ההשערה המדיינית-קינית: השערה בחקר המקרא

מרבית ההשערות מציעות כי אזור מוצא זה היה בדרום עבר הירדן המזרחי, בערבה, במזרח חצי האי סיני, או בצפון-מערב חצי האי ערב, במקומות המכונים במקרא אדום, שעיר, סיני, פארן ותימן. כמה מן ההשערות מזהות את הקבוצה האתנית שהגיעה מאזור זה עם אלו המתוארות במקרא כקינים, מדיינים, או הלוויים, ומציעות שהם היו במקורם רועים-נוודים או כורים וחרשי נחושת. דמויות מקראיות שעשויות לייצג קבוצה זאת הן קין, תובל קין, יתרו, צפורה, משה, יעל, ויהונדב בן רכב. לאור ממצאים ארכאולוגים מודרניים, יש חוקרים המציעים לזהות אותם עם שבטי שסו נוודים וחרשי נחושת, שתעודות מצריות מתקופת הברונזה המאוחרת הזכירו בשמות "שסו יהו" ו"שסו שעיר".

 

את ההצעות הרבות במסגרת ההשערה הוצע לחלק לארבעה מרכיבים כלליים:

1. רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה'.
2. ממצאים ארכאולוגיים הרומזים למוצא האמונה בה' באזור אדום.
3. הקישור המקראי בין האמונה בה' ליתרו חותן משה, אזור מדיין, והלוויים.
4. האפיון המקראי של עם הקיני.

ארבעה מרכיבים אלו קשורים זה בזה, אך אינם תלויים בהכרח. לא כל החוקרים שדגלו בגרסאות שונות של ההשערה הסכימו עם כל המרכיבים, ולא כל החוקרים שדגלו במרכיב מסוים הסכימו עם כל הנקודות שהועלו לגביו.

רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה'

בחקר המקרא נפוצה הערכה שכמה מן השירות המקראיות הן הטקסטים הקדומים ביותר במקרא, בגלל הרובד הלשוני הארכאי שלהן, וכן משום ששירה עממית היה קל יותר לזכור ולמסור בעל-פה מדור לדור, אפילו בתקופה שבה ידע הכתיבה והקריאה לא היה נפוץ. מספר שירות מקראיות כאלו מתארות את ה' באופן דומה:

• ברכת משה: ”יהוה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ.”
• שירת דבורה: ”יהוה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יהוה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”
• תהילים ס"ח: ”אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ, מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”
• שירת חבקוק: ”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה. כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ. תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.”

פשט פסוקים אלו מתאר מעין התגלות שבה צועד ה' מאזור דרומי או מדברי, כאשר איתני הטבע ובייחוד השמים, הארץ וההרים רועדים מפניו. כמה משמות המקומות מהם הוא יוצא, בא או זורח חוזרים בשירות השונות: אדום, שעיר, סיני, פארן ותימן, ואצל חבקוק גם מדין וכושן. הר שעיר לפי המקרא ממוקם בהרי אדום ממזרח לערבה. מדבר פארן ממוקם בדרך כלל בחצי-האי סיני, כאשר הצירוף "הר פארן" מופיע במקרא רק בברכת משה ובשירת חבקוק. על בסיס התקבולת בין "סיני" ל"שעיר" בברכת משה סבר חוקר המקרא יגאל בן-נון שסיני, שם שאיננו מוכר מחוץ למקרא, היה אף הוא במקורו ממזרח לערבה, ולא במדבר המכונה כיום חצי האי סיני. תימן במקרא הוא מקום מושבו של אליפז בן עשו, ובאופן זה מקושר אף הוא עם אדום ושעיר.

מאפיין משותף נוסף שהוצע לשירות אלו הוא רמזים לשמות אלים נוספים מתקופת המקרא: "רשף" ו"דבר" הוצעו כרמז לאל המגפה הכנעני רשף, הנזכר בשירה אוגריתית. המילה הסתומה "אשדת" הוצעה כשיבוש של שם האלה הכנענית אשרת, שלפי כתובות חורבת תימן וחורבת אל כום נחשבה כבת זוגו של ה'. המילה "סיני" בביטוי "ה' זה סיני" הוצע על-ידי חוקר המקרא ישראל קנוהל כהטיית שמו של אל הירח המסופוטמי סין על משקל "שַׁדַּי" ו"אֲדֹנָי", אם כי מקובל יותר פירושו של משה דוד קאסוטו כ"יהוה זוּ סיני" (כך אף בתרגום השבעים: τοῦ Σινά) כלומר "יהוה של סיני". .

ממצאים ארכאולוגים

  ערך מורחב – שסו

 

 

 

מספר ממצאים ארכאולוגיים, רובם מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת ולראשית תקופת הברזל, הוצעו כקשורים להשערה. הם עשויים לתמוך במוצא האמונה באל הנקרא יהוה, ובסיפורים מקראיים הקשורים בו, אצל נוודי-מדבר וחרשי-נחושת אדומים, מדיינים או קינים:

