איום דמוגרפי

החשש מאיום דמוגרפי מבוסס על הנחה שהמגמה הדמוגרפית בעבר ובהווה תימשך באופן דומה גם בעתיד, ובהתאם לכך ניתן לצפות את השפעתה המצטברת.

ישראל

 

הביטוי "האיום הדמוגרפי" (או "הפצצה הדמוגרפית" או "השד הדמוגרפי") משמש בחברה הישראלית לתיאור איום דמוגרפי (אמיתי או מדומה) הקורא תיגר על יעודה ועתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל המוטו והיעד הציוני של רוב יהודי בין הירדן לים.

עיקרו של האיום בנתוני הדמוגרפיה של ישראל ובמיוחד, הריבוי הטבעי הגבוה יותר של הערבים החיים בין הירדן לים בהשוואה לריבוי הטבעי של פלח האוכלוסייה היהודי. יש לציין שהפער הולך ומצטמצם – בשנים 1996–2000 היה שיעור הריבוי הטבעי של ערביי ישראל 3.6%, בשנת 2011 הוא ירד ל-2.4% ונכון לשנת 2021 הוא ירד ל־2.1%, זאת לעומת קצב גידול אוכלוסייה של 1.7% בקרב היהודים (ריבוי טבעי בתוספת עלייה והחסרת ירידה). מצטמצם הדיון באיום לישראל בגבולות הקו הירוק ולעיתים הוא מתרחב וכולל גם את חבלי יהודה ושומרון ורצועת עזה ממנה התנתקה מדינת ישראל ב-2005.

פרופ' און וינקלר חוקר היסטוריה דמוגרפית וכלכלית של המזרח התיכון המודרני, סבור כי 'הפצצה הדמוגרפית' המתקתקת בישראל אינה קשורה ביחס המספרי בין יהודים וערבים, אלא בהיבטים של הריבוד החברתי-כלכלי. וינקלר מצא כי אף שישראל ניצבה בשנת 2003 במקום ה-23 בעולם במדד הפיתוח האנושי של האו"ם, עדין קיימים בה "איים גדולים עם מאפיינים דמוגרפיים-חברתיים-כלכליים של חברה מתפתחת". לטענתו, למצב זה השלכה שלילית על המשך התפתחותה של ישראל בעידן הגלובליזציה.

איום דמוגרפי משני הוא כ-117,000 עובדים זרים (מתוכם כ-16,800 עובדים לא חוקיים); תיירים ללא אשרה בתוקף (המכונים: "מסתנני נתב"ג"), שמספרם מוערך בכ-66,700; המסתננים מאפריקה, שמספרם המוערך עומד על 32,600 (לא כולל ילדיהם שנולדו בישראל) ומספר משתנה ובלתי ידוע של בין כמה אלפים לכמה עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים תושבי הרשות הפלסטינית.

האיום הדמוגרפי היה לנתון מרכזי בעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי ערב הקמת המדינה ובמדינת ישראל לאורך כל שנותיה.

טרום הקמת המדינה

ימי 'האיום הדמוגרפי' כימי הציונות. כבר ב–1898 חזה ההיסטוריון שמעון דובנוב, שגם בעוד מאה שנה לא יהיו בארץ ישראל יותר מחצי מיליון יהודים. הצעתו למנהיגים היתה: התמקדו בהשגת אוטונומיה יהודית באירופה. ב-1943 הטיף פרופ' רוברטו בקי, לימים מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למדיניות פרו נטאלית בשל המצב הדמוגרפי החמור בארץ ישראל "...ונוסף על זה נתונות תפוצותינו בגולה לאיום מתמיד של השמדה והתבוללות". ערב הקמת המדינה התייצב בקי בראש חוזי השחורות שריפו את ידי השואפים לעצמאות באמצעות תחזית דמוגרפית אפוקליפטית שהניח על שולחנו של בן-גוריון. עיקרה: לא צפויה "מאסה קריטית יהודית" — היינו, רוב יהודי — בארץ ישראל. ולעומת זאת הייתה האסכולה שהאמינה בציונות כתנועה להגשמת חזון, כזו המשנה מציאות נתונה, לכאורה, בין אם בהטלת ספק בפוקדי ומפקדי האוכלוסין ובין בנקיטת מדיניות ציבורית - עידוד ילודה, חוק השבות, חוק האזרחות והכניסה לישראל - לשינוי מגמות דמוגרפיות.

כך הגיש בן-גוריון לוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל מסמך של ישראל טריווש תחת הכותרת “אין רוב ערבי בארץ”. המסמך שפך אור על שגיאות שורשיות במפקדי האוכלוסין הבריטים מ-1922 ו-1931 עליהם נסמך סקר כפרים 1945 שהוכן על ידי ממשלת המנדט ובו נעזרו חברי הוועדה לצורך החלטותיהם, (וכן בנתוני סקר פלשתינה A survey of Palestine, שהוכן בדצמבר 1945 - ינואר 1946) – שנועדו להרתיע את הציונות המדינית. לדוגמה, טופסי המפקד מולאו על ידי ראשי חמולות שראו בניפוח נתונים דמוגרפים מכשיר לשדרוג מעמדם הפוליטי, הכלכלי והחברתי; טופסי ההתפקדות הערבית עברו בדיקה חפוזה, ומספרי המתפקדים הבדווים נופח בשיטתיות. הדיווח על פטירות במגזר הערבי היה מצומצם ביותר ורבים מהמהגרים הערבים מהכפר אל העיר נספרו פעמיים, כולל תושבי חו”ל ערבים שנכללו במפקד האוכלוסין.

