מעת שאדם מתחיל לשהות במקום שבו האוויר דליל בחמצן, גופו מתאקלם בהדרגה לתנאי המקום החדשים. במהלך ההתאקלמות גדל אוורור הריאות, גדלים תפוקת הלב וריכוז ההמוגלובין בדם ומשתפרת יכולת העברת החמצן מהאוויר לנימים בריאות. אולם היכולת המשופרת המוקנית מההתאקלמות, ארוכה ככל שתהיה, אינה משתווה ליכולתם של ילידים תושבי הרים גבוהים. שינויי ההתאקלמות בגופם מתחילים עוד מינקות, נמשכת במהלך התפתחותם הגופנית, ונראה שחלקם אף עברו הסתגלות אבולוציונית. כך למשל נפח ריאותיהם גדול יותר מנפח ריאותיהם של שאר בני האדם, קומתם נמוכה יותר, חלקו הימני של לבם גדול יותר והעברת החמצן לתאי גופם יעילה יותר. במדידת יכולת העבודה של שריריהם בגובה של כ-5,200 מטרים, נמצא כי היא קרובה לנורמלית בעוד שזו של ילידי מקומות נמוכים שהתאקלמו במשך חודשיים עמדה על כ-70 אחוזים בלבד מיכולת נורמלית.
