הטבח בחלבג'ה

על פי הערכה נספו בהתקפה הכימית 3,200 עד 5,000 איש ונפגעו 7,000 עד 10,000 איש נוספים, רובם אזרחים.

אזור צפון עיראק ידע אי שקט בשלבים המוקדמים של מלחמת איראן-עיראק. שתי מיליציות כורדיות - של המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית ושל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן - שילבו בו כוחות בתמיכה איראנית בשנים 1982 ו-1983. ב-1985 החלה ממשלת הבעת' העיראקית בהנהגת סדאם חוסיין לפעול באזור במטרה לחסל כיסי מרידה של הכורדים בכל האמצעים הזמינים, לרבות פגיעה באזרחים והתקפות בנשק כימי. ההתקפה הכימית בחלבג'ה הייתה גם חלק מהמאמץ העיראקי לבלום את ההתקפה האיראנית-כורדית בשלבים המאוחרים של מבצע זפאר 7 (אנ'). קודם להתקפה על חלבג'ה תועדו לפחות 21 התקפות בנשק כימי בקנה מידה קטן יותר, שלא זכו לתגובה ממשית מצד הקהילה הבינלאומית.

עיראק השיגה את הידע והאמצעים הדרושים לצורך הפעלת נשק כימי ממקורות חיצוניים. חומרי המוצא סופקו לה על ידי חברות מסינגפור, הולנד, מצרים, הודו וגרמניה המערבית. גם חברות אמריקאיות סיפקו לעיראק חומרים דו-שימושיים שונים שניתן היה להשתמש בהם לייצור נשק כימי. הדבר התאפשר בין השאר לאחר שממשלו של הנשיא רייגן הסיר את עיראק מרשימת המדינות התומכות במעשי טרור.

ההתקפה בנשק כימי שנמשכה חמש שעות התרחשה בשעות הערב של 16 במרץ, לאחר תקיפות אוויריות עיראקיות על העיר ברקטות ובנפאלם. מטוסי מיג ומיראז' החלו להטיל פצצות גז על אזורי המגורים בחלבג'ה, בריחוק מהבסיס הצבאי העיראקי בפאתי העיר שהיה נתון במצור. לטענת מפקדי הכורדים נערכה ההפצצה בהכוונה של מסוקים ונערכו 14 גיחות הפצצה שבכל אחת מהן נטלו חלק 7–8 מטוסים. עדי ראייה מסרו כי ראו ענני עשן בצבע לבן, שחור ובהמשך צהוב מתנשאים מעל העיר עד לגובה של 50 מטר.

זה היה יום אביב יפה. כשהזמן בשעון התקרב לשעה 11:00 בבוקר, הרגשתי תחושה מוזרה; לבי התכווץ כאילו הוא אומר לי שאנחנו על סף אסון גדול. תוך דקות החלו להתפוצץ פגזי ארטילריה בחלבג'ה ומטוסים החלו להטיל פצצות על העיירה. ההפצצות התרכזו בשכונות הצפוניות ולכן רצנו והתחבאנו במרתף שלנו. בשעה 14:00, כשעוצמת ההפצצה פחתה, התגנבתי בזהירות מהמרתף למטבח והבאתי אוכל למשפחה שלי. כשההפצצות פסקו, התחלנו לשמוע רעשים שנשמעו כמו חתיכות מתכת שנופלות על האדמה. אבל לא מצאתי לכך הסבר.

ראיתי דברים שלא אשכח כל עוד אני חי. זה התחיל ברעש חזק ומוזר שנשמע כמו פצצות מתפוצצות, ואדם נכנס בריצה לתוך הבית שלנו וצעק, 'גז! גז!' מיהרנו לתוך המכונית שלנו וסגרנו את החלונות שלה. אני חושב שהמכונית נסעה על גבי גופות של אנשים חפים מפשע. ראיתי אנשים שוכבים על האדמה, מקיאים נוזל בצבע ירוק, בעוד שאחרים נכנסו להיסטריה והתחילו לצחוק בקול רם לפני שנפלו ללא תזוזה על האדמה. אחר כך הרחתי ריח שהזכיר לי תפוחים ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי היו מאות גופות פזורות סביבי. לאחר מכן תפסתי שוב מחסה במרתף סמוך ואת האזור אפף ריח מגעיל. זה היה כמו זבל נרקב, אבל אז זה השתנה לריח מתוק דומה לזה של תפוחים. אחר כך הרחתי משהו שהיה כמו ביצים.

כשאתה שומע אנשים צועקים את המילים 'גז' או 'כימיקלים' – ואתה שומע את הצעקות האלה מתפשטות – זה הרגע שבו אימה מתחילה להשתלט, במיוחד בקרב הילדים והנשים. יקיריכם, החברים שלכם, אתם רואים אותם הולכים ואז נופלים כמו עלים לקרקע. זה מצב שלא ניתן לתאר – ציפורים החלו ליפול מהקינים שלהן; ואז בעלי חיים אחרים, ואז בני אדם. זו הייתה השמדה מוחלטת. מי שהצליח לצאת מהעיירה, עזב ברגל. מי שהייתה לו מכונית, עזב ברכב. אבל מי שהיו לו יותר מדי ילדים לשאת על כתפיו, הם נשארו בעיירה ונכנעו לגז.

