ריצ'רד צ'ייס: רוצח סדרתי, אנס, קניבל ונקרופיל אמריקאי

לאחר לכידתו נשפט כחוק ונידון למוות למרות שהיה בעל היסטוריה נפשית רעועה ואף אובחן כסכיזופרן שנים רבות קודם לכן, אך התאבד טרם ביצוע גזר הדין.

ריצ'רד טרנטון צ'ייס
Richard Trenton Chase

לידה	23 במאי 1950 סקרמנטו, קליפורניה, ארצות הברית
התאבד	26 בדצמבר 1980 (בגיל 30) בית הסוהר סן קוונטין, קליפורניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות של בית הסוהר סן קוונטין
השכלה	בית הספר התיכוני מירה לומה
תקופת הפעילות	29 בדצמבר 1977 – 27 בינואר 1978 (4 שבועות ויומיים)

ילדות

ריצ'רד "ריק" טרנטון צ'ייס נולד ב-23 במאי 1950, בסנטה קלרה, סקרמנטו, קליפורניה, ארצות הברית, לריצ'רד צ'ייס האב, איש מחשוב, וביאטריס, מורת בית ספר. אחותו, פמלה, נולדה כעבור ארבע שנים. בילדותו אהב להשתתף בפעילויות תנועת הצופים ולשחק בייסבול.

הוריו דגלו במשטר משמעת נוקשה והטילו עונשים שונים על ילדיהם בכל פעם שהפרו את כללי הבית. במקרה אחד, כאשר היה צ'ייס רק בן שנתיים, האכיל אותו אביו בכוח עד שהקיא. בנוסף נהג לנער אותו בחוזקה ולהטיח אותו כנגד הקיר. תדירות המקרים הללו פחתה עם התבגרותו, על אף שהמשיך לספוג התעללות רגשית שהופיעה במיני צורות, ובעיקר בדמות צעקות רמות מפי אביו שנטה להתעצבן בקלות בשל סיבות זוטות.

על אף שהצליחה לעבור לבית גדול יותר בסקרמנטו, סבלה המשפחה מבעיות כלכליות וכן מאלכוהוליזם קל מצדו של צ'ייס האב, דבר שהוביל את זוג ההורים לריב לעיתים קרובות אל מול ילדיהם הצעירים. כמו כן נהגה ביאטריס להטיח האשמות חסרות בסיס בבעלה וטענה כי צרך סמים, נאף עם נשות השכנים, וניסה להרעיל אותה.

כאשר היה בן עשר החל צ'ייס להפגין לראשונה התנהגות משונה, ופיתח אובססיה כלפי גוויות של בעלי חיים. תחילה נהג לענות ולהרוג חתולים בהם נתקל ברחבי שכונת מגוריו, ובהמשך התרחב תחביבו החדש גם לציפורים, ארנבים וכלבים, שאחרי חלקם צד במיומנות רבה.

בשנים הבאות שרף את המחבתות במטבח בית המשפחה במספר מקרים כאשר ניסה להכין לעצמו אוכל במהלך הלילה, ולעיתים נהג להגביר את החימום לרמה המרבית ולישון בעודו עירום על הספה. פעמים אחדות נצפה משחק בגפרורים ומצית שריפות קטנות.

שני הסממנים הללו, דהיינו סאדיזם כלפי יצורים חסרי ישע כגון בעלי חיים ופירומניה המופיעה בדמות הצתת שריפות קטנות, בנוסף לכך שצ'ייס כבר עמד בראשיתו של גיל ההתבגרות ועדיין סבל מהרטבת לילה, מציעים את קיומו של שילוש מקדונלד, תיאוריה שהועלתה בידי פרופסור ג'ון מקדונלד ב-1963, לפיה ניתן לחזות ברמת סבירות גבוהה כי ילדים יהפכו לרוצחים סדרתיים בחייהם המאוחרים במידה ויפגינו את שילוש התכונות המתואר לעיל בצעירותם.

נעורים

עם עלייתו לחטיבת הביניים התגברה מצוקתה הכלכלית של משפחתו עד כדי שאיבדה את ביתה. מעט לפני שעלה לבית הספר התיכון נפרדו הוריו, ואמו לקחה אותו ואת אחותו לגור עם קרוביה בלוס אנג'לס. אביו הגיע לבקרם כעבור מספר ימים ולקח את צ'ייס חזרה איתו, ואילו אמו ואחותו שבו להתאחד עמם רק כעבור ארבעה חודשים.

במהלך כל אותה העת ניהל צ'ייס חיי חברה רגילים למראה ואף יזם מספר קשרים רומנטיים עם נערות בנות גילו, על אף שבכל פעם שעמד לקיים יחסי מין עם אחת מהן לא הצליח להגיע לעוררות מינית, והחל להפגין סימני אין-אונות. לקות זו, אשר הקשתה עליו לשמור על זוגיות יציבה וגרמה לו לחוות תחושת השפלה קשה, עוררה בו לראשונה את הרעיון כי גופו היה נטול את כמות הדם הנחוצה על מנת לתפקד כראוי.

תחביביו המשונים נותרו רדומים מתחת לפני השטח ועדיין לא עמדו בדרכם של חייו החברתיים, כך שלעת עתה הצליח לשמור על תקינותן של מערכות היחסים בהן היה מעורב, ואף הוזמן למסיבות ואירועים שערכו מכריו מבית הספר. נטייתו לשתות לשכרה, עם זאת, הפכה במהרה למוגזמת, ובמקרה אחד נאלצו חבריו לפנות אותו לביתו לאחר שרץ במורד הרחוב בעודו צורח בקולי קולות. על רקע תנועת ילדי הפרחים של שנות ה-60 החל צ'ייס גם להתנסות בסוגי סמים שונים, ביניהם קנאביס, ממריצים מבוססי אמפטמין ו-LSD, אשר הטילו צל כבד על אישיותו והפכו אותו לטיפוס קודר ומצוברח.

