מיה פארו: שחקנית אמריקאית

ילדות ונעורים

נולדה בשם מריה דה לורדס וילריס-פארו בלוס אנג'לס שבקליפורניה, לג'ון פארו (במאי סרטים אוסטרלי) ומורין או'סאליבן (שחקנית המוכרת בעיקר בזכות תפקידה כג'יין בסדרת סרטי "טרזן").

פארו גדלה בבוורלי הילס, קליפורניה, בבית קתולי אדוק. היא תוארה על ידי משפחתה כילדה תמהונית ומלאת דמיון. כשהייתה בת שנתיים, הופיעה לראשונה בסרט תיעודי קצר, "עיסוקים לא שגרתיים" (1947). בגיל תשע היא לקתה בשיתוק ילדים במהלך התפרצות המחלה במחוז לוס אנג'לס. היא הוכנסה למחלקת בידוד בבית חולים למשך שלושה שבועות ובהמשך אמרה כי החוויה "סימנה את סוף ילדותה".

בשנת 1958 עברה משפחת פארו זמנית לספרד, שם צילם אביה את הסרט "ג'ון פול ג'ונס" (1959). פארו, אז בת 13, הופיעה בסרט בתפקיד קצר. בספטמבר 1958 פארו ואחותה פרודנס נשלחו ללמוד בפנימייה המופעלת על ידי מנזר קתולי באנגליה, בזמן שאביה השלים את הפקה של הסרט "ג'ון פול ג'ונס" בלונדון. ב-28 באוקטובר, אחיו הבכור של פארו, מייקל, מת בתאונת מטוס ליד פאקוימה, קליפורניה. לאחר ההלוויה חזרה פארו לפנימייה בזמן שמשפחתה התגוררה זמנית במלון לונדון, לפני ששכרה בית בשכונת צ'לסי. אביה של פארו החל לשתות בכבדות במהלך תקופה זו. בזכרונותיה פארו כתבה על ויכוחים אלימים בין הוריה בעת ביקורים במעונם בצ'לסי.

כאשר פארו הייתה בת 16 היא חזרה עם משפחתה לארצות הברית והמשיכה את לימודיה במכינה קתולית בלוס אנג'לס. במהלך תקופה זו הוריה היו בקשיים כלכליים ואמה עברה להתגורר בעיר ניו יורק כדי לשחק בהפקות שונות בתיאטראות ברודוויי. אביה של פארו נשאר בקליפורניה, שם נפטר בשנה שלאחר מכן מהתקף לב כשהייתה בת 17. המשפחה נותרה עם מעט כסף לאחר מות אביה, מה שגרם לפארו להתחיל לעבוד כדי לפרנס את עצמה ואת אחיה. בתחילה היא מצאה עבודה כדוגמנית אופנה, לפני שהופיעה כמחליפה בהפקה בימתית בניו יורק של המחזה "חשיבותה של רצינות".

קריירת משחק

פארו התחילה לשחק בתחילת שנות ה-60. תפקידה המשמעותי הראשון היה בסרט "תותחי בטאסי" (1964) עליו זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקן חדש. היא זכתה לפופולריות דווקא בזכות תפקידה באופרת הסבון "Peyton Place". היא שיחקה ב-Peyton Place במשך שנתיים ופרשה מהסדרה בעקבות נישואיה לסינטרה ורצונה להתמקד בקריירה קולנועית.

בשנת 1968 השתתפה פארו בתפקיד ראשי בסרטו של הבמאי רומן פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי", שבו גילמה אישה המשוכנעת כי התינוק שהיא נושאת ברחמה הוא בנו של השטן. מבקרי הקולנוע שיבחו את משחקה של פארו בסרט זה, גם הקהל אהב את הסרט ואת פארו בפרט.

