קרל לודוויג בֶּרְנֶה (גרמנית; Carl Ludwig Börne; נולד כיהודה לייב ברוך; 6 במאי 1786 – 12 בפברואר 1837) היה סופר, עיתונאי ומבקר ספרות ותיאטרון גרמני, יהודי מומר.
ברנה נחשב כחלוץ של הביקורת הספרותית בגרמניה, בעיקר של הפיליטון. נמנה עם ראשי הזרם הספרותי "גרמניה הצעירה", ששאפה להעלאת המודעות הפוליטית הגרמנית.
לידה | 6 במאי 1786 פרנקפורט, האימפריה הרומית הקדושה |
---|---|
פטירה | 12 בפברואר 1837 (בגיל 50) פריז, צרפת |
מדינה | העיר החופשית פרנקפורט |
מקום קבורה | פר לשז |
מקום לימודים | אוניברסיטת גיסן |
שפות היצירה | גרמנית |
חתימה | |
יהודה ליב ברוך נולד ברחוב היהודים בפרנקפורט ליעקב ברוך, בנקאי אמיד ושתדלן במסדרונות השלטון. סבו היה סוחר ויהודי חצר. הוא ואחיו זכו לחינוך פרטי מקיף על ידי המשכיל יעקב זאקס, ולאחר מכן על ידי רקטור משה מהגימנסיה. לבקשת אביו נסע ברנה בגיל שש עשרה לברלין (1802) כדי ללמוד רפואה אצל מרקוס הרץ. הוא התגורר בביתו של הרץ ואשתו הטרקלינאית הנרייטה הרץ בת ה-38, שכלפיה הוא פיתח תשוקה אימפולסיבית. לאחר מות בעלה בשנת 1808, הוא חשף בפניה את רגשותיו והביע את הערצתו בסדרת מכתבים, אך נדחה על ידה. הרץ תיווכה בינו לבין פרופ' יוהאן כריסטיאן רייל והוא נרשם ללימודים באוניברסיטת האלה, אך הישגיו בלימודים היו דלים, והוא נשלח לגימנסיה על מנת לשפר את השכלתו. הוא נרשם אליה רק בשנת 1804, לאחר שהשתתף בשיעורי פילוסופיה אצל הנריק סטפנס ופרידריך שליירמאכר.
בשנת 1807 נקלע לסכסוך קשה עם אביו בשל חוב, והליך אזרחי שנפתח נגדו נמשך עד שנת 1813. ברנה הוכרח לנסוע לאוניברסיטת היידלברג, כדי שתהיה לאביו שליטה טובה יותר במעשיו. כאן הוא נטש את לימודי הרפואה השנואים עליו ועבר ללמוד משפט חוקתי ומדע המדינה, שהיו קשורים לפקולטה לפילוסופיה, וקיבל את הדוקטורט שלו בפילוסופיה בשנת 1809. הוא נאלץ לעזוב שוב את האוניברסיטה, לאחר ששקע בחובות בהיידלברג.
עם שובו לפרנקפורט הוא התקבל (1811) לעבודה כאקטואר בשירות המשטרה בעיר, אך בשנת 1814 נאלץ להתפטר בגלל יהדותו, לאחר שההגבלות הדתיות חודשו עם מפלת נפוליון. הדיכוי ממנו סבלו יהודי גרמניה, שאותו חש כעת על בשרו, כמו גם הרעיונות שבערו בו לחירות מדינית כללית בגרמניה הניעו אותו להילחם בשמרנות הפוליטית ובשנאת היהודים שפשטה בגרמניה. הוא פנה לכתיבה ולעיתונות, דרכה ביטא את רעיונותיו בסגנון מושחז ונוקב, והיה לאחד מראשי הלוחמים ב"ל"ו העריצים" שמשלו ב-36 מדינות הקונפדרציה הגרמנית.
את דרכו העיתונאית החל בעריכת העיתונים הליברליים בפרנקפורט Staatsristretto ו-Zeitschwingen. בשנות 1818–1821 ערך את Die Wage ("המאזניים"), ירחון שהתייחד במאמריו הפוליטיים התוססים ובביקורות רבי העוצמה שנכתבו בעוקצנות תיאטרלית. העיתון דוכא בידי המשטרה והצנזור, ובשנת 1821 נטל ברנה הפוגה מן העיתונות ופרש לחיים שקטים בפריז, המבורג ופרנקפורט. בתקופה זו נרקמו יחסים אפלטוניים בין ברנה לז'נט וואהל (Wohl), שנמשכו עד יום מותו. וואהל נתנה לו השראה וסייעה לו להתפנות לכתיבה, וכן סעדה וטיפלה בו בביתה במהלך השנים שקדמו למותו, לאחר שכבר נישאה לסלומון שטראוס.