אורח חייו החדש הוביל אותו במהרה להיתקלותו הראשונה עם רשויות החוק, וכאשר היה בן חמש עשרה נעצר בגין החזקת סם מסוג קנאביס ונידון לעבודות שירות בסופי השבוע. על אף התדרדרותו ההדרגתית הצליח לסיים את חוק לימודיו, והפך לבוגר בית הספר התיכוני מירה לומה ביוני 1968.

מדחי לדחי

בתום לימודיו החל צ'ייס לחפש אחר עזרה מקצועית עבור הבעיה שחווה בחדר המיטות, ופנה לפסיכיאטר מקומי בתלונה על אין-אונות וכן על חוסר יציבות נפשית ממנה טען שסבל. האבחנה הרפואית גרסה כי בעיותיו נבעו, ככל הנראה, מחרדות וכעס מודחק שחש כלפי המין הנשי. צ'ייס, עם זאת, סירב לקבל זאת, ודבק ברעיון הישן שרדף את מחשבותיו, כי מחסור בדם היה המקור לכל חולשותיו הגופניות.

לאורך הזמן חדל לטפל בעצמו והחל לעטות מראה מרושל ומוזנח. שיערו הארוך אשר צמח כמעט עד לכתפיו אמנם השתלב בנוף אותן השנים, אך נטייתו להימנע מהיגיינה אישית ומקלחות תכופות הפכה אותו למלוכלך וגרמה לו להדיף ריח רע, גורמים אשר הרחיקו ממנו את כל חבריו עד שהפך למבודד כמעט לחלוטין.

כעבור מספר חודשים מצא עבודה בתור קלדן באיגוד אשראי מקומי של רשתות קמעונאות, והחל לגלות עניין בלימודים אקדמיים. הוא נרשם לקולג' אמריקן ריבר אך תוך זמן קצר נכשל במרבית המקצועות והפסיק להגיע לשיעוריו, עד שנפלט לחלוטין מהמוסד החינוכי.

מחוסר מסגרת, עבודה וקורת גג, עבר צ'ייס להתגורר בשותפות עם שתי חברות מתקופת לימודיו בתיכון, אולם התנהגותו המוזרה הרחיקה במהרה גם אותן. הוא צרך סמים ללא הפסקה כך שהיה נתון להשפעתם כמעט בכל שעות היממה, סירב להתקלח, ופיתח פרנויה חמורה שהובילה אותו לסגור את דלת חדר השינה שלו בעזרת קרשים ולהתחבא בתוך ארון הבגדים. לעיתים נהג להתפרץ לישיבות חברתיות שנערכו בבית בעודו עירום לגמרי ולהתיישב על הספה לצד הנוכחים, ובמקרה אחד אף שלף אקדח ונופף בו מבעד לחלון במשך לילה שלם.

שתי חברותיו דרשו ממנו לעזוב את ביתן לאלתר, אך משסירב הבינו כי ייאלצו לעזוב בעצמן. בהמשך עבר לגור במקום קרוב משפחה של אחד מהן אשר גילה פחות סבלנות כלפי צ'ייס וגירש אותו מהמקום בכוח, מה שאילץ אותו לשוב להתגורר עם הוריו, אשר בזמן היעדרותו נפרדו בשנית.

המחשבות הפולשניות מהן סבל חוו החמרה רצינית באותה העת, וצ'ייס החל להאמין כי בני משפחתו מנסים להרעיל אותו. בנוסף קישט את קירות חדרו באיורים ותמונות של לבבות אנושיים שגזר מספרי אנטומיה. אופיו האקצסנטרי מנע ממנו להישאר במקום עבודה אחד במשך זמן רב, והוא נאלץ להתפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות.

כעבור שנה בבית הוריו החליט צ'ייס לקחת את רכב הפולקסווגן שרכשו עבורו ולצאת לטיול במדינת יוטה, בעודו מלווה בשני כלבי המשפחה. אין בנמצא תיעוד למאורעות שהתרחשו באותה העת, למעט כי נעצר במהלך הטיול בעקבות עבירות תנועה רבות שביצע, ושרכבו הוחרם בידי המשטרה. כאשר הגיעה אמו לשחררו בערבות הבחינה במצבו התזזיתי. צ'ייס טען כי דבר מה נורא קרה לו במהלך מעצרו, והתלונן על כך שהשוטרים הרעילו אותו ו”חנקו אותו בצורה כלשהי” שעוררה אצלו חולי גופני חמור ביותר. בנוסף לאובססיה לדם אשר רדפה אותו זה שנים, החלה ההיפוכונדריה ממנה סבל לעורר במחשבותיו אשליות נוספות, כגון שקיבתו התהפכה על עצמה ושלבו עשוי להפסיק לפעום בכל רגע.

לדברי בני משפחתו חזר צ'ייס מהטיול בתור אדם שונה. הוא סבל מהתקפים אשר הפכו אותו לעצבני ובמהלכם נהג לבעוט בקירות הבית. כמו כן נקלע לעיתים קרובות לריבים אלימים הן עם אמו והן עם אביו, ומאחר שהשניים נפרדו נאלץ לעבור מבית אחד למשנהו ללא הפסק. מעת לעת שלחו אותו הוריו לחיות אצל סבתו בלוס אנג'לס למשך תקופות קצרות, כאשר פרק הזמן הארוך ביותר בו נותר עמה נמשך כשנה, ובמהלכו עבד כנהג אוטובוס של ילדים הסובלים מנכויות, מקום העבודה בו נשאר הכי הרבה זמן, על אף שלבסוף פוטר גם ממנו.