ימים אחדים לאחר אישורה של תוכנית החלוקה, שהותירה ערבים רבים בשטח שיועד למדינה היהודית, שבו נכללו 520,000 יהודים לעומת 350,000 ערבים, התייחס לכך דוד בן-גוריון בדברים שאמר בישיבת מרכז מפא"י: "יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי. ... אין מדינה יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד".

לאחר הקמת המדינה

תוצאותיה של מלחמת העצמאות, שבסיומה נותרו בתחומי מדינת ישראל כ-150,000 ערבים אל מול אוכלוסייה יהודית של למעלה ממיליון נפש בראשית שנות ה-50, הקהו את האיום הדמוגרפי המיידי, אך הוא המשיך לעורר דאגה בקרב ההנהגה היהודית בהסתכלות לטווח רחוק.

לאחר מלחמת ששת הימים

עם סיומה של מלחמת ששת הימים ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את מפקד אוכלוסין 1967 בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל לבקשת הממשלה ("...אנחנו מחפשים דרכים שהם לא יהפכו אותנו למיעוט", אמר ראש הממשלה לוי אשכול ב-15 ביוני 1967)^{[דרוש מקור]} שניסתה לגבש מדיניות בנושא התושבים ברמת הגולן, רצועת עזה, צפון סיני ויהודה ושומרון. בכל השטחים המוחזקים, ללא מזרח ירושלים, נפקדו כמיליון נפש על פי החלוקה הבאה: ברמת הגולן 6,400 איש; בצפון סיני 33 אלף (לא כולל בדויים), ומתוכם 30 אלף התגוררו באל עריש; בעזה 356,000 איש, מתוכם כחצי במחנות פליטים. ביהודה ושומרון נספרו 600 אלף נפש בקירוב.

הגידול הדמוגרפי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל והיותם הרוב בשני אזורים בישראל - באזור הגליל ובאזור המשולש - הביא לכך שפוליטיקאים ישראלים העלו חלופות להפחתת האיום הדמוגרפי, כגון חילופי שטחים שיבטיחו את המשך קיומו של הרוב היהודי במדינת ישראל. האיום הדמוגרפי על אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא אחד הנימוקים העיקריים של אלה הדורשים את הפסקת שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון.

לאחר הסכמי אוסלו

מאז הסכמי אוסלו עת הופקדה מלאכת ספירתם של הלא יהודים מעבר לקו הירוק בידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה שוררת אי הסכמה בין החוקרים הישראלים לגבי מספרם המדויק של הערבים בתחומי ישראל, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

בשנת 2003 עסק בנושא שר האוצר, בנימין נתניהו, שציין כי אם אחוז האזרחים הערבים יעלה מעל לרמה הנוכחית של כ-20 אחוזים, ישראל לא תוכל לשמור על רוב יהודי דמוגרפי אשר מהווה את הבסיס להגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. דברי נתניהו ספגו ביקורת מצד חברי כנסת ערבים ועל ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל שטענו שדברים אלה הם בעלי אופי גזעני, וראש הממשלה, אריאל שרון, הסתייג מהם.

מנביאי אסכולת ה'איום הדמוגרפי', הגאוגרפי ארנון סופר, מעיד שהיה מי שהעלה בפני ראש הממשלה, אריאל שרון, את סוגיית הריבוי הטבעי העודף של הערבים על פני זה של היהודים - את התחזית לקץ החלום הציוני לרוב יהודי בין הירדן לים, ומכאן את ההכרח בהתנתקות.

צימרמן, זייד וויז ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת בר-אילן, פרסמו בשנת 2006 (עדכון לדו"ח קודם שפורסם בשנת 2005) דו"ח שנקרא 'פער המיליון': האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה'. עיקרו של פרסום זה הוא הטלת ספק בנתונים שנאספו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, וקביעה כי אוכלוסיית הערבים ביהודה והשומרון ורצועת עזה קטנה במיליון ורבע מהמדווח. צימרמן ושותפיו גם טענו כי קצב הגידול של האוכלוסייה הערבית הולך וקטן, ואילו קצב גידול האוכלוסייה היהודית הולך וגדל, ולכן יישמר רוב יהודי יציב מן הים ועד הירדן כפי שנשמר מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, רוב יהודי של 58% כולל אוכלוסיית רצועת עזה ושל 65% אם מוציאים מן החישוב את אוכלוסיית הרצועה. ארנון סופר התפלמס עם הדו"ח.

