רחבעם זאבי

רחבעם זאבי
לידה	ירושלים
פטירה	ירושלים
מדינה	פלשתינה (א"י), ישראל
כינוי	גנדי
השכלה	הגימנסיה העברית רחביה
השתייכות	ההגנה; פלמ"ח; צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1944–1974 (כ־30 שנה)
דרגה	אלוף
תפקידים בשירות
	מפקד גדוד 13 (גדעון); ראש מטה פיקוד הדרום; ראש מטה פיקוד המרכז; מפקד פיקוד המרכז; ראש אגף המבצעים;
פעולות ומבצעים
	מלחמת העצמאות; מבצע קדש; קרב תל מוטילה; פעולות התגמול; מלחמת ששת הימים; מלחמת ההתשה; מלחמת יום הכיפורים
הנצחה
	כביש 90; היישובים מרחב עם ומעלה רחבעם; רחובות ואתרים רבים בערי ישראל

רחבעם זאבי
	זאבי, 1996
לידה	20 ביוני 1926; ירושלים, פלשתינה (א"י)
נרצח	17 באוקטובר 2001 (בגיל 75); ירושלים, ישראל
שם לידה	רחבעם עמיקם זאבי
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות הצבאי בהר הרצל
השכלה	הגימנסיה העברית רחביה
מפלגה	האיחוד הלאומי
סיעה	מולדת, האיחוד הלאומי, איחוד לאומי-ישראל ביתנו
	7 במרץ 2001 – 17 באוקטובר 2001; (32 שבועות ויום)
תחת ראש הממשלה	אריאל שרון
	→ אמנון ליפקין-שחק בנימין אלון ←
	5 בפברואר 1991 – 21 בינואר 1992; (50 שבועות ויום)
תחת ראש הממשלה	יצחק שמיר
	21 בנובמבר 1988 – 17 באוקטובר 2001; (12 שנים)
כנסות	12 – 15
	סגן יושב ראש הכנסת;
	סגן יושב ראש הכנסת;

תמך בעידוד הגירה ערבית מרצון (טרנספר בהסכמה) אל מחוץ לגבולותיה של ישראל, ואף קידם השקפה זו בציבור ובכנסת בשנות ה-80 ושנות ה-90.

באוקטובר 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, נרצח על-ידי שלושה מחבלים-מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין. בעת הירצחו היה שר התיירות בממשלת ישראל, וחבר הכנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי.

ביוגרפיה

ראשית חייו

רחבעם עמיקם זאבי נולד ב-1926 בשכונת ימין משה בירושלים, למשפחה מסורתית, ששילבה בין ערכים סוציאליסטים ליהודיים. אביו, שלמה הכהן זאבי (וולקוביץ), נולד למשפחת חסידי גור בעיירה זְדוּנְסְקָה וְוֹלָה, שליד לודז' בפולין והיה איש העלייה השלישית, ומנהל לשכת העיתונות והמודיעין של עיריית ירושלים. אמו, מינה (לבית זובאק), נולדה לבית דתי בשכונת נחלת שבעה והייתה דור רביעי בירושלים. שניהם היו חברים בארגון החלוצים השיתופי "גדוד העבודה".

זאבי נהג לספר בהומור שהוא צורף ל"הגנה" כבר בהיותו פעוט בן שלוש, במהלך פרעות תרפ"ט. לשכונה הגיע איש "ההגנה" פסח בר אדון, כדי להגן מהפורעים, והתגורר בבית זאבי. לאחר שבר אדון ירה באקדחו, שהיה לא חוקי, הגיעו חיילים בריטים לחיפוש בבית המשפחה. אמו מינה הסתירה את האקדח מתחת לכרית של רחבעם הפעוט וצבטה את לחיו והוא החל לבכות. החייל הבריטי נרתע מלחפש בכריתו של הפעוט הבוכה והאקדח לא נמצא. לימים ההדיר זאבי את הספר "באהלי מדבר", שכתב בר אדון.