בראשית 1973 ולאחר שובו לבית הוריו מצא עבודה בחנות צבע מקומית, אשר סייעה לו להרוויח די כסף כדי לרכוש לעצמו אקדח בעל קליבר של 22 מילימטר (אנ'). מצבו הנפשי החל לחוות שיפור קל והוא שב להיפגש עם חבריו מתקופת בית הספר, כאשר ב-22 באפריל אותה שנה אף השתתף במסיבה קטנה שנערכה באחד מבתיהם. במהלך האירוע, עם זאת, תפס את אחת המשתתפות ומישש את שדייה בכוח. כאשר החלה לצרוח התעמתו עמו שאר הנוכחים במקום והוא נקלע לתגרה אלימה נגדם שבמהלכה נפל אקדחו על הרצפה. עם הגעת כוחות המשטרה נעצר, והורשע בעבירה קלה שאילצה אותו לשלם קנס בסך כחמישים דולרים.

אבחנה חדשה

לאחר שאמו התייאשה ממנו באופן סופי והכריזה עליו כחסר תקנה, נשלח צ'ייס פעם נוספת לבית סבתו, אשר השיבה אותו תוך זמן קצר חזרה לאמו, וחוזר חלילה. באותה העת נתקף בכאבי ראש חזקים בנוסף לכאב חד שהופיע ברגלו, והתחנן בפני קרוביו שירשו לו להיבדק בידי רופא. התנגדותם לבקשותיו נמשכה אף לאחר שהחל לשוחח עם עצמו תוך פליטת דברי הבל חסרי משמעות, כגון ”ריצ'רד, אתה ילד טוב, נכון? כן, אתה ילד טוב”, ולעטוף את ראשו במגבת מלאה בפלחי תפוזים בטענה שראשו ספג ויטמין C בדרך זו באמצעות תהליך הפעפוע.

בלית ברירה, התקשר צ'ייס באחד הימים למכבי האש וטען כי חטף התקף לב. עם הגעתו של האמבולנס לביתו הבינו הפרמדיקים במהרה שהיה בריא ושלם וסירבו לטפל בו, אך התרשמו כי באמת האמין שעמד למות, והמליצו לאמו לקחת אותו לבית החולים בכל מקרה.

צ'ייס אושפז, אפוא, בבית החולים אמריקן ריבר ב-1 בדצמבר 1973. כאשר נשאל לפשר הסיבות שבגינן רצה להיבדק טען שלבו הפסיק לפעום ודמו חדל לזרום, כליותיו לא עבדו יותר, בטנו כאבה באופן תמידי, והוא סבל מבקע. בנוסף אמר כי מישהו גנב את עורק הריאה שלו. מספר בדיקות רפואיות שנערכו, עם זאת, לא מצאו אף דבר חריג בגופו, ורופאיו החלו לחשוד שהבעיות מהן סבל היו נפשיות. כאשר נשאל האם סבל מהזיות חזותיות או שמע קולות דמיוניים ענה בשלילה, אך הוסיף שלקה במפרצת מוחית וכי היה צריך להישלח ליחידת הטיפול הנמרץ מיד עם הגעתו למקום. משהבין את רמיזות הרופאים בנוגע לכך שבעיותיו הרפואיות התקיימו בראשו בלבד, טען בכעס כי הכיר את הגוף האנושי בבקיאות השווה בערכה לזו של כל רופא מן השורה, וכי קרא מספיק מאמרים מדעיים בספר האנטומיה של גריי אודות הלב, הריאות והקיבה, על מנת לפרש בצורה נכונה את מצבו.

אבחנת הרופאים שיערה כי סבל ככל הנראה מסכיזופרניה פרנואידית או מפסיכוזה שהתעוררה בעקבות נטייתו התכופה להשתמש בסמים, ובייחוד LSD. בשלוש השנים הבאות הצליח להימנע מאשפוזים כפויים הן מפני שנמלט מבית החולים בכל פעם שהגיע אליו, והן משום שאמו לא נעתרה להליך. מצבו, עם זאת, התדרדר לבסוף בצורה כה חמורה עד שהחל לשבור את קירות הבית ולתלוש את חוטי הטלפון. כמו כן מהל את חלב המקרר בסבון כלים בטענה שהוא מורעל, ושב למנהג ילדותו לענות בעלי חיים, כאשר הפעם נטפל לכלב המשפחה ונהג לנעוץ חפצים חדים בכפותיו או לתפוס את חוטמו בחוזקה עד שגולגולותו כמעט נשברה.

כאשר החל לפתוח בתגרות אלימות גם עם הוריו, שבשיאן הטיח את אמו ארצה לאחר שסטר לה בעוצמה בפניה, החליטו בצעד משותף כי הגיע הזמן שיעבור לגור לבדו, ושכרו עבורו דירה מרוחקת בה לא יפריע לאף נפש חיה.

אשפוז כפוי

צ'ייס עבר להתגורר במקום מגורים משלו במתחם דירות לא רחוק, והפך למבודד יותר מתמיד. הוא נהג לצאת החוצה רק לעיתים רחוקות וקיבל את מזונו מהוריו, אשר ערכו ביקורים שבועיים בדירתו על מנת לבדוק את מצבו.

לא חלף זמן רב בטרם קיבלו הזיותיו את החופש לו הזדקקו בשביל להחמיר לשיאים חדשים, והלה החל לבקר בחוות ארנבים קרובה ולרכוש מלאי קבוע של מכרסמים, אותם שמר בכלובים בדירתו. מעת לעת נהג למסמר את אחד מהם לשולחן, לחתוך את בטנו לרווחה בעודו בחיים, ולמצוץ את הדם שגעש החוצה דרך הקרע שפתח. לבסוף נגס בבשר הנא ובאיברים הפנימיים, ולעיתים הכניס את השאריות לממחה וערבב את התערובת שהתגבשה עם קוקה-קולה, בטרם שתה את התוצר הסופי.

