היסטוריה של אוקראינה

המתיישבים הראשונים באזור היו אנשים מהתקופה הכלקוליתית במילניום השלישי לפני הספירה. בתקופת הברזל התיישבו באזור שבטים קימריים, סקיתיים וסרמטיים לצד שבטים נוודים אחרים. קולוניות יווניות עתיקות שנוסדו מצפון-מזרח לחופי הים השחור הונצחו על ידי ערים רומאיות וביזנטיות עד המאה ה-6 לספירה. במאה ה-3 לספירה הגיעו שבטים גותיים שנקראו "אוייאום". הם נשארו באזור עד אמצע המאה ה-5 לספירה, הותקפו על ידי שבטים הוניים, ולאחר שניצחו אותם בקרב נדאו הורשו להתיישב באזור פאנוניה (הונגריה של היום). בעקבות הוואקום שנוצר במאה השישית התבססו באזור שבטים סלאביים כשהם פושטים על מרבית אוקראינה, פולין ואזור הבלקן. באותו הזמן התרחבה ממלכת הכוזרים לאזור מזרח אוקראינה, כשהיא כובשת את העיר קייב.

 

בין השנים 882–1204 שימשה קייב כבירת ממלכת רוס של קייב שהייתה אבן היסוד למדינות הסלאביות המזרחיות. במאה ה-9 פלשו (או הוזמנו, תלוי במקורות) הווארנגים בהנהגתו של אולג (ויקינג שוודי) וביססו את הממלכה כאחת הגדולות והחזקות באירופה עד סוף המאה ה-11. שושלת רוריק (שהמלך אולג נמנה בה) המשיכה לשלוט על שאריות האימפריה עד להתפרקותה באוקראינה וברוסיה כשפיודור הראשון היה אחרון צאצאיה. בסוף המאה ה-10 התנצרו אזרחי הממלכה לנצרות ביזנטית שמאוחר יותר הפכה לנצרות האורתודוקסית. לאחר מכן בין המאה ה-13 והמאה ה-14 נכבש מזרח הארץ על ידי המונגולו-טטארים, ומערבה בהדרגתיות אוחד עם פולין. במהלך המאה ה-14 השתלטה ליטא על רוב שטחה של אוקראינה, ובמהלך המאה ה-16 היא התמזגה עם פולין (האיחוד הפולני-ליטאי), ששלטה בה לסירוגין עד המאה ה-18.

במאה ה-17 כבשה האימפריה העות'מאנית את דרום אוקראינה. באותה תקופה הרימו הקוזאקים בראשות בוגדן חמלניצקי את נס המרד וחוללו את מרד הקוזאקים הגדול נגד שלטון פולין-ליטא וערכו פוגרומים ביהודים ובפולנים. תנועתם הביאה לצירופה של אוקראינה המזרחית לרוסיה, בעוד שהמערבית ברובה הצטרפה לרוסיה במסגרת חלוקת פולין רק בשנת 1795. במהלך המאות ה-17 וה-18 התנהלו על אדמת אוקראינה קרבות עזים בין האימפריה העות'מאנית לפולין, ורוסיה הצטרפה אליהם בהמשך. בשנת 1795 חולקה אוקראינה בין האימפריה הרוסית, אוסטריה והאימפריה העות'מאנית.

במאה ה-19 הסתמן סוף האוטונומיה על ידי פירוק הצבא הקוזאקי. אז החלה התפתחות מואצת של הכלכלה. עם המהפכה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה הכריזה אוקראינה על עצמאותה כרפובליקה העממית של אוקראינה, אך הסיעות השונות בתוך המדינה ומחוצה לה, לא הניחו למצב זה לשרוד לאורך זמן. על אדמת אוקראינה התנהל מאבק עיקש בין מצדדי אוקראינה העצמאית, הצבא האדום, הצבא הלבן, הגרמנים והפולנים. באותו זמן סבלו היהודים מאוד מפרעות בידי כנופיות.

בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ולאחר שהוכנעו קבוצות בדלניות של לאומנים אוקראינים, הייתה אוקראינה המזרחית לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, ומערבה צורף לפולין, כשחבל בוקובינה (שהיה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית) מצורף לרומניה. לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, פעלה הממשלה הסובייטית לחיזוק התעשייה וריכוז העבודה החקלאית בקולחוזים ובסובחוזים. ב-1928 הגה סטלין את תוכנית החומש שהביאה לתיעוש מהיר מאוד של המדינה, והפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים. בעקבות מהלך זה איבדו עשרות מיליוני חקלאים את רכושם, חלקם נשלחו לעבוד בגולאגים בסיביר ומיליוני חקלאים נוספים מתו מרעב. במשך 5 השנים אוכלוסיית אוקראינה קטנה ב-3 עד 6 מיליוני בני אדם, תקופה זאת נקראת בפי האוקראינים הולודומור. זהו הרעב הגדול ביותר מעשה-אדם שפקד את אירופה בכל תקופת ההיסטוריה, ויש הרואים בו שואת העם האוקראיני. אחרי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שוב אוחדה אוקראינה המערבית עם המזרחית, וכן קיבלה אוקראינה את חבל בוקובינה ובסרביה הדרום-מערבית מרומניה.

בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה אוקראינה כולה על ידי הצבא הגרמני והוכפפה לנציבות הרייך אוקראינה. על שטחה הוקמו גטאות, ויהודיה נרצחו בהמוניהם בבורות על ידי יחידת האיינזצגרופן של האס אס ומשתפי פעולה אוקראינים. אוקראינים רבים (במיוחד במערב המדינה) קיבלו את הכובשים הגרמנים כ"משחררים", שיתפו עמם פעולה והשתתפו ברדיפת היהודים וגם בהשמדתם, סך הכול על פי ההערכות כ-900 אלף יהודים נרצחו על אדמת אוקראינה, כשאחד המקומות הידועים לשמצה הוא באבי יאר שבפאתי קייב. בשנת 1944, לקראת סוף המלחמה, שוחרר רוב שטחה של אוקראינה על ידי הצבא הסובייטי. בזמן המלחמה איבדו כ-5 עד 8 מיליון אזרחים את חייהם, המספר כולל את יהודי המדינה, בנוסף ל-2.7 מיליון הלוחמים בצבא האדום.

עם הקמת האומות המאוחדות התקבלה אוקראינה כחברה מלאה בארגון, למרות שהייתה חלק מברית המועצות (שהייתה חברה גם היא). בשנת 1954 צוינו 300 שנה לאיחוד אוקראינה עם רוסיה, ולכבוד זאת קיבלה אוקראינה את חבל קרים מידי רוסיה.

במהלך סוף שנות ה-80 גברה הדרישה לעצמאות, בעקבות אסון צ'רנוביל והמצב הכלכלי הקשה. בשנת 1991 במהלך התפרקותה של ברית המועצות, זכתה אוקראינה לעצמאות מלאה. לאחר הפוטש של אוגוסט התפטר נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ'וק מהמפלגה הקומוניסטית וב-24 באוגוסט 1991 והפרלמנט הכריז על אוקראינה כמדינה עצמאית. בכך הצטרפה אוקראינה, הגדולה ברפובליקות הסובייטיות אחרי רוסיה, לחמש הרפובליקות הסובייטיות שכבר הכריזו עד אז על עצמאות. החלטת הפרלמנט אושררה במשאל עם ב-2 בדצמבר 1991. באותו יום גם נבחר קרבצ'וק לנשיא בבחירות חופשיות ראשונות במדינה.

בסוף 2004 אוקראינה חוותה את המהפכה הכתומה שהביאה להפלתה של הממשלה המושחתת של לאוניד קוצ'מה והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו הפרו-דמוקרטיים. ויקטור יושצ'נקו נבחר לנשיאות על בסיס הבטחותיו להתקרב למערב, להדק את היחסים עם נאט"ו ואף להגיש בקשה להצטרף לאיחוד האירופי. בשנת 2006 לאחר הבחירות לפרלמנט האוקראיני (ורכובנה ראדה) קיבלה מפלגתו של ויקטור ינוקוביץ' (מנהיג מפלגת האזורים) את מעמד המפלגה הגדולה ביותר, דבר שמנע מהנשיא יושצ'נקו להקים קואליציה פרו-מערבית ("כתומה") וחייב אותו למסור את תפקיד ראש הממשלה לינוקוביץ - יריבו בבחירות לנשיאות המדינה. אולם בסוף 2007 התפטר ומונה לממלא מקום ראש הממשלה. ב-18 בדצמבר 2007, בהצבעת הראדה העליונה, שוחרר מתפקידו ופינה את מקומו ליוליה טימושנקו.

בשנת 2014 פרצה מלחמת האזרחים באוקראינה על רקע שאיפתם של אוקראינים ממוצא רוסי בחצי האי קרים ובמחוזות המזרחיים של המדינה לפרוש מאוקראינה. המורדים זכו לתמיכתה של רוסיה. במהלך העימות סיפחה רוסיה את חצי האי קרים, בעקבות משאל עם.

בפברואר 2022 פלש הצבא הרוסי, בהוראתו של הנשיא פוטין, אל אוקראינה ופרצה מלחמת אוקראינה–רוסיה.

  מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של אוקראינה בוויקישיתוף

• מגוון פריטים על היסטוריה של אוקראינה באתר הספרייה הלאומית
•   אוקראינה, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית