כניעת גרמניה הנאצית

 

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית התמוטטה אל מול התקדמות הצבא האדום ממזרח וצבאות בעלות הברית ממערב. בסוף אפריל החלו כוחות הצבא האדום לחדור לברלין. ב־30 באפריל התאבד הפיהרר אדולף היטלר יחד עם אשתו הטריה אווה בראון בפיהררבונקר בברלין. בצוואתו הפוליטית הצדיק היטלר את התפשטות גרמניה למזרח, האשים במפלה את היהודים, והוקיע את ראשי הצבא והמפלגה, כהרמן גרינג והיינריך הימלר כבוגדים, שכן רצו לנהל משא ומתן עם בעלות הברית. היטלר פיצל את תפקיד הפיהרר לשניים ומינה את גרוס אדמירל קארל דניץ, מפקד הצי הגרמני, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקנצלר גרמניה. למחרת פורסם ברדיו הגרמני שהיטלר נהרג בקרב מול הצבא האדום כחלק מהתעמולה הנאצית של סוף המלחמה.

העיר ברלין נכנעה לסובייטים ב־2 במאי, ודגל ברית המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג.

דניץ ניהל את ממשלתו בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה. ממשלת פלנסבורג הייתה חסרת כוח ממשי, ועיקר פועלה היה ארגון תהליך כניעת המדינה.

ב־3 במאי הגיעה למפקדתו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי בצפון-מערב גרמניה משלחת מטעם ראש מפקדת הכוחות המזוינים וילהלם קייטל, בראשות מפקד הצי הגרמני הנס-גאורג פון פרידבורג. הגרמנים ביקשו ממונטגומרי שייקבל את כניעת הכוחות הגרמניים הנסוגים מפני הסובייטים, אולם מונטגומרי סירב לדון בגורל הכוחות הנמצאים בחזית הסובייטית, ודרש את כניעת הכוחות שנמצאים בחזית שלו. לבסוף, אחרי שפון פריידבורג חזר למפקדה הגרמנית וקיבל אישור הוא שב למפקדתו של מונטגומרי, שם חתם ב-4 במאי בשעה 18:30 על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, החל מ־5 במאי בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי). מונטגומרי ארגן טקס פומבי לעיני התקשורת, בין השאר כדי ליטול חלק מהתהילה של דווייט אייזנהאואר. כניעה דומה, אך פחות מתוקשרת, התקיימה למחרת בדרום גרמניה.

פון פריידבורג טס ממפקדתו של מונטגומרי למפקדתו של אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, בריימס שבצפון מזרח צרפת. וב-6 במאי שלח דניץ לריימס את הגנרל אלפרד יודל, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה. יודל ניסה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים ולא לסובייטים. אולם אייזנהאואר הבטיח לסובייטים שהוא לא יחתום על הסכם נפרד והבהיר זאת לגרמנים. כמו כן אייזנהאואר סירב להיפגש עם המשלחת הגרמנית עד שיחתם הסכם כניעה ללא תנאי, וראש צוות המשא ומתן מצד בעלות הברית היה ראש המטה שלו, וולטר באדל סמית. בסופו של היום, לאחר שיודל נואש מניסיונותיו להגיע להסכם נפרד עם ארצות הברית ובריטניה, הוא הסכים לקבל את הנוסח שהכתיב אייזנהאואר לכניעה, כשההישג היחידי היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאיפשר מעבר עוד חיילים ואזרחים מהחזית המזרחית כדי להיכנע בחזית המערבית.

 

 

כתב הכניעה הצבאית נחתם ב־7 במאי בשעה 02:41 לפנות בוקר. הכוחות הגרמנים הסכימו לכניעה ללא תנאי הן למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית, והן לפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם הגרמנים חתם יודל, מטעם המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית באירופה חתם סמית, ובנוסף חתמו: גנרל איוון סוסלופרוב (נציג ברית המועצות) וגנרל פרנסואה סבז (נציג צרפת). אחרי החתימה הכריז יודל: "עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזוינים נתונים בידי המנצחים – לשבט או לחסד."^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}

לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יפסיקו את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר. הם דרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן, בברלין. הסתייגותם הגיעה רק אחרי שנחתם כתב הכניעה, אולם הם לא ויתרו, וב-8 במאי, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, אדמירל פון פריידבורג (כנציג קריגסמרינה) וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג לופטוואפה. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתמו: המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קרל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן דה לאטר דה טסיני. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גיאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי.

בתחילה הוחלט לפרסם את דבר הכניעה רק לקראת ה-9 במאי, בהודעה רשמית של מנהיגי המדינות, ונציגי העיתונות שנכחו בכניעה בריימס התבקשו לשמור את דבר הכניעה בסוד. אולם עיתונאי סוכנות הידיעות אסושייטד פרס אדוארד קנדי הפיץ במברק את דבר הכניעה, וכך נפוצה הידיעה במערב לפני הזמן המתוכנן, ויום הניצחון באירופה נחגג ב־8 במאי, ולא ב-9 במאי.

•  
  כתב הכניעה הגרמנית
•  
  השני שנחתם בריימס

למרות הכניעה, התנהל עוד קרב גדול אחד באירופה – הקרב על פראג. שני קרבות, קטנים בהיקפם, שהתקיימו לאחר הכניעה היו ההתקוממות הגאורגית בטסל וקרב אוג'ק.

לאחר הכניעה המשיך דניץ לקיים ממשלה גרמנית בפלנסבורג, שלא הוכרה על ידי בעלות הברית, ולמעשה שלטה רק על תחום מושבה. ב-23 במאי נעצרו דניץ ואנשי ממשלתו, ובכך בא הקץ על "רייך אלף השנים", 12 שנים לאחר הקמתו.

  מדיה וקבצים בנושא כניעת גרמניה הנאצית בוויקישיתוף

• צילומי מסמכי הכניעה הגרמניים והסברים, באתר מנהלת הארכיבים והרשומות של ארצות הברית (באנגלית)
• נוסח מסמכי הכניעה הגרמניים ומסמכים נילווים באתר "הספרייה היהודית הווירטואלית" (באנגלית)
• צבא ארצות הברית בכיבוש של גרמניה, פרק 15, באתר "Global security" (באנגלית)
• דור סער-מן, מה קרה בגרמניה הנאצית אחרי שהיטלר התאבד?, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2017
•   קצינים גרמנים חותמים על כניעה ללא תנאי, 7 במאי 1945, ארכיון הסרטונים של AP