באחד מביקוריו במקום נדהם אביו של צ'ייס כאשר גילה את הדירה מלאה בקיא ודם, בטרם מצא את בנו שוכב על הרצפה בעודו אוחז בבטנו ומתפתל בכאבים עזים. לאחר שהגיעו לבית החולים טען צ'ייס בפני רופאיו שאכל ארנב אשר שתה חומצת סוללות, שעשתה את דרכה זה מכבר לקירות הקיבה שלו וגרמה להן להחליד. הבדיקות הרפואיות קבעו במהרה שהלה לא הסתפק בשתיית דמם של הארנבים, אלא גם הזריק אותו לגופו.

בהוראת הרופאים ובאישורו של אביו אושפז צ'ייס בכפייה ב-28 באפריל 1976, ונשלח לאגף הפסיכיאטרי של בית החולים. הוא ניסה להימלט מספר פעמים אך נתפס, וב-19 במאי אותה שנה נשלח לאחוזת בוורלי, בית חולים פסיכיאטרי בפני עצמו, בו יכל לקבל עזרה מקצועית יותר.

על אף שבראשית הטיפול סירב לשתף פעולה עם רופאיו ועמד על דעתו כי נמצא בקו השפיות, הפך מזגו של צ'ייס בחלוף הזמן לפתוח יותר, והוא החל לשוחח עם שאר המטופלים ולהשתתף בפעילויות החברתיות שהתקיימו בשגרת היומיום. קיבעון הדם שלו סירב להיעלם, עם זאת, ובמקרה אחד נמצאו שתי ציפורים מתות בחדרו, שאת צוואריהן שבר בטרם החל למצוץ את דמן. כעבור זמן-מה אף נצפה יושב בין השיחים כשציפור מתה בידו, ערימת נוצות מפוזרת סביבו, ודם מרוח על פניו. דפוס התנהגות זה העניק לו לראשונה את הכינוי דרקולה, והוביל להתפטרותן של שתי אחיות מהסגל הרפואי.

למרות זאת התרשם צוות הרופאים כי חל שיפור ניכר במצבו הבריאותי היות שהחל להשלים עם מצבו ואף נטל את התרופות שנרשמו לו ללא כל התנגדות. לא חלף זמן רב בטרם הוחלט כי יוכל להשתחרר מהמוסד, בתנאי שימונה לו אפוטרופוס מתאים. מספר אנשי צוות התנגדו לחוות הדעת שניתנה בטענה כי צ'ייס עדיין היווה סכנה לעצמו ולחברה, אולם בעקבות הסכמתו לכל התנאים שננקבו, ובנוסף לעומס המטופלים שהכביד על המוסד, מונה אביו לאפוטרופוס החוקי שלו, וב-29 בספטמבר אותה שנה הוא שוחרר לאלתר מבית החולים.

הקש האחרון

עם שחרורו מבית החולים החל צ'ייס לקבל קצבה חודשית בסך מאתיים דולרים מידי מנהל הביטוח הלאומי עבור נכותו הנפשית. כעת בן עשרים ושבע, החליט לצאת לדרכים ולטייל ברחבי המדינה. לאחר שחסך מעט כסף נסע לוושינגטון די. סי. וחזר כעבור מספר שבועות עם רכב חדש מסוג פורד רנצ'רו (אנ').

בתום שהייה קצרה אצל אמו שב לחיות לבדו, אולם בדירה אחרת שבאותו מתחם בו גר קודם לכן. התרופות שנטל אמנם הפחיתו את החרדות וההזיות מהן סבל, אך הטילו עליו אפקט קהה שגרם לו להיראות מנותק ודמוי זומבי. הוא חווה התפרצות נוספת ב-1977, אז החל להתלונן אודות חוצנים וארגונים נאציים חשאיים אשר רדפו אותו מאז נעוריו. כמו כן הרג את שני כלבי המשפחה וטען כי ”יש לי זכות לעשות מה שאני רוצה” משום שהם היו שייכים לו.

לילה אחד התעוררה אמו למשמע קולות ירי. כאשר יצאה מבעד לפתח ביתה ראתה את צ'ייס מחזיק חתול מת בזנבו, בעודו מכוסה כולו בדם. הוא ירה בראשו של החתול וריסס את מוחו על פני כל המדרכה, בטרם השליך את גופתו ארצה, פער חור בבטנו והחל למרוח את הדם שנפלט על פניו בצרחות אימים. מבחינתה של אמו היה זה הקש ששבר את גב הגמל, והפעם האחרונה בה הרשתה לו לדרוך שוב בביתם.

הטיול לאגם פיראמיד

בחודש אוגוסט אותה שנה יצא צ'ייס ללא כל הודעה מוקדמת לטיול נוסף בגפו, הפעם בשמורת האינדיאנים ווקר ריבר (אנ') שבאגם פירמיד, נבדה. המעט שידוע על מעשיו מאותה העת הגיע רק לאחר קריאה שהתקבלה ברדיו המשטרתי המקומי, ובה דווח על רכב נטוש שנתקע בחולות השמורה. שוטרים שהגיעו לזירה מצאו בתא הנהג שני רובים טעונים ומלוכלכים בדם, בנוסף לדלי שהכיל כבד ענק.

בתום סריקה קצרה של האזור נצפה אדם עירום אשר ישב על קצה צוק בעודו מרוח בדם. השוטרים יצאו לקראתו ברכבי שטח, ואף שתחילה ניסה להימלט מהם, הצליחו לעלות על עקבותיו במהרה ולכדו אותו. כאשר נשאל לפשר הדם בו היה מרוח ענה צ'ייס כי היה זה דמו שלו, ושהוא חלחל החוצה דרך גופו. לאחר שהלבישו אותו שאלו אותו בשנית אודות מקור הדם, והפעם השיב כי היה זה דמו של צבי אותו צד מספר חודשים קודם לכן.