ניצולים מן ההתקפה העידו כי לגז היה בתחילה ריח של תפוחים מתוקים, וכי הקרבנות מתו בקצב שונה ותוך הפגנת סימפטומים שונים, דבר שהעיד על שימוש בסוגים שונים של גז. רבים נפצעו ונהרגו בפאניקה שהתחוללה בעקבות ההתקפה, בפרט אלו שאיבדו את כושר הראייה עקב החשיפה לגזים. הראיות הצביעו על שימוש בגז חרדל ועל הרעלת ציאניד. חקירה של האו"ם שנערכה לאחר ההתקפה קבעה כי היא שילבה שימוש בגז חרדל בשילוב עם סוג בלתי מזוהה של גז עצבים - כנראה טאבון, סרין או VX.

ניצולים בסיוע של אנשי הפשמרגה ואיראנים קברו בחיפזון חלק מקרבנות ההתקפה בקברי אחים. בהמשך נכבשה העיר על ידי כוחות עיראקים מידי האיראנים והכורדים. חיילים עיראקים בחליפות אב"כ נכנסו לעיר כדי ללמוד על אפקטיביות ההתקפה וכלי הנשק שבהם נעשה שימוש. העיר עוד הייתה זרועה בגופות. לאחר מכן היא נהרסה בשיטתיות תוך שימוש בדחפורים וחומרי נפץ.

דבר ההתקפה וצילומים מהעיר פורסמו לראשונה על ידי כלי התקשורת של איראן. ממשלת עיראק נמנעה מלהתייחס להתקפה עד 23 במרץ, ואז הטילה את האחריות עליה על איראן. בפרסומים עיראקים מאוחרים יותר נזכר השימוש בנשק כימי, ונטען שהוא הופעל נגד הכוחות האיראנים ומשתפי פעולה כורדים עמם.

בשנים הראשונות של אחר ההתקפה סברו סוכנות הביון המרכזית וסוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני כי איראן הייתה אחרית להתקפה הכימית בחלבג'ה. מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' שולץ גינה בהמשך את עיראק את ההתקפה, אך ארצו לא הטילה סנקציות על עיראק בעקבותיה (למרות ניסיונות של סנאטורים להביא לכך), וכך גם בריטניה. מחקר בן שנתיים של ההתקפה שניהל חוקר מטעם הארגון Human Rights Watch בשנים 1992 עד 1994 הגיע למסקנה ברורה כי עיראק הייתה האחראית להתקפה וכי ארצות הברית האשימה בה את איראן למרות שידעה שעיראק היא זו שערכה את ההתקפה. ב-2001 קבע גם חוקר מטעם המכון המכון הבין-לאומי לחקר השלום בסטוקהולם בשוודיה כי איראן לא הייתה אחראית להתקפה.

ב-1998, עשר שנים לאחר ההתקפה, טופלו עדיין לפחות 700 איש בשל בעיות רפואיות שנגרמו על ידה, ו-500 מהם היו חולים במצב אנוש. מעקב על ידי רופאים מקומיים הצביע על שכיחות גבוהה בקרב האוכלוסייה שנחשפה להתקפה של בעיות רפואיות שונות - הפלות בשיעור של פי 14 מהשיעור הרגיל, מקרי סרטן המעי הגס בשיעור של פי 10 מהרגיל, והכפלה פי ארבעה של מקרי מחלות לב בתקופה שבין 1990 ל-1996. זוהתה גם עלייה של ממש בשכיחות של סוגי סרטן אחרים, מחלות נשימתיות, מחלות עור ועיניים ומחלות של מערכת הרבייה. כמו כן ייתכן שהחשיפה לכימיקלים במהלך ההתקפה גרמה למקרים של נזק גנטי לטווח ארוך, שכן זוהתה עלייה במספר המומים המולדים בתינוקות שנולדו בשנים שלאחר ההתקפה. זוהו גם מחלות נוירולוגיות שאפשר שנגרמו עקב ההתקפה.

לאחר פרוץ מלחמת עיראק בשנת 2003 ונפילת משטרו של סדאם חוסיין הוא נתפס, נשפט, נדון למוות והוצא להורג ב-2006. הוא לא הואשם ולא הורשע בפשעים בנוגע להתקפה על חלבג'ה, למרות שנמצאו ראיות לכאורה לכך שהוא אישר את ההתקפה. קרוב משפחתו, עלי חסן אל-מג'יד, הוצא להורג בשנת 2010 לאחר שהורשע באחריות להתקפה ובארגונה כאשר היה מפקד הכוחות העיראקיים בצפון המדינה וכן בפשעים דומים באתרים אחרים. בשל מעורבותו בהתקפה על חלבג'ה הודבק לו הכינוי "עלי הכימי".

בשנת 2003 הוקמה בחלבג'ה אנדרטה לזכר קורבנות ההתקפה. היא הועלתה באש במהלך מהומות שהתרחשו שם ב-2006. לאחר מכן שוקמה האנדרטה והוקם בה גם מוזיאון.

  מדיה וקבצים בנושא הטבח בחלבג'ה בוויקישיתוף

• 1988: Thousands die in Halabja gas attack, באתר ה-BBC
• תיאור ההתקפה על חלבג'ה במגזין ניו יורקר, 17 במרץ 2002, מאורכב באתר Web Archive
• Kelly, L., Dewar, D., & Curry, B. (2004), ‏Experiencing chemical warfare: two physicians tell their story of Halabja in Northern Iraq, ‏ Canadian Journal of Rural Medicine, 9(3), 178-182.
• Amy Rubin, ‏Memorial to Gas Attack Victims Spurs Controversy, באתר PBS, ‏ספטמבר 2006
• Ahmad al-Zubaidi, ‏Revisiting Halabja, 20 years after chemical attack, town still bears scars, ‏באתר EKurd Daily, ‏15 במרץ 2008