מיחזור בישראל: תהליך מאורגן לשמירה על איכות הסביבה

שני החוקים המרכזיים בישראל העוסקים בפסולת ובמיחזורה הם חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 וחוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור, התשנ"ג-1993.

חוק שמירת הניקיון

חוק שמירת הניקיון אוסר על לכלוך ועל השלכת פסולת ברשות הרבים. כן מחייב החוק את הרשויות המקומיות להקים אתרים לסילוק פסולת. מתוקף החוק הוקמה גם קרן לשמירת הניקיון שמטרתה לרכז אמצעים כספיים לשמירה על איכות נאותה של הסביבה ובכלל זה לשמירה על הניקיון, למניעת השלכת פסולת וטיפול בפסולת, למיחזור, למניעת מפגעים ולמניעת שילוט בלתי חוקי. מקורות המימון העיקריים של הקרן הם כספים שמקורם בקנסות ובהיטלים שנגבים מכוח החוק. במרוצת השנים נקבע שגם כספי הקנסות וההיטלים שנגבים מכוח חוקים נוספים יועברו לקרן לשמירת הניקיון.

חוק איסוף ופינוי פסולת ומיחזור (ה'תשנ"ג 1993)

חוק איסוף ופינוי פסולת מסמיך רשויות מקומיות לקבוע בתחומן הסדרים לאיסוף פסולת למיחזור. החוק גם הסמיך את השר לאיכות הסביבה לחייב רשויות מקומיות לקבוע הסדרים כאלה, ואולם רק ב-1998, חמש שנים לאחר שנחקק החוק, השתמש השר בסמכות זו, והטיל על הרשויות המקומיות חובה להפחית בהדרגה את כמות הפסולת שהן מעבירות לסילוק, ולהמירה במיחזור. בתקנות שקבע השר נקבעו שיעורים נמוכים יחסית: עד סוף אותה שנה נדרש מהרשויות המקומיות שיעור מיחזור של 10%, עד סוף שנת 2000 - 15%, ועד סוף 2007 - 25%. כן ניתנה אפשרות לקבל פטור מהוראות אלה.

השפעות החוקים, תיקונים ומדיניות

לאחר ששני החוקים לא הביאו לשינוי משמעותי בשיעורי המיחזור בישראל, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2000, ונוסף בו היטל על הטמנת פסולת מוצקה. להיטל זה היו שתי מטרות עיקריות: הפנמת ההשפעות החיצוניות השליליות של הטמנת הפסולת אצל יצרני הפסולת, וכן ייקור ההטמנה כך שיצרני הפסולת יעדיפו לפנות למיחזור. החוק הסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע את שיעורי ההיטל בתקנות, ואולם במהלך השנים סיכל מרכז השלטון המקומי את התקנתן, והחוק היה, למעשה, לאות מתה. במסגרת חוק ההסדרים של 2006, יזמה הממשלה תיקון נוסף של חוק שמירת הניקיון, ובו הביאה למעשה את נוסח התקנות עצמן. התיקון אושר ב-2007 ונכנס לתוקף ביולי אותה שנה. החל משנה זו, על כל טון פסולת שמועבר להטמנה מתווסף היטל הטמנה שיש לשלם. במסגרת התיקון, שיעורי ההיטל עלו בהדרגה מדי שנה עד שנת 2011.

כמו כן, על פי מדיניות המשרד להגנת הסביבה תינתן עדיפות לשיטות טיפול בפסולת כדוגמת השבה, מיחזור, שימוש חוזר וצמצום במקור, במטרה להקטין את כמויות הפסולת המועברות להטמנה ב-50%, בהדרגה, עד שנת 2020.

חוקים העוסקים במיחזור סוגי פסולת ספציפיים

בנוסף לחוקים אלה, חוקים שונים מתמודדים עם פסולת מסוג ספציפי (לפי סדר החקיקה), וביניהם:

• חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג–1993‏
• חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט–1999‏
• חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים, התשס"ז–2007‏
• חוק להסדרת הטיפול באריזות, התשס"א–2011
• חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב–2012
• חוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד־פעמיות, התשע״ו–2016

החוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד־פעמיות ("חוק השקיות")

ב-2014 הגיש השר לאיכות הסביבה עמיר פרץ "הצעת חוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד–פעמיות", שמטרתה הייתה הפסקת השימוש בשקיות ניילון שעוביין מתחת ל-20 מיקרון וגביית תשלום על כל שקית בעובי בין 20 ל-50 מיקרון. החוק עבר בקריאה ראשונה אך עקב התפטרותו של השר פרץ, החוק נפל. בכנסת העשרים הצעת החוק הוגשה על ידי חברת הכנסת מיכל רוזין אך באוקטובר 2015 ההצעה נדחתה.