כאשר החליטו לעצור אותו החל צ'ייס להתנגד ונאזק. הוא נותר במעצר במשך ארבעה ימים עד להגעת תוצאות בדיקות הדם, שחשפו כי הכבד שנמצא ברכבו היה שייך לפרה. בעקבות זאת נפלו האישומים נגדו, ועם שחרורו שב חזרה לביתו.

לאורך השנה הבאה נותר צ'ייס מבודד בדירתו באופן קבוע, ועזב רק כאשר תאוותו לדם אילצה אותו לחפש אחר בעלי חיים, בייחוד כלבים, אותם השיג דרך מודעות אימוץ בעיתון או על ידי גניבתם משכניו, לפני שהביאם לנוחות ביתו בו יכל להרוג אותם ללא הפרעה ולשתות את דמם. מצבו הנפשי המתדרדר, עם זאת, לצד הדחייה שספג מידי בני משפחתו אשר סירבו להמשיך להתרועע עמו, הובילו אותו לרכוש כלי נשק ותחמושת נוספים, בטרם גמלה בלבו ההחלטה לעבור מהרג של בעלי חיים לרצח של בני אדם.

אמברוז גריפין

עדיין אינו בטוח לגבי צעדיו הבאים, נכנס צ'ייס לרכבו ב-29 בדצמבר 1977 והחל לשוטט בסביבת בית מגוריו בחיפוש אחר קורבנו הראשון. לבסוף הגיע לשדרות רוברטסון, פרוור קטן בצדו המזרחי של מחוז סקרמנטו, שם נתקל מבטו בזוג נשוי ומבוגר למראה אשר עמדו מחוץ לרכבם ולקחו את מצרכי המזון שקנו לביתם. מבלי לעצור המתין צ'ייס שהאישה תיכנס לפנים הבית, בטרם שלף את נשקו וירה למוות באמברוז גריפין בן ה-51, אשר התמוטט על המדרכה.

אשתו, קרול, לא שמעה את רעש הירי וצ'ייס הספיק להימלט מהזירה עד שחזרה לפתח הבית. כאשר הבחינה כי בעלה קרס על המדרכה זעקה לעזרה, מתוך מחשבה שקיבל התקף לב. רק לאחר שהפרמדיקים הגיעו למקום כעבור זמן-מה למדה שהלכה למעשה נורה אמברוז פעמיים. הוא מת אחרי מספר שעות ביחידת הטיפול הנמרץ של בית החולים.

גריפין היה אב לשניים, מהנדס אשר עבד במשך שנים רבות בלשכה הפדרלית לניהול קרקעות במחוז סקרמנטו. בתור אזרח מן השורה התקשו הבלשים שנקראו לחקור את המקרה להעלות בדעתם אויב כלשהו אשר ירצה את מותו. הראיות היחידות שאותרו בזירה היו שני תרמילי תחמושת שנמצאו על הכביש, דבר שהצביע בסבירות גבוהה כי הקורבן נורה מידי אדם שישב ברכב חולף. דיווח נוסף שהתקבל בימים הבאים מפי אישה בשם דורותי פולנסקה אשר התלוננה כי ירי תועה חדר לביתה, חשף כי הקליע שחולץ מתוך קיר המטבח בביתה נורה מאותו כלי נשק שבאמצעותו נרצח גריפין, דבר שהצביע על כך שמדובר במפגע הבוחר את מטרותיו באקראיות.

תרזה ויילין

בשבועות הבאים המשיך צ'ייס להסתובב ברחבי סקרמנטו בחיפוש אחר קורבנות נוספים, אך בכל הזדמנות שנקלעה לדרכו השתבשו תוכניותיו בשל סיבה כזאת או אחרת, לרוב מאחר שביקר במקומות מגורים בהם הקפידו הדיירים לנעול אחריהם את דלתות וחלונות הבית.

לבסוף, עם זאת, הגיע בצהרי ה-23 בינואר 1978 לביתם של תרזה ודייוויד ויילין, זוג נשוי שהתגוררו בבית פרטי בדרך טיוגה 2630. דייוויד עדיין לא שב מעבודתו, ותרזה הייתה עסוקה במטלות השונות של משק הבית. עיניה הבחינו בצ'ייס בדיוק כאשר נכנס לבית מבעד לדלת הפתוחה וטרק אותה מאחוריו. היא הרימה את ידיה מעלה בתנועת הגנה בתגובה לאקדחו השלוף אותו כיוון לעברה, בטרם ירה בה הלה פעמיים. הקליע הראשון חדר לתוך כף ידה ועשה את דרכו לכל אורך אמתה עד שיצא מהמרפק, משפשף אותה קלות בצווארה, והשני פגע בחוזקה במעלה ראשה, פוער חור בגולגולתה ונפלט מצדו האחורי של ראשה. לאחר שהתמוטטה ארצה, עדיין בהכרה, מיהר צ'ייס לכרוע ברך לצדה, בטרם קירב את האקדח למרחק סנטימטרים ספורים מרקתה השמאלית וירה בה למוות.

גופתה אותרה כעבור מספר שעות בידי בעלה, דייוויד, אשר חזר מעבודתו רק בכדי למצוא שבילי דם ארוכים לאורך סלון ביתו. הם נמשכו לאורך גרם המדרגות העליון אשר הוביל לאחד משלושת חדרי השינה, בו שכבה גופתה המבותרת של תרזה על המיטה.

