שטח C

שטח C כולל כ-60% משטחי יהודה ושומרון (3,516 קמ"ר בערך) ובהם כל ההתנחלויות.

שטח C (תחום מנהלי)

מושל	מפקד פיקוד המרכז
תאריך ייסוד	1995
שטח	3,516 קמ"ר
קואורדינטות	32°00′02″N 35°26′24″E / 32.00054890361°N 35.440005484069°E / 32.00054890361; 35.440005484069
אזור זמן	UTC+2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום יהודה ושומרון (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום יהודה ושומרון tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

לשטח C חשיבות כלכלית גבוהה מכיוון שזהו השטח הרציף היחיד ביהודה ושומרון, ובגלל שיש בו שפע יחסי של משאבי טבע. רציפות השטח מאפשרת פיתוח תשתיות המקושרות זו לזו.

לפי הסכמי אוסלו, שטח C היה אמור לעבור בתהליך הדרגתי לשליטתה של הרש"פ, אך בפועל לא התרחש תהליך זה. ההסכם מנוסח כך שבדיונים על הסכם הקבע יוחלט אם כל שטח C יעבור לאחריות פלסטינית או רק חלקו. במרוצת השנים עלו רעיונות לחילופי שטחים תחת הסכם סופי.

ב-28 בספטמבר 1995 חתמה מדינת ישראל עם הארגון לשחרור פלסטין על הסכם אוסלו ב' בו חולקו יהודה ושומרון וחבל עזה לשלושה אזורים: (A), (B), (C). לכל אחד מהאזורים הללו הסדרים מנהליים וביטחוניים שונים. החלוקה ביניהם אופיינה במידה רבה לפי מידת האחריות שניתנה לרשות הפלסטינית, שהוקמה מכוח הסכם זה, על השטחים האמורים. בשטח C לרשות הפלסטינית אין כל אחריות, ולישראל הסמכויות האזרחיות והביטחוניות עליו. בהסכם נקבע כי חלקים נוספים משטח C יועברו לרשות הפלסטינית. עוד נקבע כי החלוקה לשלושת האזורים היא רק שלב מעבר בן חמש שנים, אולם בפועל נותרה בעינה מאז.

בקיץ 2005 מימשה ישראל את תוכנית ההתנתקות, הסיגה את כל כוחותיה מרצועת עזה ופינתה את כל התושבים היהודים בשטחי C שברצועה. מאז, כל שטחי C נמצאים ביהודה ושומרון, ומהווים כ-60% מהם. שטח C ביהודה ושומרון הוא רציף, ושטחי A ו-B מובלעים בתוכו. לעומת זאת, בתקופה שבה ישבו יישובים ישראלים ברצועת עזה, שטחי C היו מובלעות בתוך שטח A. שטחי C כיום כוללים מעל 100 התנחלויות בהן חיים מעל 400,000 תושבים ישראלים, כ-500 יישובים פלסטיניים (הנמצאים באופן מלא או חלקי בשטח C) בהם חיים בין 230,000 ל-300,000 פלסטינים, וכן כבישים, בסיסים ושטחי אש של צה"ל, שמורות טבע (בניהול רשות הטבע והגנים) ואזורים בלתי מיושבים. אף על פי שמדינת ישראל סיפחה את מזרח ירושלים ב-1980, רוב המדינות לא מכירות בסיפוח ורואות בה חלק משטח C.

בשטח C חלות שתי מערכות דינים שונות. מכוח תקנות יהודה ושומרון מוחלים על התושבים הישראלים בשטחי C חלקים נרחבים מן המשפט הישראלי, לצד חקיקה מיוחדת מטעם המפקד הצבאי. התושבים הפלסטינים המתגוררים באותם שטחים עצמם כפופים לדין הירדני, לדין הפלסטיני ולחקיקת המושל הצבאי החלה עליהם. בבג"ץ 5666/03 של עמותת קו לעובד נפסק כי במקרים מסוימים הדין הישראלי יחול גם על פלסטינים העובדים בהתנחלויות.

הוצעו הערכות שונות למספר הפלסטינים הכולל בשטח C. מתאם פעולות הממשלה בשטחים בפרסום מאוגוסט 2012 העריך את המספר ב-90,000, תוך ציון שמדובר בכ-3% מתושבי יהודה ושומרון הפלסטיניים.

משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך כי בשנת 2013 התגוררו בשטח C כ-297,900 פלסטינים, אולם מספר זה כולל כ-73,515 במזרח ירושלים, שלפי הגדרתו אף היא חלק משטח זה, 55,018 נפש ביישובים הנמצאים ברובם בשטח C וכן 175,866 ביישובים שמקצת שטחם בשטח C, ורק 67,016 פלסטינים בכפרים הנמצאים במלואם בשטח זה.

לפי ג'ף הלפר, יו"ר הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הפלסטינים בשטח C מונים בסביבות 125,000. לפי שלום עכשיו, בפרסום משנת 2008, הם מונים 80,000. העיתונאי דני רובינשטיין טען במאמר שכתב, שהמספר היה 70,000 בתחילת 2010. באוקטובר 2017 העריך נפתלי בנט כי חיים בשטח C כ-80,000 פלסטינים.

