היצרות מולדת של השוער

בדרך כלל, ביטויי המחלה מופיעים החל מהשבוע השני או השלישי לחיים ועד לחודש השני או השלישי. התופעה גורמת להקאות קשות בחודשים הראשונים לחיי התינוק, הנובעות מכך ששריר השוער (pylorus) גדל משמעותית (היפרטרופיה) ומקשה על מעבר המזון אל התריסריון. ההקאות, שאינן כוללות מיצי מרה, הופכות להקאות קשות (הקרויות גם projectile vomiting - הקאה בכוח), והמופיעות בזמן האכלה או מיד לאחריה. היילוד רעב ודורש שוב מזון, והצואה מועטה וקשה.

תופעת ההיצרות שכיחה פי חמישה בקרב תינוקות זכרים (1:150) לעומת נקבות (1:750), כאשר הליקוי שכיח במיוחד אצל בנים בכורים. מניחים כי הסיבה למום זה היא פגם גנטי, המועבר בצורה מולטיפקטוריאלית, וזאת בשל שכיחותו הגבוהה בקרב תאומים מונוזיגוטיים.

במהלך הבדיקה, ניתן לחשוד כי מדובר בהיצרות השוער אם במישוש ניתן למצוא מסה שגודלה כזית, באזור האפיגסטריום הימני, מתחת לגובה הכבד (מישוש יכול להיעשות לאחר מתן מזון או פורמולה לתינוק). את האבחנה יש לאמת באמצעות בדיקת אולטרה סאונד, בה רואים כי שריר השוער (הפיילורוס) מעובה (מעל 4 מ"מ) ומוארך (מעל 14 מ"מ). בצילום רנטגן הנעשה עם חומר ניגוד ניתן לראות כי הקיבה מתרוקנת באופן איטי, ואזור הפיילורוס נראה כמו קו דק ומוארך.

בדיקות הדם יגלו תמונה של היפוכלורמיה (תת כלור בדם), היפוקלמיה (תת אשלגן בדם) ובססת, וזאת עקב האיבוד הניכר של כלור וחומצה בהקאות.

הטיפול הראשוני כולל את ייצוב מצב התינוק ותיקון החסרים האלקטרוליטיים כתוצאה מההקאות. טיפול המשך במרבית המקרים הוא ניתוחי – בניתוח פרדט-רמשטט (Fredet-Ramstedt operation) נעשה חתך בסרוזה ובשרירית של שריר השוער. מאז תחילת המאה ה-21 מקובל גם טיפול בשיטות כלפרוסקופיה. במרבית המקרים ניתן להתחיל בהאכלה כבר מספר שעות לאחר הניתוח, ועל פי רוב לאחריו לא נצפים סיבוכים.