מחזה סאטירים

מחזות אלה לא כללו בהכרח דמויות של סאטירים או דמויות מהמיתולוגיה היוונית, אולם לרוב היה זה מחזה בוטה, המציג תמות של שתיית יין וכן סצנות בעלות רמיזות מיניות בוטות. בדיוניסיה האתונאית נהגו כותבי המחזות להגיש לתחרות ארבעה מחזות: שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים אחד.

מחזה הסאטירים לא נחשב כקומדיה, אלא היה סגנון נפרד – אחד משלושת הסגנונות של המחזה התיאטרלי שהוצג בתיאטרון היווני, יחד עם הקומדיה והטרגדיה.

מקורו של מחזה הסאיטרים במחזה של פראטינאס מפליוס (שנת 500 לפנה"ס לערך). עם הגיעו לאתונה שינה המחזאי דיתיראמבוס שהושר לרוב על ידי מקהלה של אנשים שלבשו לרוב לבוש של סאטירים, והפך את שירתם לצורה של מחזה. ההצלחה של מחזה היתולי זה הייתה רבה, ובעקבות הפופולריות שלו, החלה הדרישה של הקהל שמחזה הסאטירים ישתתף אף הוא בתחרויות הדיוניסיה יחד עם הטרגדיות – בעיקר משום שנתן לקהל סיום שמח יותר לחגיגות, לאחר צפייה בשלוש טרגדיות.

הנושאים שהוצגו במחזות נלקחו מהמיתולוגיה היוונית. העלילה לרוב התרחשה ביערות, במטרה לקשר את העלילה לאל היין דיוניסוס ולטקסים שנערכו לו במסגרת המיסתריות הדיוניסיות.

מספר חברי המקהלה בהצגה נע בין 12 ל-15, בדומה לחברי המקהלה בטרגדיות.

מחזה הסאטירים היחיד ששרד עד ימינו הוא הקיקלופים של אאוריפידס. כמו כן שרדו מספר מקטעים ממחזהו של סופוקלס "הסאטירים העוקבים".

• מחזה סאטירים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)