זאבי התחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי", שליווה אותו למשך כל חייו, קיבל בבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לספר את הילדים בתספורת קרחת; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, כשהוא מושך אחריו עז פועה, נראה דומה בחזותו למהאטמה גנדי, ומאז דבק בו שמו של המנהיג ההודי. לרפי איתן הייתה גרסה מעט שונה על הכינוי: ”41', אולי 42', בית הספר המחוזי בגבעת השלושה... יום אחד זאבי... רק תחתונים לגופו, נבר בערימת הגרביים המסריחים שלי. אה, הוא אמר, רפי מסריח. הסתכלתי עליו, כולו עור ועצמות, שדוף כזה ... ואמרתי לו, ואתה גנדי. מאז אני רפי המסריח והוא גנדי”

בכיתה ח' עבר ללמוד בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. שם הושפע במיוחד ממורהו לטבע, נתן שלם, מייסד חוג המשוטטים ומבכירי חוקרי ארץ ישראל. גנדי היה זה שהציע לקרוא לקיבוץ מצפה שלם במדבר יהודה על שם מורהו הנערץ.

מהפלמ"ח לצה"ל

בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער המחנות העולים. עם חבריו לתנועת הנוער הצטרף ל"הגנה" שם סירב ליטול חלק בסזון נגד אנשי האצ"ל, ולאחר מכן שירת בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות היה מ"מ בגדוד הראשון וקצין המודיעין של חטיבת יפתח במסגרתה לחם בקרבות מלכיה, כיבוש לוד במבצע דני ומערכת הנגב הנצור. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים".

זאבי שירת בצה"ל בשנים 1948–1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, וכקצין המודיעין של פיקוד הדרום. לאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד, במאי 1951, על קרב תל מוטילה. בקרב זה, שנמשך ארבעה ימים, נהדף כוח סורי שחדר לשטח ישראל, במחיר כבד לצה"ל: כ-40 הרוגים ו-70 פצועים. צה"ל והעיתונות הסתירו את מספר הנפגעים. הסתרה זו נזקפת כיום לחובת הרמטכ"ל יגאל ידין, אשר כתב מכתב בו שיבח את זאבי על תפקודו במערכה, למרות ביקורת חריפה אשר נמתחה מאוחר יותר על אופן ניהול הקרב, ובמיוחד על זאבי עצמו שישב בחפ"ק שלמעשה היה עורפי (בוילה מלצ'ט) וכדברי המ"פ בקרב זאב סלעי: " ...(הקרבות) נוהלו בשטח בידי מפקדים ברמת מ"פ, מ"מ וסמלים. בגזרת הלחימה נפקד מקומם של מפקדי הדרג המסתער, ברמת מג"ד ומעלה". מחבר המאמר, הפרשן הצבאי אמיר אורן, שסיכם את הנושא במאמר בעיתון "הארץ" הוסיף, ש"זאבי הצטיין בהשמעת מלות עידוד בקשר, באיחולי הצלחה ובהבטחת תגבורת שבוששה לבוא". מאוחר יותר, הוסיף גם ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין חיזוקים לטענות הללו.

בהמשך הקריירה הצבאית שירת כראש ענף במחלקת ההדרכה וראש ענף מבצעים באג"ם, ראש מטה פיקוד הדרום בשנים 1955–1957, רמ"ח באגף המטה, ראש מטה פיקוד המרכז בשנים 1962–1963 ועוזר ראש אג"ם, תפקיד שבו נשא בעת מלחמת ששת הימים;

עם סיום הקרבות, נכנסו לעיר העתיקה דרך שער האריות, הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין, ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, ולצידם חבורה גדולה של קצינים ואנשי תקשורת. צלם העיתונות אילן ברונר שגויס למלחמה כצלם צבאי במילואים, צילם את השלושה והתמונה הפכה לאחד מסמלי הקרבות בירושלים שנחקקה בזיכרון הלאומי. ב-1992, הביט בצילום המעצב דוד טרטקובר, והבחין בקצין נוסף שהיה בחבורה, מפנה את ראשו לאחור, ברגע שהתמונה צולמה. היה זה האלוף רחבעם זאבי.

בפברואר 1967 הועלה זאבי לדרגת אלוף, על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין, אף על פי שתקן עוזר ראש אג"ם היה אלוף-משנה בלבד, זאת בעקבות המלצת ראש הממשלה לוי אשכול שהיה מעוניין להשאיר את זאבי בשירות.

