחים ספרדים בזמן השלטון הצבאי בצ'ילה.

לאחר דיונים של כשנה בהליך הסגרה לספרד, במהלכם נטען כי אין להסגיר את פינושה לספרד עקב מצבו הבריאותי המעורער, החליטה ממשלת בריטניה שלא להסגירו מטעמים הומניטריים. אף על פי שממשלת צ'ילה התנגדה למעצרו בבריטניה, להסגרתו לספרד ולהעמדתו לדין, לאחר שובו למולדתו מונה שם שופט חוקר, על מנת לחקור מספר רב של אישומים פליליים נגד השליט לשעבר.

בשנת 2000 הסיר בית המשפט העליון במדינה את החסינות של פינושה, וסלל את הדרך להעמידו לדין. כתב אישום הוגש נגדו אז בגין 75 מקרי רצח וחטיפה. עם זאת, שנתיים אחר כך ביטל אותו בית משפט את ההאשמות בטענה כי הוא חולה מכדי לעמוד לדין.

בשנים הבאות חי פינושה בצנעה כסנאטור לשעבר והמעיט בהופעות ציבוריות.

במאי 2004 הסיר בית משפט לערעורים הצ'יליאני את חסינותו של פינושה בשל מעורבותו בפרשת שיירת המוות, ובכך הפך את פסיקתו הקודמת בעניין. באוגוסט 2004, גם בית המשפט העליון בצ'ילה הסיר את חסינותו, ונפתחה הדרך להעמיד אותו לדין.

בספטמבר 2004 חקר שופט את פינושה באשמת פשעים נגד האנושות שהתרחשו בתקופת שלטונו הצבאי. השופט חואן גוסמן הגיע לביתו וחקר אותו במשך כשעה. החקירה התמקדה בחטיפתם ועינויים של כ־19 בני אדם, במסגרת "מבצע קונדור". חקירת פשעיו נמשכה חודשים רבים ובנובמבר 2005, נשלח למעצר בית לאחר שהואשם במקביל בכמה עבירות מס שונות בעניין 27 מיליון דולר שנמצאו בחשבונות הבנק הסודיים שלו ושנרשמו תחת שמות בדויים. במקביל גם נחשף שתאגיד הנשק הבריטי BAE סיסטמס העביר תשלומים חשאיים בסך שני מיליון דולר לפינושה, במטרה להבטיח באמצעות השוחד חוזים עם משטרו. בינואר 2006 גם אשתו ובנו של פינושה נעצרו על העלמת מס.

מותו

בשנים האחרונות לחייו הידרדרה בריאותו של פינושה, וימים אחדים לאחר שנעצר במעצר בית, ב־3 בדצמבר 2006, אושפז בבית חולים צבאי עקב התקף לב. הוא מת ב־10 בדצמבר 2006 בגיל 91.

לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. ממשלת צ'ילה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס.

  מדיה וקבצים בנושא אוגוסטו פינושה בוויקישיתוף

• אוגוסטו פינושה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אוגוסטו פינושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יאיר ברק, 40 שנה למהפיכה הניאו-ליברלית הראשונה, באתר "העוקץ", 11 בספטמבר 2013
•   אי-פי, אחרי 40 שנה: צ'ילה נחשפת לעינויים המיניים בתקופת פינושה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2014