במחקר של המכון למחקר יישומי - ירושלים משנת 2013 נכללו סקירה דמוגרפית ואומדן של האוכלוסייה הפלסטינית בשטח C, בחלוקה לפי יישובים. על פי מחקר זה מתגוררים בשטח C כ-242,000 פלסטינים, הנמצאים באזורים השוכנים במלואם או בחלקם בשטח C.

על פי מפקד אוכלוסין שנערך על ידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2018, בשטח C מתגוררים 393,163 פלסטינים, אשר נמצאים באזורים ששוכנים במלואם או בחלקם בשטח C (מספר זה אינו כולל 370,000 פלסטינים תושבי מזרח ירושלים).

לפי דו"ח של הבנק העולמי המתייחס לנתוני 2011, אם שטח C, כולל מזרח ירושלים, יפותח, והפוטנציאל הכלכלי שלו ימומש בידיים פלסטיניות וללא המגבלות המוטלות על ידי ישראל, התמ"ג הפלסטיני צפוי לגדול, באופן ישיר או עקיף, ב-35%, שהם 3.4 מיליארד דולר לשנה.

בשנת 2009 פרסם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, את תוכניתו להקמה של מדינה פלסטינית דה-פקטו בכל שטחי יהודה ושומרון, כולל שטח C. התוכנית כללה בנייה נרחבת ללא תיאום עם ישראל, וכן בורסה, נמל תעופה, פיתוח תשתיות, ומדיניות של הפרדת רשויות וכלכלה חופשית. בשנת 2019 הכריזה ממשלת הרשות הפלסטינית על ביטול החלוקה לשטחי A,‏ B ו-C, עקב טענתה שההפרות של ישראל את ההסכמות הביטחוניות בשטח A והאזרחיות בשטח B מרוקנות למעשה את תוקף ההסכמים בדבר חלוקת הסמכויות בשטח. עם זאת, בפועל התיאום הביטחוני והמדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית נמשך.

קיימות הצעות שונות להחלת הריבונות הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. אולם יש פוליטיקאים, בייחוד מהימין, אשר הציעו להחיל ריבונות על שטחי C בלבד, בשל חשש ליצירת מדינה דו-לאומית ושינוי צביונה של מדינת ישראל, או רק על חלק משטחי C.

  ערך מורחב – הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C

הריבון בשטח C הוא המפקד הצבאי הישראלי, שהסמיך את המנהל האזרחי לטפל בבקשות לאישורי בנייה, וזה מעניק לפלסטינים אישורי בנייה בצמצום רב.

מאז חתימת הסכם אוסלו מבצעים הפלסטיניים פעולות חד-צדדיות בשטח. בשנת 2015 גיבשה הרשות הפלסטינית תוכנית מרכזית המכונה "המערכה על שטחי C". במסגרתה, פועלת הרשות להשתלטות על שטחים נרחבים בשטח על ידי בנייה בלתי חוקית, לעיתים מסיבית, כולל בתוך שמורות טבע, אתרים ארכאולוגיים וגנים לאומיים, בשאיפה להביאם בסופו של דבר לריבונות פלסטינית. הרשות הפלסטינית מעסיקה מאות עובדים במסגרת פרויקט זה. במקביל, פועלת הרשות להשתלטות באמצעות עיבודים חקלאיים רחבי היקף, פריצות דרכים, הקמת תשתיות מים וחשמל ותביעת בעלות על ערכי טבע ואתרים היסטוריים.

נכון לסוף שנת 2019 השלים פרויקט רישום המקרקעין הפלסטיני מיפוי ורישום של 45% משטחי יהודה ושומרון בשיעור של כ-940 קמ"ר. בנוסף מפעילה הרשות מערכת משפטית והצליחה לעכב או למנוע הליכים נגד קרוב ל-4,000 מבנים בלתי חוקיים.

סיוע זר

התוכנית מקבלת סיוע כספי רב ממדינות זרות ומגובה בהחלטה אירופאית לא רק מטעמים הומניטריים או כלכליים אלא גם ככלי למימוש אג'נדה פוליטית. להערכת משרד המודיעין, המימון הזר לתוכניות אלו עומד על 500 מיליון יורו, ממשלות הולנד, דנמרק, שוודיה, צרפת, שווייץ, בריטניה, בלגיה, גרמניה, טורקיה, קטר וירדן וכן מארגונים חוץ-ממשלתיים שונים. הסיוע הזר כולל: תמיכה מדינית, תקשורתית ומשפטית, הכנה וקידום תוכניות מתאר, קידום מיזמים ורישום מקרקעין.

  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: יש להרחיב על שטחי C ברצועת עזה.

עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הוקמו ביהודה ושומרון יישובים יהודיים בודדים, בעיקר בגוש עציון ובבקעת הירדן. תושבי הישובים הללו נאלצו להימלט בשל מלחמת העצמאות, בה כבשה ירדן את השטח. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, בה כבשה מדינת ישראל את יהודה ושומרון, בקעת הירדן וחבל עזה, והחילה בהם ממשל צבאי. צה"ל הקים שם בסיסים צבאיים, ובין השאר הועברו לאזור מרבית בסיסי ההדרכה של צה"ל.