במרץ 2016 עבר החוק קריאה שנייה ושלישית. לפי החוק, תיפסק חלוקת שקיות שעוביין פחות מ-20 מיקרון. בנוסף, רשתות השיווק הגדולות לא יורשו לחלק בחינם שקיות בעובי של למעלה מ-21 מיקרון וידרשו לגבות עבור כל שקית סכום של לפחות עשר אגורות, סכום שיועבר לקרן הניקיון של משרד הסביבה. ארגונים סביבתיים בירכו על אישור החוק אך הביעו ספק לגבי יעילותו במניעת השימוש בשקיות. בינואר 2017 נכנס החוק לתוקף.

המפעל העיקרי למיחזור נייר בישראל הוא אינפיניה (לשעבר "נייר חדרה"). מפעל זה אוסף את הנייר באמצעות החברה הבת אינפיניה מיחזור (לשעבר "אמניר").

 

בישראל, פחים בצבע כתום מהווים מכלי מיחזור ייעודי לפסולת אריזות. הפחים הכתומים יוצרים זרם נפרד לפסולת אריזות שמועבר בנפרד משאר הפסולת הביתית למרכזי מיון והפרדה ומשם למפעלי מיחזור שונים. הפחים הכתומים מוצבים בהתאם לחוק להסדרת הטיפול באריזות ("חוק האריזות"), המטיל את האחריות למיחזור אריזות של מוצרים שונים על היצרנים על פי עקרון אחריות יצרן מורחבת.

הרשויות המקומיות אוספות את פסולת האריזות ומעבירות אותה לתחנות מיון ומעבר שבהן ישנו קו למיון אריזות. התחנות מספקות שירותי מיון וכבישה לתאגיד תמיר: הן ממיינות את האריזות לחומרים מופרדים וכובשות חומרים אלו לבאלות. באלות אלו נמכרות, על ידי התאגיד, אל מפעלי מיחזור ייעודיים בתוך ישראל ומחוצה לה. האריזות מופרדות בתחנות המיון לשבעה סוגים שונים: קרטון, מתכת (כמעט תמיד מסוג ברזל בלבד), קרטוני משקה, שקיות פלסטיק (מסוג פוליאתילן בלבד), פלסטיק קשיח (ברובו אריזות מסוג פלסטיק פוליאתילן ומיעוטו מסוג פוליפרופילן), בקבוקי שתייה ופלסטיק מעורב.

תאגיד תמיר מממן את כל התהליך המתואר: לרשויות המקומיות מחזיר את עלות הפחים ועלות הפינוי כפי שהן עלו לרשות, לתחנות משלם ישירות לפי כמות הטון שנכנסה לתחנה ומקבל סכום מסוים ממכירת החומרים המופרדים והכבושים.

כמו כן התאגיד מתחלק באופן שווה ביחד עם הרשויות המקומיות בעלויות תהליכי ההסברה העוסקים בהפרדה במקור של אריזות באמצעות כלי האצירה המוצבים ברשויות המקומיות (מחזוריות, קרטוניות, מתקנים לאיסוף אריזות זכוכית, פחים כתומים ועוד).

על פי ההנחיות תאגיד תמיר, לפח הכתום יש להשליך:

• אריזות פלסטיק של מוצרי מזון (למשל אריזות של מוצרי חלב או קופסאות של סלטים)
• שקיות פלסטיק
• אריזות קלקר
• אריזות של מוצרי היגיינה (כמו שפופרות משחת שיניים או בקבוקי סבון נוזלי)
• שקיות חלב
• שקיות מזון (כמו אריזות אורז או עדשים), שקיות של חטיפים
• שקיות אריזה מפלסטיק ועוד
• אריזות מתכת – קופסאות שימורים, מכלים של דאודורנטים ושל תרסיסים שונים, אריזות של תחליפי חלב לתינוקות, אריזות של מוצרי טיפוח וכדומה
• קרטוני משקה – קרטוני חלב ומיץ

על האריזות להיות ריקות משאריות מזון, כדי לא לפגוע בתהליך המיחזור. אין להכניס לפח הכתום פסולת אריזות זכוכית (שכן היא צריכה להישלך למתקן ייעודי לאיסוף אריזות זכוכית) וקרטון גלי.

פשע במיחזור בקבוקים ובמיחזור פסולת

בשנת 2003 התפרסם סכסוך אלים בין ארגוני הפשע של משפחת אלפרון, איציק אברג'יל ומשפחת גבריאלי, לבין זאב רוזנשטיין, עמיר מולנר והאחים סמי ופרנסואה אבוטבול מנתניה, על רקע שליטה באזורי איסוף הפחיות, וכן על אזורי חסות לבתי הימורים. סכסוכים אלו עברו עם השנים לתחומים אחרים כמו הימורים וסמים, והתפתחו למסעות רצח לאור היום, ושכירת חוליות רוצחים מקצוענים מחו"ל.