הנתיחה שלאחר המוות הציעה כי צ'ייס משך את הסוודר שלבשה תרזה כלפי מעלה, חושף בכך את שדייה, בטרם חתך את אחת מפטמותיה בעזרת סכין. לאחר מכן נעץ את הלהב באזור עצם החזה ושיסע את גווה עד לאזור עצם הירך, בטרם החל לתלוש את איבריה הפנימיים, שחלקם נותרו בחלל הגוף ואחרים נתלו על צדי בטנה. הטחול נתלש לחלוטין ונח בחוץ, הקיבה והכבד נחתכו באופן חלקי, שתי הכליות הוצאו ממקומן והוחזרו פנימה, הלב והסרעפת נוקבו בחוזקה, וחלקה התחתון של אחת הריאות נוסר לגמרי.

על אף החשד הראשוני כי תרזה נאנסה, בין אם בחיים ובין אם לאחר מותה, אשר התבסס על כך שרגליה היו פתוחות לרווחה בעת מציאתה באופן המזוהה עם קורבנות פשעי אונס ורצח, בדיקות המעבדה שנערכו על גופתה, וביניהן בדיקת אור על-סגול אשר נועדה לזהות עקבות של זרע, לא מצאו כל ראיה לאונס. ברחמה התגלה, עם זאת, עובר מת בן כשלושה חודשים. המסקנה הסופית של הדוח הציעה כי ”בהתבסס על סוג הפציעות ומספרן, בנוסף לראיות האיברים הפנימיים אשר עברו התעסקות כלשהי בתוכם, מסתמן שהמפגע חקר את פנים חלל הגוף של המנוחה”.

אוולין וג'ייסון מירות', דני מרדית', ודייוויד פריירה

ארבעה ימים לאחר הרצח הקודם, ב-27 בינואר, פרץ צ'ייס לביתה של אוולין מירות' בת ה-38, אשר נמצאה בחברתם של אחד משכניה, דן מרדית' בן ה-50, בנה ג'ייסון בן ה-6, ואחיינה דייוויד פריירה בן השנתיים. באותה שעה התקלחה אוולין בחדר הרחצה בזמן שמרדית' שמר על הילדים. הוא נכנס למסדרון הראשי בדיוק כאשר צ'ייס פרץ פנימה, והשניים נתקלו בזה בזה. צ'ייס ירה בו למוות, ישירות בראשו, ולאחר שהתמוטט על הרצפה ירה בו שוב, בטרם הפך את גופתו והחל לחטט בכיסיו, גונב את ארנקו ואת מפתחות רכבו.

למשמע רעשי הירי ניסה ג'ייסון הצעיר להימלט לחדר השינה של אמו. צ'ייס החל לרדוף אחריו, אך נתקל בדרכו בעריסה בה שכב דייוויד הפעוט, וירה בראשו. כעבור מספר רגעים לכד גם את ג'ייסון וירה בו פעם אחת בעורפו ופעם נוספת בצד ראשו. לאחר שווידא כי שני הילדים מתו הזיז את גופותיהם מהסלון לחדר השינה, והתפרץ לחדר הרחצה בו התקלחה אוולין וירה בה למוות בראשה.

לאחר שניטרל את כל יושבי הבית גרר את גופתה של אוולין לסלון והחל לשסע אותה עם סכינו בעודו מקיים עמה יחסי מין ומבצע בה מעשי סדום. דוח הנתיחה שלאחר המוות מצא כמויות גדולות של נוזל זרע בתוך פי הטבעת שלה, ומאחר שבעלה שלל את האפשרויות כי הוא או אדם אחר קיימו עמה יחסי מין קודם למותה, נותרה רק המסקנה שצ'ייס הגיע לפורקן מיני מספר פעמים רב בתוכה, תוך כדי שביתר את גופתה ומצץ את דמה. ממצאים נוספים קבעו כי גווה נפער לרווחה באמצעות שני חתכים אלכסוניים, בטרם החל צ'ייס לדקור את איבריה הפנימיים. לבסוף תחב את סכינו לפי הטבעת שלה שוב ושוב, מנקב תוך כדי את רחמה.

נקישה פתאומית על הדלת מידי אחד השכנים הבהילה את צ'ייס, והוא חטף במהרה את גופתו של הפעוט בן השנתיים, דייוויד פריירה, ונמלט מהמקום ברכבו של מרדית'. הוא כבר הספיק לפצח את גולגולתו של הפעוט בעזרת סכינו בזירת הפשע ולאכול חלקים ממוחו, וכעת כשהגיעו לדירתו המשיך במלאכת הביתור.

מסע הקטל שערך צ'ייס נפרס על פני כארבעה שבועות שבמהלכם רצח כשישה קורבנות. פשעיו לא היו מתוכננים במידה רבה, ונעשו בצורה מרושלת וחסרת אכפתיות. כל הרציחות התבצעו לאור יום, כאשר הלה נהג להשאיר אחריו תרמילי כדורים ובדלי סיגריות ברחבי זירת הפשע. רק לאחר מקרה הרצח השני הבינו החוקרים כי מדובר בדפוס של רוצח סדרתי אלים, אולם בחירת הקורבנות האקראית של צ'ייס הקשתה עליהם לחזות את מהלכיו הבאים.

המפנה בחקירה הגיע הודות לאופיו המוזנח של צ'ייס, אשר, כאמור, דאג להיגיינה האישית שלו רק לעיתים רחוקות, ונותר לבוש באותם בגדים לאורך כל מקרי הרצח האחרונים. מספר עדים שחזו בו אך לא הצליחו לזהותו דיווחו אודות פרט זה למשטרה, שהחלה לחפש אחר חשוד שלבש חליפת סקי כתומה, מכנסי ג'ינס, ונעלי טניס. ננסי הולדן, מכרה של צ'ייס מתקופת בית הספר התיכון אשר פגשה אותו מספר ימים קודם לכן ונמלטה לרכבה בעודו עוקב אחריה לאחר שהבחינה בריחו המבאיש ובמראהו המוזנח, דיווחה למשטרה כי הוא עשוי להיות האדם אחריו הם מחפשים.