בשנת 1972 שיחקה בסרט "העין הציבורית" (שבבריטניה נקרא: "Follow Me", ובארצות הברית: "The Public Eye") סרט רומנטי בריטי משנת בבימויו של קרול ריד, בו שיחקה יחד עם חיים טופול בתפקידים הראשיים. באותה שנה שיחקה בצרפתית גם בסרט "ד"ר פופול", קומדיה שחורה סרט בבימוי קלוד שברול ובכיכובו של ז'אן-פול בלמונדו.

בשנת 1974 שיחקה בסרט "גטסבי הגדול" שבוים על ידי ג'ק קלייטון, בכיכובו של רוברט רדפורד בתפקיד הראשי. את התסריט כתב פרנסיס פורד קופולה.

בשנת 1978 שיחקה בסרט הבריטי עתיר הכוכבים "מוות על הנילוס", המבוסס על ספר באותו השם משנת 1937 מאת אגתה כריסטי. הסרט צולם ברובו במצרים.

בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 השתתפה פארו ב-13 סרטים של וודי אלן, שהיה אז חברה לחיים, בהם: "שושנת קהיר הסגולה" (1985), "חנה ואחיותיה" (1986), "ימי הרדיו" (1987), "ספטמבר" (1987), "פשעים ועבירות קלות" (1989), "אליס" (1990), "צללים וערפל" (1991) ו"בעלים ונשים" (1992).

פארו עבדה בתדירות נמוכה יותר בשנות התשעים, באומרה שיש לה צורך להתמסר לגידול ילדיה. עם זאת, היא הופיעה בתפקידים ראשיים בכמה סרטים, כולל הסרט "שיא האלמנות" (1994), בו כיכבה בתפקיד "מיס או'האר", הקורבן המסתורי של דמות נקמנית, מטריארכלית בכפר אירי קטן, ובקומדיה "רפסודיה למיאמי" (1995), המגלמת אם לרווקה בשנות השלושים לחייה (בגילומה של שרה ג'סיקה פרקר). לפארו היה גם תפקיד ראשי בעיבוד הקולנועי למחזה של קרייג לוקאס Reckless, קומדיה אפלה בה גילמה אישה שבעלה שוכר רוצח שכיר נגדה.

בשנת 1997 פרסמה פארו את האוטוביוגרפיה שלה, "What Falls Away", והייתה לה הופעת קמע ששיחקה את עצמה בקומדיה הביוגרפית של הווארד סטרן, "חלקים פרטיים". לאחר מכן הופיעה בטלוויזיה בקטע קצר בסדרה "עולם הפלא של דיסני". ב-1998 הופיעה בסרט הטלוויזיה "נס בחצות", דרמטיזציה של סיפור הצלת יהודי דנמרק במהלך השואה. תפקידה זיכה אותה במועמדותה השביעית לגלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר, בקטגוריית המיני סדרה או סרט טלוויזיה. בשנת 1999 פארו הופיע בקומדיה "בקרוב בקרוב" וגילמה את אמה ההיפית של תלמידת תיכון.

בנובמבר 1999 חזרה פארו לברודוויי כששיחקה במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?".

בשנת 2006 שיחקה בתפקיד גברת ביילוק בחידוש של סרט האימה "אות משמיים". הסרט עצמו לא זכה לקבלת פנים אוהדת במיוחד, אך מבקרי הקולנוע ציינו את עבודתה של פארו כ"עולה על הביצוע המקורי". כמו כן, ב-2006 שיחקה בסרט האנימציה של לוק בסון, "ארתור והמינימונים".

בשנת 2008 שיחקה בתפקיד ראשי בקומדיה "קדימה, תריץ אחורה" של הבמאי מישל גונדרי.

ב-2011, הופיעה בסרטו של טוד סולונדז "Dark Horse".

בשנת 2022 פארו שיחקה בסדרת הנטפליקס של ראיין מרפי "הצופה".

בשנת 1968, כשהייתה בת 23, למדה פארו מדיטציה טרנסצנדנטלית באשראם של מהרישי מהש יוגי ברישיקש, יחד עם הביטלס, דונובן, אחותה פרודנס (שהשפיעה על כתיבת השיר Dear Prudence) ואחרים.