ב-1 ביולי 1968 מונה למפקד פיקוד המרכז. בתפקיד זה ניהל את הלחימה כנגד מחבלים שחצו את הירדן. בתקופה זו, לפני אירועי ספטמבר השחור של 1970, חדרו חוליות מחבלים רבות לבקעת הירדן. זאבי השתתף ביותר מ-120 מרדפים שנערכו באזור זה. כמפקד פיקוד המרכז, שסמלו אריה, העניק לו משה דיין גורת אריות שקיבל מאציל צרפתי. הוא מנע מלהקת הנח"ל לשיר את "שיר לשלום" שכתב יעקב רוטבליט, בתחומי פיקוד המרכז, באמרו שהשיר מכיל תכנים תבוסתניים. תחת זאת ביכר את השיר "הימים האחרים" שכתב ידידו חיים חפר (בשנת 1971 כתב חפר את השיר "האיש מן הבקעה" לבקשת זאבי).

בהיותו מפקד פיקוד מרכז הקים את היאחזויות הנח"ל הראשונות בחבל עזה, לאחר שב־13 בספטמבר 1970 החליטה ממשלת גולדה מאיר להקים שתי היאחזויות נח"ל ברצועה: נצרים וכפר דרום..

בשנת 1972 היה זאבי ממתכנני פעולת ההשתלטות על מטוס סבנה, והיה מי שהעלה את הרעיון כי לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, ילבשו סרבלים לבנים ויסוו עצמם כטכנאים של אל על.

זאבי פרש מצה"ל ב-1 באוקטובר 1973, ולכבוד פרישתו פרסם חיים חפר ב"ידיעות אחרונות" מקאמה של הערצה לזאבי. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל, דוד אלעזר. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם, והשתחרר סופית ב-15 בינואר 1974.

לאחר שירותו בצה"ל

לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין. הוא התפטר מתפקיד זה ב-1976 בעקבות התנגדותו להסכמי הביניים עם מצרים. זאבי שמר על יחסי ידידות עם רבין גם בשנים הבאות, שבהן היו במחנות פוליטיים מנוגדים, וכינה אותו "מר ביטחון" ו"מצביא מהולל". עם מותו הפתאומי של ידידו הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר (דדו) באפריל 1976 פעל זאבי יחד עם האלוף יקותיאל אדם להנצחתו.

לאחר סיום שירותו הצבאי עמד בקשרים עם אנשים שנכללו ב"רשימת ה-11" ונחשבו כראשי הפשע המאורגן בישראל, ואף נחקר על כך, אך לא הועמד לדין. זאבי צוטט כמי שאמר "אם צריך" בתשובה לשאלה "אז אתה יכול להגיע?", בשיחת טלפון שהוקלטה על ידי המשטרה בינו לבין טוביה אושרי, כשאושרי ורחמים אהרוני ("גומדי") הסתתרו מפני המשטרה אחרי ביצוע "הרצח הכפול" של עמוס אוריון ועזר כהן. השלושה הכחישו לאורך השנים שמפגש התקיים בפועל באותו ערב. כשנודע הדבר ברבים הוא עורר הדים וח"כים אחדים שלחו מכתב ליוסף בורג, שר הפנים והמשטרה, בקריאה שלא ימנה את זאבי למשרה רמה במשרד. בלט בהתנגדותו לזאבי חבר הכנסת אהוד אולמרט, שנגדו הגיש זאבי תביעת דיבה, שהוסרה לאחר "סולחה" בתיווך מנחם בגין, שבה הבטיח אולמרט לחדול מהאשמת זאבי אך לא חזר בו מדבריו. כך גם בהמשך הייתה התנגדות למינוי זאבי כמנהל מוזיאון ארץ ישראל עקב הקשרים הללו. ב-2015 שינו אהרוני ואושרי את גרסתם, וטענו שזאבי הגיע באותו לילה למקום המפגש, ניסה לאתר עבורם אונייה להימלט בה מהארץ, ומאוחר יותר טס לאמסטרדם שם הסתתרו, והעביר להם מידע מהחקירה שהתנהלה נגדם.

