שמיטת חובות

ערך זה עוסק ברעיון הכללי של שמיטת חובות. אם התכוונתם לשמיטת חובות בהלכה, ראו שמיטת כספים.

שמיטת חובות תקופתית הייתה ממוסדת במזרח הקדום ותרמה ליציבות החברות שלו. ביוון העתיקה וברומא החוקים היו ידידותיים יותר לנושים וביטול חובות היה אחת הדרישות העיקריות של העניים, אשר רק מדי פעם יושמה על ידי הממשלה. החוק הקנוני של ימי הביניים כלל הוראות לביטול חובות של לווים במצוקה, אשר השפיעו על דיני פשיטת רגל אישיים מודרניים.

 

שמיטת חובות הייתה קיימת בחברות רבות במזרח הקדום בצורה של ביטול חובות, לפיה חובות מסוימים הוכרזו בטלים והרכוש המעוקל הוחזר לבעלים המקוריים. חובות בוטלו לעיתים קרובות על ידי שליט חדש שהוציא צו "דף נקי" לאחר עלייתו על כס המלכות או בעקבות אסון טבעי או מעשה ידי אדם. בדרך כלל רק חוב אישי בוטל, ואילו חובות לסוחרים לא הושפעו.

שמיטות החובות התקופתיות מילאו תפקיד גדול במזרח הקדום. הם תרמו ליציבות החברה. רוב ההלוואות נלקחו על ידי איכרים כדי לאפשר להם להתקיים עד לקציר הבא, ולעיתים קרובות הקרקע הייתה משועבדת כבטוחה. אם הלווה לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואה, הקרקע עברה למלווה, כאשר הלווה עצמו הפך לצמית. שמיטות החובות איזנו את כוחן של האליטות, שאם לא כן היו צוברות הון רב של אדמה מעובדת על ידי צמיתים, והבטיחו שיהיו מספיק עובדים חופשיים לשרת בצבא ולעבודה ציבורית.

ביטול החוב המוקדם ביותר שהוכרז הוכרז על ידי המלך אנמטנה מלגש בכ-2400 לפני הספירה. אמצעים דומים ננקטו על ידי שליטי שומריים, בבליים ואשוריים מאוחרים יותר במסופוטמיה, שם הם נודעו כ"גזירות חירות" ("אמה-גי" בשומרית). אותו נושא נמצא בטקסט עתיק דו-לשוני חיתי-חורי שכותרתו "השיר לשמיטת החובות". במצרים העתיקה לא היה קיים חוב נושא ריבית במשך רוב ההיסטוריה שלה. כשהחלה להתפשט בתקופה המאוחרת, שליטי מצרים הסדירו אותה וידוע שמספר שמיטות חוב התרחשו בתקופת תלמי, כולל זו שהכרזתה הייתה כתובה על אבן רוזטה.

  ערכים מורחבים – שמיטת כספים, שנת היובל

שמיטת חובות מוזכרת בתורה, שבה ציווה ה' על בני ישראל למחוק חובות במקרים מסוימים בסוף שמיטה, השנה האחרונה של המחזור החקלאי בן שבע השנים. גם עבדים עבריים שוחררו לחופשי או באותו הזמן או בסוף מחזור 49 השנים, בהתאם לפרשנות. בתום המחזור הארוך יותר, במהלך שנת היובל חזרה הקרקע גם לבעליה המקוריים. לפי מייקל הדסון, חוק היובל הופיע ככל הנראה בתגובה למשבר חובות ולקח את מחיקת החוב מידיהם של השליטים, והפך אותו לתקופתי ואוטומטי. לא שרדו מסמכים המעידים על עמידה בחוק, או היעדרה, ביחס ליובל.

עקב הגלות הראשונה, דיני שמיטת החובות לא היו תקפים יותר, משום רוב היהודים לא חיו בארץ ישראל, והעובדה שהשמיטה הייתה קשורה בהשבת אדמת אבות. רבנים מאוחרים יותר קבעו כי יש להמשיך בשמיטת החובות. בסביבות תחילת המאה ה-1 לספירה הציע הלל את מנגנון הפרוזבול שאפשרה למלווים להציע הלוואות שלא ניתן היה לשמוט, על ידי הפיכת בית הדין המקומי למקבל ההחזר, אשר לאחר מכן יעביר אותה אל המלווה מקורי. מאחר שהחוב יהיה פורמלית למוסד ציבורי במקום לאדם פרטי, הוא לא יימחק. הלל טען שאם לא כן העני לא יוכל לקבל הלוואה בשנה שקדמה לשמיטה.

 

באופן כללי החוק ביוון העתיקה וברומא היה ידידותי יותר לנושים ו"קשוח ובלתי נכנע" כלפי חייבים. לאורך כל העת העתיקה ביטול החובות, לצד חלוקת הקרקעות מחדש, היה הדרישה העיקרית של העניים.

