הדר גנים-עמישב: שכונה בפתח תקווה

עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951 והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". ראשוני המתיישבים במעברה היו עולים חדשים מעיראק, שהיוו לאחר מכן כ-85% מהתושבים. אחר-כך באו עולים מפרס, מרומניה, מאפגניסטן ומתימן. עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל.

מעמד מוניציפלי

בשנת 1952 קידם שר הפנים חיים משה שפירא את צירוף המעברה לפתח תקווה. אולם בסוף אותה שנה נכנס לתפקיד שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים והנושא לא קודם. בבחירות הקודמות לעיריית פתח תקווה בסוף 1950 היה כמעט שוויון בין ימין ושמאל וסיפוח עמישב לפתח תקווה נתפס כמה שיאפשר את שבירת השוויון והעברת ההגמוניה באופן סופי לידי מחנה השמאל. עם זאת, שר הפנים טען שהסיפוח מסובך, בין השאר מפני ששטח המעברה מיועד לחקלאות. בכתבה במעריב נטען שרב התושבים אדישים לעניין, ובין בעלי הדעה חלוקות הדעות האם עדיף צירוף לפתח תקווה או עצמאות בניהול ישיר של משרד הפנים.

בפברואר 1955 החליטה הממשלה לקדם את הסיפוח ומשהדבר לא התקדם קידמו חברי הכנסת מהפועל המזרחי מפ"ם ומפא"י חוק מיוחד לקידום הסיפוח. בימין טענו שהחוק הוא אנטי דמוקרטי, בהעניקו רטרואקטיבית זכות בחירה לעיריית פתח תקווה לתושבי עמישב בבחירות של 1955, אף על פי שהתאריך הקובע לתושבות בפתח תקווה לצורך הצבעה בבחירות כבר חלף. בעקבות משבר קואליציוני הוקמה ממשלת ישראל השישית, וחיים משה שפירא שב למשרד הפנים. שפירא קידם את הסיפוח, תוך הבטחה שתושבי המעברה לא יוכלו להצביע בבחירות הקרובות לעיריית פתח תקווה. הסיפוח בפועל בוצע לאחר הבחירות, בדצמבר 1955.

מעבר לשיכונים

בשנת 1957 הוחל בבניית שיכון לדרי המעברה ועד אמצע 1959 קבלו 400 משפחות במעברה שיכון קבע, בשכונה, בשיכון טפחות, ומחוצה לה. העברת משפחות המעברה לדירות קבע נמשכה, והעירייה השתתפה בבניית 100 דירות להשכרה לחסרי אמצעים. הדירות שנבנו בשכונה כללו גם יחידות צמודות קרקע דו משפחתיות וגם בניינים רבי קומות. באמצע שנת 1960 נותרו בצריפי המעברה כ-500 משפחות. בין אחרוני המתגוררים בצריפים היו מעל 100 משפחות מעולי פרס שהתגוררו בקצה המזרחי של המעברה, וסירבו לעבור לשיכון ברבי קומות ודרשו בתים צמודי קרקע, כפי שלטענתם קבלו יוצאי עיראק. לאחר מספר הפגנות ומעצרים של מפגינים על אלימות, נכנעו המוסדות, ויוצאי פרס קיבלו יחידות דיור צמודות קרקע.

בתחילת 1961 נותרו עדיין 350–400 משפחות בצריפים שיועדו לפינוי ועל פי התוכנית היו אמורות כל המשפחות לעבור לשיכוני קבע עד סוף 1962. בשנת 1962 נותרו 200 משפחות בצריפים ושיכונן תוכנן להסתיים עד אמצע 1963. נוסף על אלו התגוררו עוד כמה מאות משפחות בצריפים שוודיים/פיניים שנחשבו עד 1962 למגורי קבע ולא יועדו לפינוי. אולם לאחר כניסת השר יוסף אלמוגי למשרד השיכון, הוחלט לפנות גם את הצריפים השוודיים. בסוף שנת 1965 התגוררו בצריפי המעברות כ-40 משפחות, 188 משפחות התגוררו בצריפים שוודיים וכ-700 משפחות בבניינים משותפים. בתחילת שנות ה-60 נבנתה בשכונה אזור של אזבסטונים אליהם הובאו עולים חדשים מצפון אפריקה ומרומניה. יוצאי רומניה עזבו במהרה את השכונה.