לאחר סקירת עברו הפלילי של צ'ייס, ובייחוד התקרית באגם פיראמיד, החליט צוות הבלשים לעצור אותו. כאשר הגיעו למתחם הדירות בו גר מצאו את רכבו חונה לצד מדרכת הרחוב, אך לא הצליחו לשכנעו לפתוח את הדלת בפניהם, וגם לאחר התקשרו אליו נותקה השיחה כעבור מספר שניות. שני הבלשים נעמדו בסמוך לדלת דירתו והחלו לשוחח אחד עם השני בקול רם על כך שכנראה לא נמצא בדירה כעת וכי יהיה עליהם לשוב מאוחר יותר, בטרם מצאו מקום מסתור ממנו השקיפו על הכניסה. מספר דקות חלפו בטרם יצא בחשש מביתו, אז התנפלו עליו והכניעו אותו בתום מאבק קצר.

הדבר הראשון בו הבחינו כשנכנסו לדירתו בחיפוש אחר הפעוט פריירה, שטרם נמצא, היה הדם. צ'ייס מרח דם על הקירות, על הרצפה והתקרה, וכן על מיטתו, על הרהיטים, ועל כל החפצים שהיו ברשותו. מספר איורים שנגזרו מספרי אנטומיה נתלו על הקירות, וחורי כדורים ניקבו את התקרה. בין חפציו נמצאו כמה עיתונים מאותו החודש בהם הקיף את הכתבות שסיקרו את הרציחות שביצע.

בחקירתו עמד צ'ייס תחת הלחץ שהופעל עליו וסירב לשוחח אודות מקרי הרצח. הוא הכחיש כל קשר אליהם על אף הראיות החזקות שקשרו אותו לכל זירות הפשע, ביניהן דם הקורבנות אשר עדיין היה טרי ונספג בבגדיו, וכן רישיון הנהיגה של דן מרדית' אשר נמצא בכיסיו כשנעצר. כל מה שהעסיק אותו, כך נדמה, היו הכלבים שהרג בדירתו, עליהם שמח לשוחח בפירוט רב.

גופתו של התינוק פריירה נמצאה רק כעבור חודשיים, ב-24 במרץ, בידי שרת בשם אוסקר רוסאו שעבד בכנסיית ארקייד וסליאן. במהלך עבודתו הבחין כי אחד השערים שבחצר האחורית נותרו פתוחים, וכאשר הלך לבדוק לפשר העניין מצא קופסת קרטון קטנה שהייתה זרוקה במקום. בתוכה, נמצאה גופתו הקטנה של פריירה, לאחר שראשה נערף ונתחב מאחורי גבה.

קודם לתחילת המשפט מינה בית הדין שני פסיכיאטרים שהתבקשו לבדוק את מצב בריאותו הנפשית של צ'ייס, ולהחליט האם היה כשיר להישפט על פי חוק. שאלת שפיותו לא עמדה על הפרק אלא רק הבנתו את האישומים שהועלו נגדו, ויכולותיו לסייע בהגנתו המשפטית. לאחר שערכו עמו ראיונות בבית הסוהר וקבעו כי היה מודע למתרחש סביבו והבין את העתיד לבוא, נפתחו ההליכים המשפטיים.

המשפט נועד להיערך במחוז סקרמנטו, בו התרחשו הפשעים ובו החזיקו רוב התושבים בדעה כי צ'ייס היה אשם, אך לבקשת ההגנה הועבר למחוז סנטה קלרה, במרחק של כ-200 קילומטרים דרומה. עורך דינו של צ'ייס היה פאריס סלמי, הנחשב לסנגור השני המוצלח ביותר באותה העת. הפרקליט שמונה לתיק היה רונלד וו. טוכטרמן, באותה העת עוזרו של התובע המחוזי. השופט היה ג'ון שץ, אשר נבחר רק לאחרונה מתוך בתי המשפט העירוניים.

לבסוף החל המשפט ב-2 בינואר 1979 עם שישה אישומי רצח שהוגשו כנגד צ'ייס, וכ-250 ראיות שנועדו לגבות אותם. התביעה הציגה יותר מ-100 עדים, חלקם אנשי מקצוע שחוות דעתם סייעה לקשר בין זירות הפשע והראיות, שמעטן נמצאו על צ'ייס בעת מעצרו, לבינו. עדים נוספים שעלו לדוכן היו קרובי משפחה של הקורבנות, אשר לעיתים היו הראשונים למצוא את גופותיהם המבותרות של יקיריהם. האקדח שנשא צ'ייס כאשר נלכד קישר בינו לבין כל מקרי הרצח, משום שמעולם לא החליף כלי נשק וביצע את כל פשעיו בעזרתו.

למרבה הפתעתם של כל הצדדים עלה צ'ייס להעיד במהלך המשפט, אסטרטגיה הגנתית שככל הנראה הגה עורך דינו בניסיון לחזק את טענתו לאי שפיותו. הוא לא הכחיש את הרציחות למרות שזיכרונו היה מעורפל ומנע ממנו לשחזר את התרחשות האירועים בצורה מדויקת. צימאון הדם שלו החל, לדבריו, לאחר שצפה בתוכניות טלוויזיה רפואיות. ראשית התחיל עם ארנבים וציפורים, בטרם עבר לכלבים, פרות, ולבסוף בני אדם. כמו כן הודה כי שתה את דמם של חלק מקורבנותיו, ביניהם תרזה ויילין ודייוויד פריירה, משום שהזדקק לו. עדותו תמה בטענה כי היה קורבן של החברה, ושמקור כל צרותיו הוא בחוסר יכולתו לקיים מערכות יחסים נורמליות עם בנות זוגו. כאשר נשאל האם הוא מצטער על מעשיו, ענה בחיוב.

במהלך נאומי הסיום שחזר טוכטרמן, התובע, את מהלך הרציחות בפני חבר המושבעים, ואילו סלמי ביקש כי לאור רקעו הנפשי של לקוחו הוא יימצא אשם ברצח מדרגה שנייה בלבד, דבר אשר היה מציל אותו מעונש המוות. ב-8 במאי החזיר חבר המושבעים פסק דין של אשמה ברצח מדרגה בראשונה עבור כל אחד מששת הקורבנות, בתום דיונים שארכו כחמש שעות. טענתו לאי שפיות נדחתה בימים הבאים, והוא נידון למוות בתא הגזים.

גופתו של צ'ייס נמצאה בתאו שבבית הסוהר סן קוונטין לאחר שהתאבד, ב-26 בדצמבר 1980. דוח הנתיחה שלאחר המוות גילה כי מותו נגרם כתוצאה ממנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון, אותן קיבל מידי רופא הכלא, ושמר במשך מספר שבועות בכיסיו עד שהייתה בידו כמות קטלנית דיו כדי לשים סוף לחייו. בקופסת קרטון שנמצאה בתאו הותיר צ'ייס מספר דפים, שניים מהם הכילו מעין קוד בלתי מובן, ושניים נוספים היו מכתב התאבדות בו פירט אודות כוונותיו לנטול כדורים אשר יגרמו ללבו לעצור.

מוזיקה

• להקת הדום מטאל כנסיית האומללות (אנ') הוציאה ב-2009 את שירה "מוצץ דם מטורף (ריצ'רד טרנטון צ'ייס)" כחלק מהאלבום "בתי הטמאים" המבוסס, כשמו, על צ'ייס.
• להקת המוזיקה הניסיונית שו שו (אנ') הוציאה ב-2010 את שירה "דרור הבית" כחלק מהאלבום "אלוהים, אני שונא את עצמי" המבוסס על צ'ייס ואף מזכיר את שמו.

קולנוע

• הסרט הקולנועי השתוללות (אנ') בבימויו של ויליאם פרידקין ובכיכובם של מייקל בין ואלכס מק'ארתור (אנ') אשר יצא לאקרנים ב-1987 מבוסס על סיפורו של צ'ייס וסובב רוצח בשם צ'ארלי ריס אשר רצח משפחה שלמה בחג המולד ושתה את דמם.

טלוויזיה

• סרט הטלוויזיה "סיפור: אובססיה קטלנית" בבימויו של ריצ'רד סווינדל ובכיכובו של דילן ג'ון סיטון עלה לאוויר ב-2011 כחלק מהפקה של רשת אינווסטיגיישן דיסקברי (אנ') ומבוסס באופן ישיר על פשעיו של צ'ייס.

ספרות

• הספר דרקולה הרוצח מאת ריי ביונדי שיצא לאור ב-1 באוגוסט 1992 נחשב לאחד המקורות האמינים ביותר אודות ריצ'רד צ'ייס והפשעים שביצע. ביונדי שימש בתור ראש מחלק הרצח במחוז סקרמנטו באותה העת, ומתוקף תפקידו פיקח על השוטרים והבלשים שחקרו את זירות הפשע.
• הספר ערפד: הרציחות של ריצ'רד צ'ייס מאת קווין סאליבן שיצא לאור ב-8 במאי 2015 מתאר את מקרי הרצח ואת זירות הפשע, ושואב את רוב המידע שבו מידי מקורות משטרתיים במחוז סקרמנטו.
• הספר הערפד מסקרמנטו: הסיפור האמיתי מאחורי הקניבל צמא הדם ריצ'רד צ'ייס שיצא לאור ב-14 ביולי 2020 הוא הכרך ראשון בסדרת הספרים פשע אמיתי ומפורש מאת ז'נבייב אורטיז, ומציג כרוניקה מפורטת אודות חייו של צ'ייס, פשעיו, מעצרו, והתאבדותו. רוב המידע המוצג בספר, עם זאת, נשען ברובו על מקורות ראשוניים כגון ספרו של ריי ביונדי או כאלו שרמת אמינותם מותלת בספק, כמו אתרי אינטרנט.
• הספר הרוצח הערפד: סיפור מצמרר ואמיתי על פסיכוזה, ביתור ורצח שיצא לאור ב-2020 הוא חלק מסדרת ספרי פשע אמיתי מאת ראיין גרין, ועוסק בפשעיו של צ'ייס, אותם הוא מציג מנקודת מבט ציורית במקצת.
• הספר הערפד מסקרמנטו: חייו של הרוצח הסדרתי ריצ'רד טרנטון צ'ייס שיצא לאור ב-2021 הוא הכרך העשרים ואחד בסדרת ספרי פשע אמיתי אודות רוצחים סדרתיים מאת ג'ק סמית' ומרג'ורי קריימר, ומתאר בקצרה את חייו, פשעיו ומשפטו של צ'ייס.

מקורות עיקריים

מקורות משניים

ספריות פשע אמיתי

• ריצ'רד צ'ייס באתר Murderpedia, אורכב מהמקור ב-26 בפברואר 2023. (באנגלית)
• ריצ'רד צ'ייס באתר Talk Murder With Me, אורכב מהמקור ב-26 בפברואר 2023. (באנגלית)
• ריצ'רד צ'ייס באתר Crime Museum, אורכב מהמקור ב-26 בפברואר 2023. (באנגלית)
• ריצ'רד צ'ייס באתר Crime Library, אורכב מהמקור ב-9 בדצמבר 2008. (באנגלית)

מסמכים אקדמיים

• פסיכוביוגרפיה של ריצ'רד צ'ייס, אורכב מהמקור ב-26 בפברואר 2023. (באנגלית)

מורשת

• ריצ'רד צ'ייס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)