בשנים שאחרי שחרורו מצה"ל הירבה זאבי לעסוק בנושאים הקרובים ללבו - היסטוריה וארץ ישראל, ונחשב לבעל ידע רב בתחומים אלה (השכלתו הפורמלית הייתה לימודים במכון אבשלום לידיעת הארץ). בשנת 1981 מונה, על ידי ראש עיריית תל אביב שלמה להט, שהכיר את זאבי משירותו הצבאי, כיו"ר ההנהלה של מוזיאון הארץ. אחת מפעולותיו הראשונות במוזיאון הייתה שינוי שמו ל"מוזיאון ארץ ישראל". זאבי גרס כי פיתוח המוזיאון צריך להיות מהיר ובין היתר פותחו בתקופתו מרכז אדם ועמלו וביתן נחושתן^[^{דרוש מקור]} המתמקד בחפירות תמנע. הוא כיהן בתפקיד עד 1991. זאבי קשר יחסי חברות הדוקים עם חוקר ארץ-ישראל זאב וילנאי למן כהונתם המשותפת בוועדת השמות הממשלתית ואף סעד אותו באחרית ימיו. כמו כן אסף אלפי ספרים וברשותו נמצאו גם ספרים ייחודים רבים ובין השאר אוסף ספרי תנ"ך עתיקים מרחבי העולם ובשפות רבות.

בנוסף, עסק זאבי בעריכה וההדרה של סדרת ספרי נוסעים וחוקרים של ארץ ישראל מהמאה ה-19 שיצאו לאור בהוצאת משרד הביטחון. בין הספרים היו חיפה – כתבות מארץ הקודש 1882–1885 של לורנס אוליפנט, יום-יום בארץ ישראל של מרי אליזה רוג'רס. כך גם רוב רוי על הירדן של ג'ון מקגרגור שבו תיאר את מסעותיו למקורות הירדן ב-1869 על שוטית, שזאבי ארגן את הבאתה ושיפוצה לתערוכה במוזיאון. עד מותו הספיק זאבי לערוך ולההדיר 72 ספרים, כאשר בתכנון היו עוד רבים.

פוליטיקה

תוכנית הטרנספר

בשנת 1987 הודיע זאבי על תמיכתו בחזון ארץ ישראל השלמה וב"טרנספר מרצון" או "טרנספר בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. את הטרנספר בהסכמה הציע ליישם כהעברת אוכלוסייה אף ללא הסכמתה, במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא בין המדינות להעביר את המיעוטים למדינות הלאום שלהם. כתקדימים לכך הציג טרנספר לשלושה מיליון תושבים במסגרת הסכם השלום בין יוון לטורקיה, ואת הטרנספר בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שהם אף הציעו בשלבים שונים "טרנספר בכפייה" ושהוא אף בוצע במלחמת העצמאות. לדבריו, "אם הטרנספר אינו מוסרי - כל הציונות אינה מוסרית, כי היא קמה וצמחה והייתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר". הוא עצמו הציע טרנספר בכפייה במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו", וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם."

עמדותיו בנושא הטרנספר ספגו ביקורת בטענה שהן גזעניות ובלתי לגיטימיות.

בכנסת ובממשלה

בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו.

בשנת 1988 נבחר זאבי לראשונה לכנסת ה-12 מטעם מפלגת "מולדת". בבחירות לכנסת ה-12 אז זכתה מפלגתו בשני מנדטים, במשא ומתן הקואליציוני על כניסה עתידית לממשלת שמיר תבע זאבי לקבל לידיו את תפקיד שר המשטרה כמו כן הציע לקיים משאל עם על טרנספר. ברם, שמיר הקים ממשלת אחדות עם המערך ומולדת ישבה בספסלי האופוזיציה. בפברואר 1991 הצטרף כשר בלי תיק וחבר בקבינט הביטחוני לממשלתו של יצחק שמיר.

