אחלאם שיבלי (בערבית: أحلام شبلي; נולדה ב-1970) היא אמנית צילום ערבית ישראלית המתמקדת בחיי היומיום של ערביי ישראל והבדואים החיים בכפרים לא מוכרים בנגב ובגליל.
לידה | 1970 (בת 54 בערך) שבלי - אום אל-גנם |
---|---|
תחום יצירה | צילום |
פרסים והוקרה | פרס לאמנות ישראלית מטעם קרן נתן גוטסדינר (2002) |
http://www.ahlamshibli.com/photography.htm האתר הרשמי | |
שיבלי נולדה למשפחה בדואית בכפר שבלי - אום אל-גנם. היא בוגרת החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה (1996). למדה צילום במכללת ויצו (1997) והמשיכה ללימודי תואר שני בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (2003-2000).
בעבודותיה בוחנת שיבלי תמות של בית ושייכות ועסקה בחיים תחת הכיבוש. ״אצל הבדואים כל מושג הבית, הדבר שעושה את הבית, הוא פתלתל כחוטים הנשזרים לחבל. הבדואים על פי מסורתם הם שבטים נודדים. לפני שניים-שלושה דורות התיישבו רבים מהם, בעיקר אלה מאזור סיני, במקומות קבע, אך האדמה שעליה התמקמו אינה שייכת להם, וזכויותיהם עליה מועטות ביותר. מצב סבוך שבחלקו אולי קשור למורשתם הקדומה. לנוודים בית אינו כתובת, בית הוא מה שהם נושאים איתם״ כתב ג׳ון ברגר על עבודותיה במסה ״התבוננות: שתי צלמות״. אוצרי התערוכה ״בית הפנטום״ במוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה תיארו את עבודותיה כחושפות את האלימות בה מונעים מהפלסטינים להכיר במקום מושבם כ״בית״ וההגבלות הרבות המוחלות עליהם היוצרות תחת הכיבוש מצב של חוסר שייכות לחיים, שאינו נחלתם של הפלסטינים בלבד, המתקשר עם מצבים אחרים של אי צדק ופרדוקס. ברגר מוסיף ש״התמונות של אחלאם שיבלי זהירות, מתעתעות ועקשניות. הן מכילות מידע כללי מינימלי ולעולם אין הן מתארות התרחשויות ואירועים. נדמה שכל תצלום צולם מיד אחרי אירוע כלשהו״.
סדרת תצלומים זו מציגה את הכפר ״ערב אל נעים״, הממוקם בין סחנין לכרמיאל. כפר שקיבל הכרה רשמית רק בשנת 1999. שיבלי תיעדה את הכפר בזמן שעבדה בו ובכפרים לא מוכרים אחרים בגליל כעובדת סוציאלית. היא ״מתארת את עבודתה בנושא זה כעוסקת בשני מישורים: "מישור אובייקטיבי", זה הלא מוכר, ו"מישור סובייקטיבי", תחושת הבית, החיים ומערכת היחסים.״ התצלומים מציגים את המראה כללי של הכפר בתצלומי נוף; דרכי עפר; צריפים עשויים פח; ילדים עם תיקים על גבם הולכים ברגל בדרכי עפר לבית הספר ובמהלך חוג קרטה; החיים כפי שהם מתנהלים בתוך ומחוץ לצריפים המשמשים למגורים.
