דוריאן: סוג של עץ-פרי

לפרי מעמד תרבותי מיוחד בדרום-מזרח אסיה - בית גידולו המקורי - והוא מכונה שם "מלך הפירות". פרי הדוריאן מאופיין בממדיו הגדולים, בריחו הייחודי, ובקליפתו המכוסה קוצים דוקרניים. מקור השם "דוריאן" במילה המלאית duri, שפירושה "פרי קוצני".

דוריאן
פרי של דוריאן מהמין Durio kutejensis
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו־פסיגיים
סדרה:	חלמיתאים
משפחה:	חלמיתיים
סוג:	דוריאן
מינים
כ-30 מינים מזוהים
שם מדעי
Durio

עץ הדוריאן הוא עץ גדול ויכול להתנשא לגובה של 25 עד 50 מטרים - תלוי במין. העלים ירוקי-עד, צורתם נעה בין מלבן לאליפסה ואורכם נע בין 10 ל-18 סנטימטרים. הפרחים צומחים באשכולות של בין 3 ל-30 פרחים, ולכל אחד מהם גביע ו-5 (לעיתים נדירות 4 או 6) עלי כותרת. הפרחים גדולים, והם מפיקים צוף רב. עצי הדוריאן מניבים פירות פעם אחת או פעמיים בשנה, אולם העיתוי משתנה לפי המין, מיקום העץ ופרמטרים אחרים. עץ דוריאן אופייני יוכל להניב פירות 4 או 5 שנים לאחר נטיעתו. פרי הדוריאן, שיכול לגדול מכל ענף בעץ, מגיע לגודל מלא כשלושה חודשים לאחר ההאבקה.

המחקר זיהה כ-30 מינים שונים של דוריאן, כולם מצויים באופן טבעי בדרום-מזרח אסיה, ותשעה מתוכם מניבים פרי ראוי למאכל. המין Durio zibethinus הוא היחיד המיוצא אל מחוץ לדרום מזרח אסיה ונמכר בשוק הבינלאומי; המינים האחרים נמכרים אך ורק בשווקים המקומיים. פרי הדוריאן יכול להגיע לאורך של 30 סנטימטרים, קוטרו יכול להגיע ל-15 סנטימטרים, ומשקלו נע בדרך-כלל בין קילוגרם אחד לשלושה קילוגרמים. צורתו משתנה בין צורה דמוית-מלבן לבין עיגול, צבע הקליפה נע בין חום לירוק וצבע בשר-הפרי נע בין צהוב-חיוור לאדום, תלוי במין הספציפי. הקליפה החיצונית הקשה מכוסה במעטה של קוצים חדים ודוקרניים, בעוד שבשר-הפרי, שלו מרקם דמוי רפרפת, מפיק ריח חזק מאוד וייחודי, שמרתיע אנשים רבים. בגלל ריחו, במקומות מסוימים באסיה חל איסור להכניסו לאוטובוסים, בתי מלון או אתרים ציבוריים אחרים. טעם בשר-הפרי מתואר לעיתים קרובות כ"אגוזי" או מתוק. לעומת זאת, לדעת אחרים, טעמו בלתי נסבל ויחד עם המרקם הצמיגי שלו, הוא מוגדר על ידם כדוחה.

ביערות הגשם שבהם הוא מצוי באופן טבעי, הדוריאן נאכל על ידי מינים רבים של בעלי חיים. גם הדוריאן וגם בעלי החיים מרוויחים מכך, שכן החיות שאוכלות את פרותיו גם מפיצות את זרעיו ברחבי היער, ומסייעות לגדילת עצים חדשים באזורים שונים ביער. בין השאר, את הדוריאן מחבבים אורנגאוטנים - שלעיתים מתקשים בשבירת קליפתו הקוצנית של הפרי - ופילים אסייתים שמרסקים את הקליפה בעזרת רגליהם. לפרי הדוריאן תכולה גבוהה של סוכר, ויטמין C, אשלגן וטריפטופן, והוא מהווה מקור טוב לפחמימות, חלבונים ושומנים. הדוריאן יכול להיאכל חי, והוא משמש גם כמרכיב במאכלים מתוקים כגון ממתקים מלאים מסורתיים, סוג של מאכל דמוי קרטיב המקובל במלזיה, דודול (מאכל מזרח-אסייתי המופק מחלב קוקוס, סוכר דקלים וקמח אורז) וביסקוויטים מסורתיים. בנוסף, ניתן להכין מהדוריאן מיצים, מילקשייק, גלידה, עוגות וקפוצ'ינו.

פרי הדוריאן היה מוכר לילידי דרום מזרח אסיה כפרי מאכל עוד מהתקופה הפרהיסטורית, אולם העולם המערבי גילה את הפרי רק לפני 600 שנה בקירוב. ההתייחסות המתועדת הראשונה של אדם אירופאי לדוריאן נמצאת בכתביו של ניקולו קונטי שסייר בדרום-מזרח אסיה במאה ה-15. המין D. zibethinus הובא לציילון על ידי הפורטוגזים במאה ה-16. העץ נשתל גם בגנים בוטנים ביבשת אמריקה, אם כי הוא לא נשתל במטעים למטרות מסחריות. הכפריים בדרום-מזרח אסיה מגדלים את הדוריאן זה מאות שנים - כנראה החל מסוף המאה ה-18, אולם הוא גדל באופן מסחרי בדרום-מזרח אסיה רק החל מאמצע המאה ה-20.

הדוריאן מצוי באופן טבעי באינדונזיה, מלזיה וברוניי. קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה האם הדוריאן מצוי בפיליפינים באופן טבעי, או שהובא לשם על ידי האדם. הדוריאן גדל באופן טבעי באזורים בהם שורר אקלים טרופי, והוא מפסיק לגדול כאשר הטמפרטורה היומית הממוצעת יורדת מתחת ל-22 מעלות צלזיוס. אף-על-פי שהדוריאן איננו מצוי באופן טבעי בתאילנד, בשנות האלפיים מדינה זו היא מיצאניות הדוריאן הגדולות בעולם. עוד בשנת 1999 תאילנד הייתה אחראית ל-781,000 טונות (מתוכן יוצאו 111,000 טונות) מתוך היבול העולמי הכללי של הדוריאן, שעמד על 1,400,000 טונות. מלזיה ואינדונזיה הן יצואניות גדולות אף הן, וכל אחת מהן מגדלת כ-265,000 טונות. הדוריאן מגודל על-די האדם למטרות חקלאיות גם בקמבודיה, לאוס, וייטנאם, מיאנמר, הודו, סרי-לנקה, איי הודו המערבית, פלורידה, הוואי, פפואה ניו גיני, איי פולינזיה, מדגסקר, דרום סין וצפון אוסטרליה.

•  
  בניין בסינגפור שזכה, הודות לצורתו, לכינוי "הדוריאן"
•  
  שלט האוסר הכנסת דוריאן לתחנת רכבת סינגפורית, בשל ריחו העז
•  
  שתיל דוריאן בן שמונה חודשים מהמין Durio zibethinus

  מדיה וקבצים בנושא דוריאן בוויקישיתוף

• מירי חנוך, יומנו של דוריאן, באתר הארץ, 16 במאי 2007
•   תומס פולר, הניו יורק טיימס, מכתב אהבה לפרי הכי מסריח בעולם, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2013