טענות לגבי חלוקת הדירות

סביב חלוקת דירות בעמישב לנזקקים עלו טענות, שנדונו אף בכנסת, על העדפה פוליטית בחלוקת הדירות למקורבי מפא"י. שר השיכון, מרדכי נמיר, הודיע שהייתה תקלה בהליך חלוקת הדירות, אולם בבדיקה פרטנית נמצא ש-31 מתוך 34 מקבלי הדירות היו אכן נתמכי סעד, כנדרש. האופוזיציה הדגישה את הימצאותן של משפחות שלא היו נתמכי סעד בין מקבלי הדירות כהוכחה לשחיתות שלטונית.

השכונה

בשנת 1965 הנהיגה עיריית פתח תקווה יום לימודים ארוך ומערכת הזנה בבתי הספר בעמישב. באפריל 1965 הונח אבן פינה למרכז קהילתי בשכונה. בשנת 1969 התגוררו בשכונה על פי הערכות שונות 9,500-11,000 תושבים. הדירות בשכונה היו יחסית קטנות והמשפחות מרובות ילדים. במקרים רבים התגוררו שלושה דורות יחד בדירה אחת קטנה. באותה תקופה העירייה השקיעה משאבים רבים בשדרוג התשתיות לרמה של שאר העיר.

בשנות ה-70 עברו להתגורר בשכונה גם עולים מברית המועצות שעלו במסגרת העלייה מברית המועצות בשנות השבעים. באותן שנים קטן מספר התושבים בשכונה, בעקבות הקיטון במספר הנפשות במשפחות בשכונה ועזיבת השכונה על ידי משפרי דיור. בשנת 1976 העריך ראש העיר את מספר תושבי השכונה ב-5000–6000, מתוכם 65% יוצאי צפון אפריקה (בעיקר מרוקו), 15% יוצאי עיראק, ו-10% יוצאי פרס. בתחילת 1978 הוערכה האוכלוסייה בשכונה ב-4,000 תושבים, רובם יוצאי צפון אפריקה.

בשנת 1976 הוכללה השכונה ברשימת יישובים ושכונות המזכים בסיוע מוגדל לזוגות צעירים ובשנת 1978 הוכלל ב-30 השכונות הראשונות של פרויקט שיקום שכונות, ואומצה בידי יהודי שיקגו.

הקמה

כבר בשנות ה-70 ביקש ראש עיריית פתח תקווה, ישראל פיינברג, לקדם הרחבת השכונה באופן ניכר, תוך הפשרת קרקעות חקלאיות, על מנת להכניס לשכונה אוכלוסיות חזקות ולקדם אינטגרציה בשכונה. יורשו, דב תבורי, המשיך בניסיונות לקדם בנייה בצמידות לשכונה. דירות חדשות ראשונות שווקו בתחילת שנות ה-80 על ידי יובל גד תחת הסיסמה "עמישב המתחדשת". בשנות ה-90 התבצעה בשכונה בנייה רחבת היקף במזרח השכונה, באזור "הצריפים הפינים" (ניתן עדיין לראות בשכונה מספר צריפים פינים). הקבלנים נתנו לפרויקטים שבנו שמות שנועדו למשוך אוכלוסייה חזקה, כמו "גני עמישב". במהרה ניתן לשכונה השם "הדר גנים". בשנות ה-2000 קטן קצב הבנייה בשכונה, ומספר התחלות הבנייה וסיומי הבנייה בשכונה בכל שנה היה קטן מ-150, לרוב קטן בהרבה. בסוף העשור, הבנייה בשכונה הייתה אפסית. בשנת 2010 כלל לא היו דירות שנסתיימה בנייתן ובשנים 2011–2012 נסתיימה בניית 50 דירות בשכונה. אולם בשנים אלו התחדשה תנופת הבנייה, ובתחילת שנת 2016 חודשה הבנייה ונבנה עוד מתחם שלם המונה עשרות בניינים ומגדלים המכונה "מתחם נחלים".