בתגובה למשבר חובות במאה ה-6 לפני הספירה, יישמו האתונאים חוק של סולון שקבע סייסאכטיה (σεισάχθεια), אשר ביטל את כל החובות ובטל רטרואקטיבית חובות קודמים שהביאו לעבדות וצמיתות, שחרור עבדי חוב וחובות. לפי פלוטארכוס, חובות נושאי ריבית הפכו לבלתי חוקיים על ידי הממשלה הדמוקרטית של מגרה במאה ה-6 לפני הספירה בעוד הנושים נאלצו להחזיר את הריבית שנגבתה. מקורות יווניים התייחסו לכך כאל צעד פופוליסטי קיצוני, וההיסטוריונים חלוקים באשר להיסטוריות של אירועים אלה, הנחשבים כמשקפים מחשבה פוליטית אנטי-דמוקרטית מאוחרת יותר. המלכים הספרטנים יישמו גם ביטולי חובות בניסיונם לבצע רפורמה במדינה במאה ה-3 לפני הספירה. המקבילה הרומית נקראה novae tabulae.

ברומא העתיקה בוטל שעבוד החוב הידוע בשם nexum בשנת 313 לפנה"ס. אולם גם לאחר מכן החייבים עדיין נדרשו לעבודות חובה, ויכלו להיאסר בעקבות פסק דין של בית המשפט. אפיאנוס מזכיר ניסיון של הפראיטור אסליו להחיות את החוק הישן האוסר על לקיחת ריבית בשנת 89 לפנה"ס שהוביל לרציחתו, ככל הנראה על ידי הנושים. מאוחר יותר, חוקקו מחיקות חוב חלקיות על ידי סולה (ב-10%) ולאחר מכן על ידי לוציוס קורנליוס קינה ולוציוס ולריוס פלאקוס (בשלושת רבעים) על מנת לייצב את הכלכלה שנהרסה במלחמת האזרחים. האליטות הרומיות היו נחרצות נגד הקלת חובות, כאשר קיקרו גינה זאת כהתקפה על הרכוש והמעמדות בעלי הנכסים.

קודמיו של חוק פשיטת הרגל הופיעו בראשית רומא הקיסרית. אוגוסטוס הנהיג את "cessio bonorum", המאפשר לחייבים למסור מרצונם את רכושם לנושים ובכך להימנע ממעצר אישי ואובדן מעמד משפטי (אינפמיה).

בעוד שרומא מעולם לא חוקקה מחיקת חובות מוחלטת, כמה קיסרים מחקו פיגורים במס, כלומר, חובות לאוצר המדינה.

החובות של האוכלוסייה הכפרית הייתה דאגה ממשלתית מתמדת מימי שושלת האן. לטיפול בו הופעלו מגוון אמצעים, לרבות פטור מלא או חלקי של חובות. לעיתים קרובות בוטלו אותן הלוואות שהריבית שהוחזרה עליהן עלתה על הקרן. הממשלה האשימה את המנזרים הבודהיסטים (שהפכו למלווים גדולים לאיכרים עד המאה ה-6 לספירה) בהנפקת הלוואות בריבית גבוהה. במהלך טיהור המנזרים הבודהיסטים בשנת 845, יותר מ-150,000 צמיתים במקדש שוחררו משעבוד, על פי הדיווחים הרשמיים.

המשפט הקנוני של ימי הביניים התבסס על המשפט הרומי ודן בהרחבה בהוראות להפחתת חומרת העונשים של החייבים. רוב המפרשים התירו לחייב להיפטר מהחוב ולהתחיל מחדש, לאחר שמסר לנושיו את כל סחורתו (או אולי את כל סחורתו למעט הנדרש לצרכים בסיסיים). הוראות אלה השפיעו מאוחר יותר על דיני פשיטת הרגל האנגלי.

בתקופה המודרנית סילוק חובות מתרחש בדרך כלל בתהליך של פשיטת רגל. אחת המדינות הראשונות שקבעו פשיטת רגל אישית (ולא פשיטת רגל של חברה) הייתה בריטניה, שם חוק פשיטת הרגל משנת 1869 אפשר לכל האנשים להגיש בקשה לפשיטת רגל. נכון לעכשיו, אמת המידה לחקיקת פשיטת רגל אישית היא חקיקת פשיטת הרגל האישית בארצות הברית, שהתקבלה ב-1978. רוב מדינות מערב אירופה הלכו בעקבותיה בשנות ה-80 וה-90, בעוד שבדרום ובמזרח אירופה התקבלה חקיקה של פשיטת רגל אישית בשנות ה-2000 וה-2010.