צירופה של מולדת לממשלה ומינויו של רחבעם זאבי כשר הביאו למחאה מכיוון מחנה השמאל, ולוו בסדרת כתבות עוינות מצד העיתונות. אחת מהן הייתה כתבת התחקיר של רונאל פישר מקיץ 1991 שפורסמה בעיתון "חדשות" ושמה "החייל האמיץ רחבעם". הכתבה שהתבססה על ראיונות עם כמה מיריביו של זאבי טענה לכאורה כי אישיותו של זאבי בעייתית. הכתבה פקפקה בעברו הצבאי של זאבי, בכישוריו הצבאיים ובתרומתו לצה"ל, בהתנהלותו בקרבות מלכיה ותל מוטילה ובהבאת עיתונאים וזמרים לצפות במרדף ראוותני בבקעת הירדן, איומים והטרדות מיניות ועוד. זמן מה לאחר מכן התפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות עצומה בשם "עצומת גנדי" שעליה חתמו מבכירי קציני צה"ל בעבר ובהווה בראשם יצחק רבין, חיים בר-לב ומוטה גור. בלשון העצומה נאמר כי אמנם רוב החותמים אינם שותפים לדרכו הפוליטית של זאבי אך דוחים מכל וכול את כתבת ההכפשה שמשכתבת את העבר הצבאי של זאבי. זאבי התפטר בינואר 1992 מממשלת שמיר (יחד עם השר יובל נאמן, ראש מפלגת התחיה), עקב התנגדותו לוועידת מדריד.

ב-27 בפברואר, לאחר ליל הקלשונים, בו נרצחו שלושה מחיילי צה"ל בידי כנופיה מואדי עארה, גילה זאבי מעל במת הכנסת שהרוצחים נתפסו, וכי הוא מקווה כי יוטל עליהם עונש מוות, חרף היותם אזרחי ישראל, הצעד בו נקט זאבי נעשה תוך התעלמות מצו איסור פרסום שהוטל על החקירה.

בבחירות לכנסת ה-13 עלתה מולדת ל-3 מנדטים, אך כוחה נחלש עקב סכסוכים בין זאבי לבין חברי תנועה, וכן מול שני חברי הכנסת האחרים של הסיעה שאול גוטמן ויוסף בא גד. פועל יוצא היה שהסיעה התפצלה לשלוש סיעות יחיד במהלך הכהונה, חברי הכנסת בא-גד וגוטמן ניהלו מדיניות עצמאית משל עצמם. בתקופת ממשלת רבין, שבה נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו, היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה, בין השאר בעצרת הימין שהתקיימה בכיכר ציון ובה כינה את ממשלת רבין "ממשלת מינכן היהודית". עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו במאמר בשם חבר ויריב. מולדת הייתה באופוזיציה גם בתקופת ממשלת פרס, שהוקמה בעקבות רצח רבין.

בבחירות לכנסת ה-14 גייס זאבי את הרב בני אלון ואת משולם עמית לשורות המפלגה אך זו זכתה בשני מנדטים בלבד. מולדת לא הצטרפה לממשלתו של בנימין נתניהו והתנגדה למדיניותו ולהסכמים שחתם עם הפלסטינים. מתוקף היותו זקן חברי הכנסת שאינו חבר הממשלה היוצאת, ניהל זאבי את ישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת, בפתח נאומו הקדיש מילים חמות לזכרו של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין וביקש שכל חברי הכנסת יעמדו לדקת דומיה לזכרו. לקראת הבחירות לכנסת ה-15 התאחדה "מולדת" עם "חרות" ו"תקומה" לסיעת האיחוד הלאומי, כשבני בגין ראשון ורחבעם זאבי שני ברשימה. לאחר פרישתו של בני בגין היה זאבי למנהיג הסיעה. בפברואר 2000 התאחדו האיחוד הלאומי ומפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן לבלוק פרלמנטרי אחד. המפלגה הייתה באופוזיציה בתקופת ממשלת ברק.

לאחר הבחירות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 זאבי היה שר התיירות בממשלתו הראשונה של אריאל שרון, בתקופה מרץ-אוקטובר 2001. יום לפני הירצחו, הוא והשר אביגדור ליברמן הודיעו על התפטרותם מהממשלה עקב התנגדותם ליציאת צה"ל משכונת אבו סנינה וח'רת א-שייח המשקיפות על היישוב היהודי בחברון שצה"ל נכנס אליהן לאחר ירי מתוכן על היישוב היהודי. ההתפטרות טרם נכנסה לתוקף בעת שנרצח. זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם.

לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית, כך למשל דרש במשא ומתן הקואליציוני בשנת 1988 לכתוב בקווי היסוד של הממשלה, כי יש להשתית את החינוך של ילדי ישראל בין השאר על תורת ישראל. גם בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". בשנותיו האחרונות נהג להניח תפילין מדי יום. הקשר של זאבי לארץ ישראל וירושלים שזור בכל שלבי חייו, והוא אף בחר ברוח זו את שמות ילדיו. דוגמה נוספת היא חזונו להביא להר הזיתים כל בוגר תיכון כדי שיעמדו במקום בו מוטה גור פקד על הכוחות לפרוץ לעיר העתיקה ולשחרר את ירושלים.

התנקשות בזאבי

ערך מורחב – רצח רחבעם זאבי

רחבעם זאבי נרצח לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, בפתח חדרו במלון הייאט (לימים מלון דן ירושלים), בגבול שכונת הגבעה הצרפתית והר הצופים, על ידי מחבלי החזית העממית, שהודיעו שזו הייתה נקמה על הריגת מזכ"ל הארגון אבו עלי מוסטפא על ידי ישראל חודשיים קודם לכן. בכך היה זאבי השר הישראלי היחיד בו התנקשו מחבלים, והדמות הישראלית הבכירה ביותר שנפלה קורבן במהלך העימות. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. ב-17 באוקטובר 2001, בשעה 6:50 בבוקר, עלה רחבעם זאבי מחדר האוכל לחדרו במלון לבדו. הוא היה אמור להתראיין דקות ספורות אחר כך ליומן חדשות הבוקר של גלי צה"ל. סמוך לפתח חדרו המתינו לו שני מתנקשים שירו בראשו שלושה כדורים מטווח קצר. הם הזמינו חדר במלון טלפונית באמצעות תעודות זהות מזויפות. כעבור דקות אחדות מצאה אותו אשתו יעל מתבוסס בדמו. ניסיונות להציל את חייו לא צלחו, ובשעה 10:00 הודיע בית החולים הדסה עין כרם על מותו. זאבי נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בהלווייתו השתתפו רבבות אזרחים וחברים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

שניים מחברי החולייה נתפסו בסמוך להתנקשות אך רוב מבצעי ומתכנני ההתנקשות הצליחו להימלט בתחילה. במשך זמן מסוים הם שהו במוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. עם תום מבצע חומת מגן והמצור על המוקטעה הושג הסכם שבמסגרתו הם הועברו לכלא יריחו בפיקוח צוות סוהרים בריטי ואמריקאי. ב-14 במרץ 2006, אחרי ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת, עזב צוות המשקיפים את הכלא ביריחו מחשש לחייו, וצה"ל תפס את האחראים לרצח במסגרת מבצע הבאת ביכורים. ב-3 בדצמבר 2007 נגזר עונשו של אחד המתנקשים, חמדי קורעאן, ונקבע למאסר עולם על רצח זאבי ועוד 100 שנה על פעילויות אחרות הקשורות לטרור. ב-22 בספטמבר 2008 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים מאסר עולם ועוד 80 שנה על חבר אחר בחוליה, מג'די רמאווי. על עאהד ע'ולמה, ראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור החזית העממית, נגזר עונש של מאסר עולם ועוד 5 שנות מאסר. מאסר עולם נגזר גם על מחמד רימאוי. שותף אחר לרצח, צלאח בן סאלח אדין עלווי, אשר סייע לרוצחים, נידון ל-12 שנות מאסר.

הנצחה

על שמו של זאבי נקראו מספר אתרים ברחבי ישראל, ובהם כביש הבקעה, שזאבי פעל רבות למען פיתוחו, גשר מעל נתיבי איילון ברמת השרון (עיר מגוריו), טיילת באשדוד, שדרת הטיילת בראשון לציון, טיילת בהר הזיתים בירושלים, הטיילת המרכזית באילת, וכן רחובות, כיכרות וגנים ציבוריים בערים אחדות. לזכרו הוקמו היישוב מרחב עם שבנגב, המאחז מעלה רחבעם בדרום-מזרח גוש עציון, וגבעת התיישבות בבית חגי, שם ביקר כחודש לפני הירצחו. כן קרויים על שמו מחנה רחבעם באזור רמלה ואתר בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר ("קשתות רחבעם") שברמת הגולן, שזאבי פעל לשיקומו. שמו של זאבי חקוק על האנדרטה המרכזית ברמת השרון לזכר חללי פעולות האיבה תושבי העיר. על שמו נקראו רחובות בערים רבות.