נייר עמדה 'מגמות דמוגרפיות בישראל' משנת 2008 של ד"ר עוזי רבהון וגלעד מלאך מלמד כי "התחזית ארוכת הטווח במגמות קיימות משמרת רוב יהודי יציב של 75% בקירוב מן האוכלוסייה. במגמות קיימות, על פי התחזית ימשיך להיות בישראל מיעוט גדול, לאומי וזקוף של ערבים המשתמשים בכלים הדמוקרטיים כדי לייצג את ענייניהם, אולם אין תנועה בלתי נמנעת למדינה דו-לאומית".

ב-2018 הודה המנהל האזרחי, ש"מאז הסכמי הביניים ב-1995 הלמ"ס בישראל אינה עוסקת באוכלוסייה הפלסטינית, והרשות הפלסטינית מעבירה לנו את נתוניה".

אשר לסוגיית רוב יהודי בין הירדן לים נמסרו במאי 2018 לוועדת המשנה לתכנון לאומי של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת התחזיות הבאות:

תחזית

הלמ"ס הציג תחזית שערכו עבורו מומחים לדמוגרפיה על פיה ב-2065 יחיו בתחום הקו הירוק 20 מיליון נפש מהם יהודים ואחרים (נוצרים שאינם ערבים, בני דתות אחרות ואנשים ללא סיווג דת) יהוו 80.7% מכלל האוכלוסייה ואילו הערבים יהוו 19.3%.

פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, שיצק מים על ידיו של פרופ' רוברט בקי, הרחיב את מסגרת התחזית לשטח בין הירדן לים וחזה ב-2065 אוכלוסייה של 30 מיליון נפש. המצב בתחום הקו הירוק ישמר באופן די דומה לתחזית הלמ"ס, 80% לעומת 20%. בתוספת אוכלוסיית יהודה ושומרון יקטן הפער ל-60%-40%, ואם גם רצועת עזה תיכלל במאזן, הרי שבשנת 2065 בין הירדם לים יהיו 50% יהודים ו-50% ערבים. התחזית אודות האוכלוסייה הערבית מעבר לקו הירוק נסמכת על נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה. לפי דלה-פרגולה, הלשכה לסטטיסטיקה הפלסטינית פועלת במקצועיות ונתוניה נבחנים גם על ידי גורמים בינ"ל.

הודו

הודים רבים בני דת ההינדו רואים כיום במוסלמים כ"איום דמוגרפי", בשל שיעורי הפריון הגבוהים שלהם וכן בשל שיעורי ההגירה הבלתי חוקית הגבוהים מבנגלדש.

בעיה דמוגרפית מסוג אחר נוצרת בהודו כתוצאה מהמנהג של רצח תינוקות בנות או הפלה של עוברים ממין נקבה. כתוצאה ממנהג זה, בקרב צעירים בגילים 15 עד 32 היו בשנת 2011 בהודו 939 נשים לכל אלף גברים, והתחזית היא שבשנת 2031 יהיו רק 898 נשים לכל אלף גברים.

רוסיה

ברוסיה קיים במשך שנים חשש מפני איום דמוגרפי פוטנציאלי אשר יתרחש כתוצאה מהגירה סינית רחבת היקף אל המזרח הרחוק הרוסי, שאוכלוסייתו דלילה.

אסטוניה

אחד הגורמים של למהפכת השירה (The Singing Revolution) בסוף שנות השמונים באסטוניה, במהלכה העם האסטוני פעל לשחרר עצמו מעשורים של כיבוש סובייטי היה החשש מפני האיום הדמוגרפי על הזהות הלאומית אשר נוצר כתוצאה מההגירה הגדולה לאסטוניה של אוכלוסיות מקבוצות אתניות זרות שהגיעו לאסטוניה על מנת לעבוד בפרויקטים סובייטים גדולים כגון עבודה במכרות פוספט.

צרפת

  ערך מורחב – אירוערביה

הגירה המונית ממדינות ערב ושעורי הילודה הגבוהים בקרב המהגרים מתוארים על ידי שמרנים צרפתים רבים כאיום דמוגרפי על אירופה ובמיוחד על צרפת, כחלק מתאוריית האירוערביה.

הולנד

שליש מההולנדים טוענים כי הם אינם חשים בטוחים בהולנד עקב העלייה החדה בשיעור המוסלמים במדינה. שליש מההולנדים הסכימו, לאחר רצח הבמאי והסופר תאו ואן גוך שיש להקים מוסדות ל"חינוך מחדש" ברוח המערב לילדים מוסלמים.

צפון אירלנד

במהלך המאה ה-20 היה קיים חשש רב בקרב הפרוטסטנטים בצפון אירלנד בשל שיעור הילודה הגבוה של הקהילה הקתולית המקומית.

ארצות הברית

בשנים האחרונות קיים חשש בארצות הברית מפני האיום הדמוגרפי אותם מהווים שיעורי ההגירה הבלתי חוקית הגדולים ממקסיקו על הזהות הלאומית.

קנדה

בקנדה התקיימה במאה ה-19 ומאה ה-20 תחרות דמוגרפית בין המיעוט הקתולי הדובר צרפתית ובין הרוב הפרוטסטנטי הדובר אנגלית.

און וינקלר, ישראל והפצצה הדמוגרפית:סיפורו של מיתוס שגוי, עיונים בתקומת ישראל 17, 2007, עמ' 237-197