אתום: אל במיתולוגיה המצרית

אתום

תרבות	דת מצרים העתיקה
אב	נו
צאצאים	שו, תפנות

מקור שמו במילה המצרית "תם" שמשמעה "תום" במובן "סיום" או "השלמה", מאחר שהוא יצר (השלים) את העולם, והוא עתיד להשמיד (לסיים) אותו בסוף מחזור החיים של העולם.

על פי מיתוס הבריאה המצרי בראשיתו של העולם היה רק נו - התהום והחושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר ולא אישה. על פי חלק מהכתבים אתום הופיע על גבעה שנקראה בנבן, ועל פי כתבים אחרים אתום הופיע כגבעה, שהייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. בגרסאות אחרות של המיתוס הפציע האל אתום מתוך פרח החבצלת. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק וזרע. הילד והילדה שנולדו היו האלים שו - אל האוויר ותפנות - אלת הערפל והלחות.

אתום מתואר לרוב בדמות אדם הלובש בגדי מלכות, ולראשו כתר משולב של מצרים העליונה ומצרים התחתונה. לעיתים הוא מתואר בדמות נחש בצורת עיגול, בשל תפקידו כיוצר העולם ומשמידו, ולעיתים בדמות אריה, שור, לטאה או קוף.

במיתולוגיה שהתפתחה בתקופת השושלת השישית, נחשב אתום לאל הראשון, וכן לאל השמש, כאשר אתום נחשב לאל השמש השוקעת, בעוד שרע נחשב לאל השמש הזורחת.

מרכז פולחנו של אתום היה בעיר און.

  מדיה וקבצים בנושא אתום בוויקישיתוף

• ד"ר שמואל אברמסקי, סיפורי בריאה בפי עמי הקדם האליליים, אתר דעת