בשנת 1818 המיר את דתו ללותרניות, ושינה את שמו זמן קצר לפני הטבילה לקרל לודוויג ברנה, בנימוק שבשמו הקודם ניכר מיד מוצאו היהודי, מה שעלול לפגוע בפעילות ההוצאה לאור שלו. אולם אירועי השעה ומתנגדיו הספרותיים שבו והזכירו את מוצאו. במהלך פרעות הפ הפ בשנת 1819 יצא להגנת הנרדפים במאמר שכותרתו "לזכות היהודים" (Für die Juden), ובפתחו הוא כותב: ”צריך היה לומר: לזכות הצדק והחירות, אך אילו היו בני אדם מבינים זאת לא היה לי צורך לדבר כאן”. בתשובה לאחד ממתנגדיו כותב ברנה: ”מנין לו למר קליין שאני יהודי? שמא מתוך כך שאני מגן על היהודים? וכי צריך אדם להיות יהודי כדי שיהיו לו דעות נוצריות?”.
בעקבות מהפכת יולי (סתיו 1830), הוא מיהר לפריז כדי לסקר את תוצאות המהפכה ובציפייה למצוא שם הזדהות עם רעיונות החירות שלו. ברנה אמנם התאכזב מעט מתקוותיו, אך ממקום גלותו הספרותי הוא חדל מלהשקיף בחביבות על המצב הפוליטי בגרמניה; מה שהוסיף להט למכתבי הסאטירה המבריקים שהחל לפרסם במיזם הספרותי האחרון שלו, Le Balance, תחייה של העיתון Die Wage. ברנה הנלהב האמין שאירועי המהפכה, שהביאו להחלפת המלך האבסולוטי במלך חוקתי, מובילים לעידן חדש באירופה שאותו הגדיר כ"אביב העמים", מונח שמקובל לייחס לברנה את זכות הראשונים עליו.
"מכתבים מפריז - 1830-1833" (יצא לאור בפריז ב-1834), המהווה ציון דרך בהיסטוריה של העיתונות הגרמנית, הוא חיבורו החשוב ביותר של ברנה, והופעתו קיבעה אותו כהוגה דעות מוביל בגרמניה. חיבורו זה, כמו גם התקפותיו נגד סמל הריאקציה מטרניך, הוחרמו ברחבי פרוסיה. בכתביו השונים שלח חצי ביקורת ולעג נגד יוהאן וולפגנג פון גתה, וולפגנג מנצל, והיינריך היינה, עמו היה בתחילה בקשרי ידידות חמים. היחסים בין השניים עלו על שרטון בסוף חייו של ברנה, ולאחר מותו פרסם היינה את הביוגרפיה השנויה במחלוקת שלו, "על לודוויג ברנה" (1840), בה שרטט את דמותו של ברנה באור נלעג.
יצירותיו של ברנה יוצאת דופן בסגנונן המבריק ובסאטירה המעמיקה שלהן. את הביקורת הטובה ביותר שלו ניתן למצוא במחשבות על ז'אן פול (1826), סופר שאותו אהד והעריץ בחום, וכן בסאטירה השנונה מנצל זולל הצרפתים. בנוסף כתב מספר סיפורים קצרים ורישומים, שהידועים מביניהם הם: Monographie der deutschen Postschnecke ו-Der Esskünstler.
ברנה נפטר ממחלת ריאות בפריז בפברואר 1837, שם נקבר בבית הקברות פר לשז. ז'נט שטראוס-וואהל ירשה את כל נכסיו, והוציאה לאור את הכתבים שהשאיר. שמו של ברנה הונצח ברחובות רבים בגרמניה, וכן בעיר ברנה בטקסס, אותה ייסדו מהגרים גרמנים בשנת 1849. מאז שנת 1993 מעניקה "קרן לודוויג ברנה" מדי שנה את פרס לודוויג ברנה לפובליציסטים דוברי גרמנית.
This article uses material from the Wikipedia עברית article לודוויג ברנה, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.