ב-27 בספטמבר 1967 הוקמה התנחלות הראשונה, כפר עציון בגוש עציון, אשר נבנה מחדש לאחר שנחרב במלחמת העצמאות. במקביל הוקם בית ספר שדה הר גילה על ידי יהורם בן-מאיר, שקבל מעמד רשמי ב-1969. רוב ההתנחלויות הוקמו במהלך שלוש ממשלות הליכוד הראשונות, בין 1977 ו-1986. גדילת מספר ההתנחלויות הייתה משמעותית, מ-6 ל-17 בתוך הגושים ומ-32 ל-110 מחוץ להם. אולם מאז מספרן נותר דומה. בשנת 2015 מספר ההתנחלויות בתוך הגושים עומד על 19, ומחוץ לגושים על 106.

ממשלת רבין השנייה העבירה בנובמבר 1992 את החלטה 360 המאיטה את גידול ההתנחלויות. החלטה זו אישרה הפסקת פעולות בנייה ביהודה שומרון וחבל עזה, אך התירה בנייה פרטית על יסוד תוכניות מתאר שקיבלו תוקף כדין. הופסקו ההליכים הנוגעים לתוכניות מתאר שטרם קיבלו תוקף קודם למתן החלטה. עם זאת הוקמה ועדת חריגים אשר בכוחה היה להתיר בכפוף לשיקול דעתה. אישור הוועדה היה דרוש גם לכל הרשאה חדשה לתכנון והקצאת קרקע לבנייה על אדמות מדינה. לפי דו"ח המאחזים, ועדת החריגים אישרה בנייה בשטחים, אך באופן מצומצם יותר. עם זאת, לאחר הסכמי אוסלו ממשלת רבין סללה ופיתחה כבישים עוקפים.

בקיץ 2005 ישראל פינתה במסגרת תוכנית ההתנתקות את תושביה מרצועת עזה, כ-8,600 אזרחים בסך הכל. מאז, כל שטחי C נותרו ביהודה ושומרון, ומהווים כ-60% משטחי יהודה ושומרון. בשטח C נמצאות כל ההתנחלויות כמו גם שמורות לאומיות בניהול רשות הטבע והגנים. על בנייה בהתנחלויות העירוניות כמו אריאל ומעלה אדומים אחראי משרד השיכון, ועל היתר אחראית מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי. בעשור השני של המאה ה-21 שיעור התחלות הבנייה בהתנחלויות לא היה יציב. בשנים 2013 ו-2016 היה המספר גבוה יותר מבשנים אחרות אך לא הגיע לשיאים מתחילת המאה ה-21.

גידול האוכלוסייה

רוב ההתנחלויות הוקמו במהלך שלוש ממשלות הליכוד הראשונות בין 1977 ו-1986. מספר המתנחלים בתקופה הזו קפץ פי 25 בין השנים 1977 ל-1986: מכ-1,900 מתנחלים לכ-50,000. בתקופת ממשלת רבין השנייה אוכלוסיית המתנחלים המשיכה לגדול ובסוף 1995 עמדה על כ-134,300. קצב זה נמשך גם בימי ממשלת נתניהו הראשונה ובסוף 1999 עמד מספרה על כ-183,900. מספר האזרחים בהתנחלויות התקרב בסוף 2004 לרבע מיליון תושבים. שינוי מגמה זמני התרחש בשנת 2005, עם תוכנית ההתנתקות, שבמסגרתה פינתה ישראל את כל ההתנחלויות ברצועת עזה וארבע התנחלויות בצפון השומרון. בסוף 2013 הוערך מספר המתנחלים בכ-370,000 נפש. בסוף 2016 היה מספר תושבי ההתנחלויות כ-420,000.

בנייה ישראלית בלתי חוקית

בסוף שנות ה-90, לאור האיסור על הקמת התנחלויות חדשות, החלה מדיניות של הקמת מאחזים בקרבת התנחלויות אם. בניגוד לחוק הישראלי, המאחזים הוקמו ללא תוכנית בניין עיר וללא החלטת ממשלה רשמית, אולם במקרים רבים הקמתם תואמה עם גורמים בתוך הממשלה, והם קיבלו סיוע ומימון להקמת התשתיות ממשרדי ממשלה ומהמועצות האזוריות המקומיות.

• שטח A
• שטח B
• הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C

  מדיה וקבצים בנושא שטח C בוויקישיתוף

• נוסח ההסכם באתר הכנסת
• גרשון הכהן, הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון:סכנה קיומית, עיונים בביטחון המזרח התיכון מס' 160, אוניברסיטת בר-אילן, 2019
• יעקב אלירז, ‏"לשמור על האינטרס הישראלי", השילוח, גיליון 15, יוני 2019
• אביה שקלאר-חמו, ‏לוחמה בשטח בנוי, בעיתון מקור ראשון, 27 ביוני 2019
• המערכה הפלסטינית על שטחי C - עיצוב מציאות ביטחונית בשטח, תיאור ומשמעויות מחקר מאת משרד המודיעין, אגף המחקר.