בשנת 1966 נישאה פארו לזמר פרנק סינטרה כשהייתה בת 21 והוא בן 50. הזוג התגרש כעבור שנתיים כאשר סינטרה הגיש לפארו את מסמכי הגירושין מול הצוות של הסרט "תינוקה של רוזמרי".

בשנת 1970 נישאה למוזיקאי אנדרה פרווין. נולדו להם שלושה ילדים והם אימצו שלושה ילדים נוספים. הזוג התגרש בשנת 1979.

בשנת 1980 פארו הפכה לחברתו לחיים של הבמאי והשחקן וודי אלן. בשנת 1987 נולד בנם סאצ'ל, והם אימצו בן ובת נוספים.

ב-1992 גילתה פארו שאלן ניהל רומן סודי עם בתה המאומצת סון-יי פרווין. פארו האשימה את אלן בפדופיליה (פרווין צעירה מאלן ב-35 שנים) ובניצול מיני של בתם בת השבע דילן. אירועים אלה הזכירו באופן מוזר את עלילת סרטו של אלן שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ופארו זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שמגלם אלן נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו. פארו דנה באירועים אלה בספר "What Falls Away: A Memoir" (אלן וסון-יי נשאו ב-1997).

פארו ידועה עקב פעילותה ההתנדבותית למען ילדים החיים באזורי אסון ועזרתה למאבק במחלת הפוליו (שיתוק ילדים) ממנה ניצלה בילדות. פארו זכתה לתואר "שגרירה של רצון טוב" מטעם יוניצ"ף. באוקטובר 2009, ביקרה בישראל וברצועת עזה כשגרירה של הארגון ואמרה: "ילדים משני צדי הגבול לא חיים בצורה טובה, הם לא אחראיים לפחדים ולקולות של המלחמה שיוצרים המבוגרים".

פארו הייתה פעילה במאבק נגד רצח העם בדארפור ותומכת של פליטי דארפור. באוגוסט 2007, היא הציעה למסור את עצמה לידי ממשלת דארפור תמורת שחרורו של אחד המורדים. בשנת 2009, פתחה בצום הכולל שתיית מים בלבד כהבעת סולידריות עם אנשי דארפור.

בין המועמדויות הפרסים שקיבלה פארו היו שבע מועמדויות לגלובוס הזהב (כולל זכייה אחת), שלוש מועמדויות לפרס באפט"א לקולנוע, פרס המועצה הלאומית לביקורת ושני פרסי דייוויד די דונטלו. בשנת 1965 זכתה פארו בגלובוס הזהב הראשון שלה לכוכב השנה החדש על הופעתה באקדחים בבטאסי, והייתה מועמדת לגלובוס הזהב השני לשחקנית הטובה ביותר בדרמה על הופעתה בסרט התינוקת של רוזמרי (1968). לאחר מכן היא תזכה במספר מועמדויות לגלובוס הזהב על תפקידיה בסרטים של וודי אלן, כולל חנה ואחיותיה (1987) ואליס (1990).

בשנת 2011 קיבלה פרס על מפעל חיים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בלאס פאלמס.

טלוויזיה

• פייטון פלייס (1966-1964)
• הצופה (2022)

• מיה פארו, כל מה שנמוג, מאנגלית: ירון פריד, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיה פארו

•   מיה פארו, ברשת החברתית פייסבוק
•   מיה פארו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
•   מיה פארו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מיה פארו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
•   מיה פארו, באתר AllMovie (באנגלית)
•   מיה פארו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
•   מיה פארו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
•   מיה פארו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
•   מיה פארו, באתר Discogs (באנגלית)
•   מיה פארו, באתר Songkick (באנגלית)
• מיה פארו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נאווה סילוורה‏, שימי קצוץ, באתר וואלה!‏, 12 בפברואר 2015