שיבלי מציגה בסדרה זו מראות מחיי הבדווים החיים סביב באר שבע ומתמקדת לרוב בתצלומים מרחוק המציגים כפרים, צריפים עשויי פח הבנויים מחומרי גלם חשופים; מגרש כדורגל מאולתר; בתי קברות; חללים פנימיים שרצפותיהם מכוסים בשטיחים; ילדים משחקים בשטחים פתוחים וחבורת גברים יישובים בהסבה על שטיחים ונתמכים בכריות. ״גוטר״ היא מילה זרה לשפה הערבית ואיננה שייכת לניב הבדווי המוכר לשיבלי מהתרבות בה גדלה בכפר אלשיבלי בגליל. הבדווים בנגב משתמשים בו כדי לבקש ממישהו ללכת למקום כלשהו ומקורו בפקודה “!go there”, ששמעו מהחיילים הבריטים בתקופת המנדט הבריטי. זהו שריד לשפת הכיבוש שניכסו לשפתם והיא מעידה על ההיסטוריה של השליטה, הפיקוח והגירוש שהיו נתונים למרותו. ״מצבם של הפלסטינים הבדווים במדינת ישראל הוא: היכן שיש מבנה של בית (house)אין בית (home), במקום שהוא הבית (home), חסר המבנה (house)״, כותב טי. גיי. דמוס (T.J. Demos) בטקסט בקטלוג ״בית הפנטום״. שיבלי הציגה סדרת עבודות זו בתערוכה במוזיאון תל אביב לרגל זכייתה בפרס גוטסדינר בשנת 2002. אוצר התערוכה, ד"ר אולריך לוק, כתב מאמר שצונזר על ידי מנכ״ל המוזיאון והאוצר הראשי, פרופ׳ מרדכי עומר, ורק חלק ממנו פורסם בקטלוג התערוכה תחת הכותרת "ערב-א-נעים – כפר לא מוכר".
בסדרת תצלומים זו מפנה שיבלי את עדשת המצלמה אל בדווים שבוחרים להתנדב ליחידת הגששים בצה״ל. היא מצלמת אותם בגיוסם לצה״ל; בשלבי אימונים שונים וברגעי המנוחה שבטירונות שבתחילת שירותם הצבאי; כקצינים וכאנשי קבע ותיקים; בזמן חופשה בבתיהם שבכפרים לצד בני משפחותיהם ואת קברי החיילים שנפלו בזמן שירותם הצבאי. ״פרויקט הגששים״ הוא נדבך נוסף בעיסוקה של שיבלי בחייהם של הפלסטינים הבדווים במדינת ישראל. ״מאות שנים נהגו השבטים הבדואים הנודדים להציע את שירותם לכוח ששלט באזור – יהיו אלה המצרים, הטורקים, הבריטים, שכן הבינו כי למרות כישורי הגרילה שפיתחו, הם יובסו. כך נהגו כדי למנוע את פיזורם ולשמור על עצמאותם [...] האסטרטגיה המחוכמת הזאת אשר תכליתה המשכיות, הוכיחה את עצמה לעיתים קרובות״, כותב ברגר. לטענתו של דמוס, הפרויקט עוסק במחיר שמשלם המיעוט המצוי תחת שלטון קולוניאלי, ייתכן כדי להתקבל, ייתכן כדי לשנות את הזהות שלהם, ייתכן שכדי לשרוד, ואולי בגלל כל הסיבות הללו יחדיו״.
במהלך האינתיפאדה השנייה (2005-2000) נהרגו כמה אלפי פלסטינים. חלקם לחמו כדי להשתחרר מהכיבוש הישראלי, חלקם ביצעו פיגועים וידעו שהם הולכים אל מותם וחלקם נלכדו ונאסרו – אלה הוגדרו כשהידים. התצלומים מצגים את האופנים השונים בהם מנציחים את השהידים והאסירים בחברה הפלסטינית. בדיוקנאותיהם הממוסגרים על קירות בתי משפחותיהם, בגרפיטי על קירות בתים, בכרזות המודבקות על תחנות אוטובוס, בטקסטים ובתמונות שעל קברים בבתי קברות. ״שאלת המוות איננה שייכת למתים, אלא לאלה שנותרו בחיים״ כתב ע'סאן כנפאני (בערבית: غسان كنفاني) בציטוט המופיע בקטלוג ״בית הפנטום״.
This article uses material from the Wikipedia עברית article אחלאם שיבלי, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.