בעקבות ההשתלטות על ענף איסוף הפחיות, וחלוקתו לאזורי חסות על פי משפחות הפשע, החלו ארגוני הפשע לנסות לחדור גם לתחומי תשתיות סביבה נוספים ובעיקר בתחום סילוק פסולת, ואתרי הטמנה ומיחזור.

קריאות לביטול החוק או לשינויו נשמעו במשך כמה שנים. ב-2003 הצעת חוק לתיקון נדחתה. בסופו של דבר הוצע תיקון לחוק בשנת 2007 על מנת לגרום לביטול כוחם של ארגוני הפשע. דוברת תאגיד המיחזור אל"ה טענה שאין זה מעניינה, אם הפעילות נעשית כחוק. התיקון נלחם בהשתלטות העבריינית על ידי הגבלת מספר השקים שניתן להביא ביום, ביצירת נקודות איסוף ציבוריות ואיסוף מאורגן - באחריות יצרניות הבקבוקים, בתשלום דמי עידוד לבתי עסק, והרחבת יעד התאגיד לתלת שנתי במקום יעד חד-שנתי, דבר שיצמצם את יכולת הסחיטה שלו בידי ארגוני פשע.

תיקון זה נדחה עקב טענת תאגיד המיחזור אל"ה וחברות המשקאות שהחוק החדש יחזק את ידיהם של ארגוני הפשע, שירחיבו את הסחיטה גם על אנשים פרטיים. כנגדם נטען שהם בעלי עניין: יצרניות המשקאות אינם רוצים בהטלת האחריות על שכמם, ותאגיד המיחזור מרוויח מיעדי מיחזור מוקטנים.

בשנת 2008 בעקבות טענות לניגוד עניינים בתאגידים, היו קריאות לסגירת תאגיד המיחזור אל"ה והעברתו לידיים פרטיות, עם חוק שימנע את ארגוני הפשע אפשרויות סחיטה והלבנת כספים.

פשע בענף מיחזור המתכת

באופן דומה החל משנת 2000 החלו ארגוני פשע נכנסים לענף מיחזור המתכת בעקבות עליית המחירים החדה והמחסור העולמי במתכות. המתכת הממוחזרת היא לעיתים חסרת סממנים לגבי מקורה, ותעשיית מיחזור המתכת בעולם, המגלגלת מיחזור כספי עצום, נתמכת על ידי ממשלות וארגונים בינלאומיים.

פסולת הפלסטיק בישראל עומדת על למעלה ממיליון טון כל שנה, כאשר חלק קטן מתוכה ממוחזר לחומרי גלם (כ-35 אלף טון). פסולת הפלסטיק בישראל מרכיבה כ-18% משקלי ממשקל הפסולת הביתית ולמעלה מ-40% מהנפח אשר היא תופסת. מרבית פסולת הפלסטיק בישראל נשלחת להטמנה. חלק גדול מפסולת הפלסטיק בישראל הופכת במתקני הייצור בפארק המחזור חירייה בתל אביב ובחברת דניאלי בסביבה בע"מ בקרית אתא לRDF. דלק תולד פסולת-RDF משמש כתחליף למזוט ולפטקוק, כחומר בעירה לכבשן הראשי בנפעל נשר רמלה. RDF אינו נחשב כמיחזור פלסטיק ומדובר בהשבה לאנרגיה ע"פ משרד להגנת הסביבה. בארץ קיימים שני מתקנים למיחזור בקבוקי פלסטיק (פלסטיק מסוג PET) אחד מהם בנאות חובב והשני באזור תעשייה קדמת גליל של חברת המחזור גרין פט והם אחראים על מחזור של כ-30 אלף טון בשנה.

מיחזור פסולת פלסטיק שמקורו בתעשייה עומד על כ-29% שיעור מיחזור והיקף שנתי של כ-50 אלף טון פסולת פלסטיק ממוחזרת (לשנת 2020). סך הכל מחזור פסולת הפלסטיק בישראל עומד על 7%, כאשר שיעור מחזור פסולת הפלסטיק הביתית עומד על כ-3.2%.

חברת רותם אנרגיה מחצבים מקדמת מפעל למחזור והשבת אנרגיה מפסולת פלסטיק בהיקף של כ-200,000 טון בשנה. מתקן מסוג זה באמצעות שיטת פירוליזה הוא מתקן מחזור כימי, כאשר התוצרים העיקריים של תהליך המיחזור הם נפט וחשמל. באמצעות מתקן זה יגדל שיעור מחזור הפלסטיק בישראל פי 3 ל-22%.

פסולת אלקטרונית היא ציוד או אמצעים אשר אינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה יוצרו ועל פי הדירקטיבה האירופאית פועלים על מתח חשמלי עד 1,000 וולט בזרם חילופין או 1,500 וולט בזרם ישר.

החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות קובע הסדרים לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות ובמצברים, בין השאר באמצעות הטלת אחריות מורחבת על יצרנים ויבואנים למחזר פסולת ציוד וסוללות באחוזים מסוימים. הם מחויבים לממן את האיסוף והמיחזור של הפסולת שנוצרת מהמוצרים שנמכרים על ידם. משימה זו מבוצעת באמצעות תאגידי המיחזור, שזכו ברישיון לפעילותם מהמשרד להגנת הסביבה.

לאזרח פרטי יש כמה אופציות למחזור פסולת זו:

• החזרה לבית העסק. לפי חוק פסולת אלקטרונית, בתי עסק שמוכרים ציוד אלקטרוני מחויבים לקלוט מכשירי אלקטרוניקה קטנים למיחזור. כמו כן, החוק קובע שאם נקנה מקרר חדש (או כל מוצר אלקטרוני גדול), המשווק ממנו נרכש המוצר אחראי לפנות את המקרר הישן ולדאוג למיחזורו - ללא עלות. באתר המועצה לצרכנות מפורטת רשימת המכשירים שעליהם חל החוק.

• הבאת הפסולת למתקן עירוני לאיסוף פסולת. לפי החוק, כל עיר חייבת להפעיל מתקנים לאיסוף לפסולת אלקטרונית. הרשות המקומית מפעילה אותם יחד עם אחד משני התאגידים המאושרים היחידים בישראל: מ.א.י ואקומיוניטי. לכל תאגיד יש מפת מתקני מיחזור ובה מפורטות כל נקודות האיסוף. המוקדים מחולקים במקרים מסוימים לפי סוגי המוצרים: מוצרי חשמל גדולים (תנור, מקרר וכו'), מוצרי חשמל קטנים (מחשב, מצנם וכו') ומוצרי חשמל זעירים (מטען, טלפון וכו'). בנוסף, באתר העירייה או המועצה האזורית נקודות האיסוף.
• הזמנת פינוי בתשלום מהבית. חלק מהעיריות והמועצות מקומיות מאפשרות שירות זה, בשיתוף עם אחד מתאגידי המיחזור.
• חלק מהעיריות מפנות פסולת גדולה למיחזור במסגרת יום מיוחד.

הן גופים עסקיים והן גופים פרטיים יוזמים פעילויות מיחזור, כתרומה לקהילה או כשירות עסקי. כך למשל ניתן לציין אמנות סביבתית ואמנות אקולוגית העושות שימוש בפסולת בתור חומר גלם, שירותים עסקיים של איסוף שמני טיגון לטובת הפקת ביו דיזל או פיזור מתקני איסוף לפסולת מתכתית ואלקטרונית בידי גופים לא ממשלתיים והעברת הפסולת לפירוק ומיחזור.

 

על פי מאמרים בתקשורת, עקב צורת קבלת הפיקדון אשר הונהגה בישראל באמצעות חוק הפיקדון, ארגוני פשע מאורגן השתלטו על חלק ניכר מעסקי איסוף הפחיות ובקבוקי השתייה, על מנת לגבות את דמי הפיקדון שלהם. המאבק על אזורי האיסוף הוביל לסכסוכים בין משפחות הפשע. אנשי משפחות הפשע החלו, על פי החשד, לאיים על בעלי מסעדות כדי שימסרו להם את הבקבוקים הריקים. עסקי מיחזור הבקבוקים משמשים מקור להלבנת כספים שהגיעו מעסקים לא חוקיים אחרים.

מעבר לכך, בעיקר בעקבות התנגדות של הסיעות החרדיות, חוק הפיקדון לא כלל בעבר מיחזור בקבוקים בנפח גדול. מיום רביעי, 1.12.2021, חל חוק הפיקדון על מכלי משקה בנפח ליטר וחצי עד 5 ליטרים (כולל), אשר מוטבע עליהם: חייב בפיקדון לצד דמי הפיקדון, בדומה למכלים הקטנים.

• תאגיד המיחזור אל"ה
• ת.מ.י.ר - תאגיד מחזור יצרנים בישראל
• החברה לשירותי איכות הסביבה
• מיחזור מים
• מיחזור משביח לבגדים

  חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999, באתר ויקיטקסט

• מחזור ופסולת, באתר המשרד להגנת הסביבה
•   מירב מורן, פראייר מי שממחזר, באתר TheMarker‏, 15 באוגוסט 2017
• צאלה קוטלר, ‏פח האשפה של ההיסטוריה: תעשיית המיחזור בישראל קורסת, באתר גלובס, 2 בספטמבר 2017
•   איתי אילנאי, השד יוצא מהבקבוק, באתר "ידיעות אחרונות", 10 בנובמבר 2018