מחלת גבהים

במצב כזה אין תאי הדם האדומים יכולים להעביר די חמצן לתאי הגוף ולכן אדם הסובל ממחסור בחמצן נדרש למאמץ יתר של הלב והריאות על מנת לספק את כמות החמצן הדרושה למוח ולשאר רקמות הגוף. מחלת גבהים חמורה יכולה להיות קטלנית ועלולה להופיע כבר מגובה של כ-2,500 מטרים מעל גובה פני הים.

מחלת גבהים

שלט המזהיר מפני מחלת גבהים בגובה של 5,360 מטר
תחום	רפואת חירום
גורם	anoxia
תסמינים	עייפות, נדודי שינה, כאב ראש, סחרחורת, חוסר תיאבון, בחילה, הקאה, בלבול
טיפול	אצטזולאמיד דקסמתזון ניפדיפין
סיבוכים	בצקת ריאות, בצקת מוח
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	303571
MeSH	D000532
סיווגים
ICD-10	T70.2

גופם של בני אדם החיים במקומות גבוהים מייצר באופן טבעי תאי דם אדומים בגודל המתאים, ואילו מי שאיננו רגיל לגבהים, צריך לעבור תהליך התאקלמות שנמשך כמה ימים כדי לגרום לגופו לייצר תאים אדומים בגודל כזה.

המחלה מתאפיינת בעלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני בדם. אחת מתגובות הגוף למחסור בחמצן היא היצרות כלי הדם, שגוררת עלייה בלחץ הדם לעומת הלחץ מחוץ לכלי הדם, וכתוצאה מהפרש הלחצים דולפים נוזלים מכלי הדם וגורמים לבצקות. תסמיני המחלה, היכולים להופיע גם בנפרד, כוללים קוצר נשימה, עייפות, נדודי שינה, אפתיה, בחילה, כאב ראש, ראייה כפולה, סחרחורת, בלבול, חרדה, אובדן תיאבון ולעיתים הקאה. הכחלת השפתיים, קצות האצבעות והציפורניים תהיה בין הסימנים הראשונים למחסור בחמצן. במקרים חמורים תיתכן בצקת ריאות או בצקת מוח, העלולות לגרום לאובדן הכרה ולמוות.

הטיפול המידי במקרה של מחלת גבהים הוא ירידה מהגובה הרב. הטיפול בתסמינים איננו ראוי כשאפשר לטפל בסיבה, כלומר לרדת לגובה רצוי. יש הטוענים שטיפול בתסמינים פוגע בשבועת הרופאים ופוגע בעקרון הרפואה "פרימום נון נוקרה" (ראשית אל תזיק), משום שטיפול בתסמינים איננו מונע את הנזק המוחי אלא אף עלול לגרום לו^{[דרוש מקור]}.

התרופה אצטזולאמיד (Acetazolamide; בשמותיה המסחריים "דיאמוקס" Diamox או "אורמוקס" Uramox) משמשת לזירוז ההתאקלמות לגובה, כאשר היא ניטלת החל מ-48 שעות לפני ההגעה לגובה. התרופה חייבת במרשם רופא, מכילה שייר גופרתי (סולפה) ועלולה לחולל תגובות בין-תרופתיות חריפות עם מגוון חומרים, לרבות אספירין ואלכוהול. יש להדגיש כי התרופה אינה מטפלת במחסור בחמצן, העלול לגרום נזקים רפואיים חמורים, אלא רק מזרזת את ההתאקלמות מבעוד מועד לגבהים.

קיימת אמונה כי אכילת גינקגו דו-אונתי מסייעת למניעת מחלת גבהים. נוכח העובדה כי בלדאק ובטיבט ממליצים בפני תיירים על נטילת גינקגו דו-אונתי (ג'ינקו בילובה) למניעת מחלת גבהים, בוצעו מחקרים רפואיים לבדיקת יעילותה. מחקרים ראשוניים הציעו כי תמצית גינקגו דו-אונתי יעילה למניעת המחלה, ממצא המצוטט מאז על ידי משווקי התכשיר הטבעי. עם זאת, מחקרים מבוקרים על קבוצות מדגם גדולות יותר לא מצאו עדיפות של תמצית גינקגו על פני פלצבו במניעת מחלת גבהים יתר על כן, תסמיני מחלת גבהים הופיעו בשכיחות גבוהה יותר בקבוצת הנבדקים שנטלה אצטאזולאמיד בשילוב עם תמצית גינקגו, מאשר בקבוצה שנטלה אצטאזולאמיד בלבד.

במדינות דרום אמריקה האנדיות (ובעיקר בפרו, בוליביה ואקוודור) נהוג ללעוס את עלי הקוקה (כמו שלועסים גת), בדרך כלל בצירוף חומר הנקרא לחייה, או לשתות את חליטת עלי הקוקה כתה על מנת להקל על ההסתגלות לגובה^{[דרוש מקור]} בניגוד לסם קוקאין, המופק מצמח הקוקה, לעלי הקוקה עצמם אין השפעה נרקוטית כה חזקה, ותופעת הלוואי היחידה בלעיסת עלי הקוקה היא הירדמות של חלל הפה (בדומה לאחר זריקת אלחוש אצל רופא שיניים).

הדרך היעילה ביותר למניעת המחלה היא עלייה מתונה מלווה בשתייה מרובה. הואיל והמחלה מופיעה לרוב רק בגבהים של 3,000 מטרים ומעלה, מומלץ להימנע מעלייה חדה לגובה של מעל 3,000 מטרים, ולינה של לילה או שניים בגובה שבין 2,500-3,000 מטרים. בגבהים מעל 3,000 מטרים מומלץ לא לעלות מעל 400 מטרים במהלך יממה.

• "תפקוד בגבהים של מעל 3000 מטר ומחלת גבהים" ד"ר דני זידמן. ביטאון חיל רפואה 1989.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: מחלת גבהים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחלת גבהים

• מאמר על מחלת גבהים, מניעה וטיפול מתוך האנציקלופדיה של הטיפוס
• מחלת גבהים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)