בשנים אלו שימש עו"ד שלמה שחר כיושב ראש הראשון של ועד השכונה. במסגרת תפקידו זה פעל שחר יחד עם חברי ועד השכונה מול הרשויות השונות, להסדרה של כל התשתיות אשר נדרשו לשכונה החדשה שקמה, לרבות בתחומי החינוך, התחבורה, מבני הציבור וגני הנוי. כמו כן שימש שחר כיושב ראש הראשון והמייסד של עמותת בית הכנסת המרכזי בהדר גנים, על שם נספי אסון המסוקים בשאר ישוב (בשכונה יש גם אנדרטה לזכר הנופלים).

אופי השכונה

השכונה צמחה מאוד וכיום היא עדיין מתרחבת דרומה, צפונה ומערבה ומתחילה לגבול בצומת סירקין ובשכונת שעריה. השכונה מאופיינת ב-3 שיטות בניה, העיקרית בהם היא השיטה הרוויה. שיטה הנוספת היא שיטה המכונה מרפסת-סוכה, שבה נבנים מגדלים רבי קומות כשבכל המרפסות או בחלקן יש שטח ייעודי לסוכה כשרה. השיטה הנוספת הנפוצה שם היא שיטת הקוטג'ים הטוריים.

האוכלוסייה בשכונה זו (הדר גנים) היא מעורבת לחלוטין ומכילה גם חילונים גם דתיים וגם חרדים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית הדתיים הלאומיים וקטנה אוכלוסיית החילוניים בעקבות בניית מגדלים המותאמים לציבור הדתי.

הרחוב הארוך ביותר בשכונה המשולבת (עמישב-הדר גנים) הוא רחוב הקרוי "דרך מנחם בגין" אשר חוצה אותה בכיוון כללי ממערב למזרח.

הדר גנים שווקה לקבוצות שהתארגנו במסגרת עמותות, דבר שגרם ליצירת גושי אוכלוסייה הומוגניים. לחלק מהאזורים בשכונה ניתנו שמות: גני הדר, קריית הבעש"ט, קריית חזון עובדיה, יוצאי חברון (בוגרי ישיבת חברון) ועוד. יוזם בניית השכונה הוא הרב יגאל רוזן ראש ישיבת אור ישראל.

בשכונה המשולבת נמצאים מבני ציבור רבים: מתנ"ס עמישב ובריכת שחייה, מרכז קניות "קניון הדר גנים", הקרוי "היפר מור" על שם החנות המרכזית שם, מרכז מסחרי, קניון קרסו, סופרמרקט, ישיבות, כוללים, בתי כנסת, קופת חולים, מינהלת אזורית כשלוחה של עיריית פתח תקווה, סניפי בני עקיבא, עזרא, ואריאל, ספרייה עירונית ועוד. בעמישב נמצא גם בית ספר יסודי ממלכתי דתי ושמו "מורשה", שהוקם בשנות החמישים. בשנת 2014 פוצל בית הספר לשניים, לאחר מאמצים רבים של הורים תושבי השכונה עקב ריבוי התלמידים הלומדים בו. כ-1,300 במספר. במבנה הנוכחי הוקם בית ספר "מורשה תורני" (הנפרד) ובמתחם נחלים הוקם בית ספר חדש "בית הספר עמיטל" (המעורב). באוגוסט 2016 בית ספר ממלכתי "יובלים" (שמו הקודם היה "המתמיד") ששירת את הקהילה החילונית שגרה בשכונה הפך לחלק מבית ספר "מורשה תורני" ולומדות בו בנות מורשה מכיתה א'-ו', הבנים נשארו במבנה בית ספר "מורשה תורני" הישן, בכך נסגר בית הספר היסודי החילוני היחידי בשכונה והתלמידים החילוניים עברו ללמוד בבתי ספר בשכונות הקרובות.

בשנת 2016 הוקם על ידי טל נבוני בשכונה, אולפנה לבנות דתיות הנקראת "אולפנת הדר גנים".

בתחילה האולפנה התיישבה באזור מתחם נחלים בתוך מבנה זמני ובשנת 2019 הועברה למבנה קבוע בצומת סירקין ששימש בעבר כאתר תברואה.

  מדיה וקבצים בנושא הדר גנים ועמישב בוויקישיתוף

• אתר השכונה