משרד החינוך מעניק פרס על שם רחבעם זאבי למצטיינים בלימודי ארץ ישראל במערכת החינוך. בשנת 2002 הנפיקה רשות הדואר בול לזכרו, ומדי שנה מתקיים לזכרו בבקעת הירדן "מרוץ הלפיד".

באוקטובר 2021 החלה בנייה של מרכז הנצחה לזכרו באזור התעשייה ברקן שבשומרון.

שלט המקדיש לזאבי קטע בכביש 90 העובר בבקעת הירדן
טיילת רחבעם זאבי באילת
גשר רחבעם זאבי ברמת השרון, מעל נתיבי איילון

יום הזיכרון

ערך מורחב – יום הזיכרון לרחבעם זאבי

ביולי 2005 קיבלה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה-2005. על פי החוק, תקום עמותה להנצחת מורשתו ויום הירצחו, ל' בתשרי יהיה יום הזיכרון לרחבעם זאבי, ובו אירועי זיכרון בסמוך לקברו ובמחנות צה"ל.

האשמות

באפריל 2016 פורסם תחקיר של העיתונאי עמרי אסנהיים על זאבי במסגרת התוכנית "עובדה" בערוץ 2 בתחקיר הובאו עדויות על תקיפות מיניות ומעשה אונס שביצע זאבי, ועל היותו אדם אלים ושלוח רסן שרצח חף מפשע.

התחקיר הציג עדויות רבות של נשים ששירתו כחיילות תחת פיקודו של זאבי, ושל כאלה שעבדו לצידו, ובהן רבקה מיכאלי, שהעידו על תקיפה מינית ומעשה אונס שעברו מצידו, וכן עדות של מי שהיה קצין מטה בפיקוד המרכז בעת שירותו של זאבי שם - שסיפר על מערכת של השתקת מתלוננות. בנוסף הביא התחקיר עדות של העבריין המורשע טוביה אושרי לפיה זאבי יזם הנחת פצצה בפתח ביתה של העיתונאית סילבי קשת, כיוון שהעבירה ביקורת עליו בטור. השר לשעבר רפי איתן, סיפר שזאבי ירה בשני בדואים חפים מפשע בנגב, והרג אחד מהם. איתן הבר סיפר על אירוע שבו הצמיד זאבי אקדח טעון לרקתו של הבר.

בני משפחתו של זאבי וגורמים נוספים התנגדו לשידור התוכנית ואף הגישו לבית המשפט בקשה למניעת שידורו, בין היתר בטענה כי אין ביכולתו של זאבי המנוח להגיב להאשמות נגדו, וכי הטענות בדבר קשר עם עבריינים נבדקו כבר על ידי משטרת ישראל ולא נמצא בהן דבר. בקשת המשפחה נדחתה על ידי בית המשפט, והתחקיר שודר.

חיים אישיים

אחותו של זאבי, רחל, (כיום סאמרלנד), התאהבה בשוטר בריטי שהיה מוצב בירושלים, למורת רוחם של הוריה שנידוה, וכך עזבה עמו את הארץ. בכך נותק הקשר גם עם אחיה רחבעם, שרק לאחר מות הוריהם, בעת ביקורו בלונדון, ניסה ליצור קשר עם אחותו המוחרמת ועם ילדיה, אך נתקל בסירובה. רק לאחר מות הוריה ורצח אחיה רחבעם, ביקרה רחל כתיירת בישראל.

ב-1950 נישא זאבי ליעל (נפטרה בג' בחשוון ה'תשע"ז, 2016), בת קיבוץ דגניה ב', ונולדו להם חמישה ילדים: יפתח-פלמח, סייר-בנימין, מצדה, צאלה וערבה, שרובם נקראים על שמות אתרים בישראל. הבן בנימין הצטרף לקהילת שובו בנים והיה למקורבו של אליעזר ברלנד ומראשי הקהילה. שמו הזוכר כחשוד בפרשת רצח ניסים שטרית ואבי אדרי.

אחיינו של זאבי הוא מאמן הכדורגל הישראלי, ברק בכר. בן דודו (מצד אמו) היה איש המוסד, מייק הררי.