• ברשימת מקומות בכתב חרטומים על קיר מקדש מצרי בנוביה (סודאן של היום) מימי פרעה אמנחותפ השלישי במאה ה-14 לפנה"ס, נזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שוסו") הנקראת "שסו יהוה" או "שסו יהו". לא ברור כיצד בדיוק בוטאה המילה, והאם מדובר בשם של מקום או של אל.
• אותו שם נזכר גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני במאה ה-13 לפנה"ס באמארה המערבית (Amara West), אף היא בנוביה. בסמוך לשם זה נזכרים שמות נוספים "שסו סרר", אשר הוצע כמקביל לשעיר במקרא, ו"שסו סמעת" אשר האגיפטולוג וחוקר המקרא הקנדי דונלד ב. רדפורד הציע לקשר עם ה"שמעתים" הנזכרים בדברי הימים א', ב', נ"ה כמשפחה קינית.
• ברשימה מצרית נוספת של שמות מקומות מתקופת רעמסס השני נזכר מקום בשם "יעקב-אל" או "יעקב-אילו", בסמוך למספר מקומות אחרים ששמותיהם נראים כשמות תאופוריים של האל האדומי קוס. חוקר המקרא ישראל קנוהל הציע לפרש זאת כקבוצה מוקדמת של בני-ישראל שחיו באזור אדומי, להערכתו הר-שעיר, בהתאם להשערה הקינית. השם "יעקב" היה נפוץ בשמות אנשים אמוריים, במצרים ובמסופוטמיה בתקופת הברונזה, אך פחות נפוץ כשם מקום.
• בפפירוס אנסטאזי 6 מתקופת פרעה מרנפתח בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס נמצא כתוב: "סיימנו להעביר את השוסו מאדום למצודת מרנפתח אשר בת'כו, עד לבריכות פר אתום אשר בת'כו, כדי לשמור אותם חיים, הם ומקנהם, לפי רצון פרעה." פר אתום מזוהה על-ידי חוקרים רבים עם פיתום, ות'כו עם סוכות, מקומות מקראיים הנזכרים בסיפור יציאת מצרים.
• בפפירוס האריס א מימי רעמסס הרביעי במחצית המאה ה-12 לפנה"ס נכתב: "הרסתי את שעיר בין שבטי השוסו, ושדדתי את אוהליהם עם אנשיהם, את רכושם ומקנהם אין ספור".
• מספר ארכאולוגים וחוקרי מקרא מאז בנו רותנברג בשנות ה-60, ובמאה ה-21 ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב ועוזי אבנר מאוניברסיטת בן-גוריון, הציעו לזהות את אדום, מדין, או אף את הקיני במקרא עם ממצאים מן המאות ה-13 עד ה-7 לפנה"ס באזור הערבה, ולחופיו המזרחיים של מפרץ אילת, באתרים ארכאולוגים כמו בקעת תמנע, מצודת יטבתה וואדי פינאן. בייחוד נמצאו באתרים אלו עדויות לפעילות ענפה של כרייה והתכת נחושת, ולפעילות פולחנית, בכלל זה מקדש מצרי לאלה חתחור (פטרונית של כורים במיתולוגיה המצרית הקדומה) למרגלות עמודי שלמה. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר המצרים ככל הנראה נסוגו מן האזור, נבנה על שרידי מקדש זה מקדש מקומי מקורה ביריעות אוהל, בדומה לאוהל המשכן המתואר במקרא. במקדש זה התגלתה צלמית נחש עשויה מנחושת, המזכירה את נחושתן המקראי שעשה משה במדבר. ישראל קנוהל הציע שהשחתת פסלי חתחור במקדש בבקעת תמנע מעידה על איקונוקלאזם של תושבי המקום, בדומה לאיסור על פסל ותמונה בעשרת הדברות.
• באתר חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) במזרח סיני, מתקופת ממלכת ישראל במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, התגלו כתובות רבות בכתב עברי עתיק, בעיקר ברכות לה' ולאלים אחרים. בכתובות אלו מופיע ה' בשני כינויים: "יהוה שומרון", המתייחס ככל הנראה למקדש ה' בשומרון בירת ממלכת ישראל, ו"יהוה תימן", שאולי מתייחס למקדש ה' בתימן או במקום דרומי אחר, ומזכיר את שירת חבקוק המקראית המתארת את "אלוה" כבא מתימן. אחת הכתובות – הכתובת הפיניקית מחורבת תימן – נראית כחלק משירה הדומה לשירות המקראיות של התגלות ה', אלא שהיא מאזכרת גם אלים נוספים. האפיגרף שמואל אחיטוב פענח אותה כך:
  "[...]שנת[...]
  [...]ברעש. ובזרֹח. אל. ברֹ[ם. י]הו[ה...]
  [...]ר. ויִמַּסֻּן. הרם. וידכן. גבנֻ(נִ)ם[...]
  [...]ארץ. ק{ש}דֹש. עלי. אֵלִם[...]
  [...]הִכֹן. [לב]רך. בעל. ביֹם. מלחמה
  [...]לשם אל. ביֹם. מלח[מה...]".
  בכתובת אחרת באותו אתר מופיעה המילה "קין" בהקשר לא-ברור:
  "ניו--שחת| קין שדה ומרם ה[....".
• הארכאולוג נדב נאמן הציע לזהות את השכבות מתקופת הברזל השנייה בחורבת עוזה עם קינה המקראית שעל דרך אדום, ועם הקיני במקרא. הוא קישר את העדר צלמיות באתר עם ההשערה המדיינית-קינית, וההתנגדות במקרא לפסל ותמונה.
• ממצאים כלכוליתיים מאתרי צפון הנגב ומאתרי ארץ אדום מגלים קשרים בינהם, העשויים להוות עדות גם לקשרים תרבותיים.^{[דרושה הבהרה]}

יתרו והקשר המדייני

  ערך מורחב – יתרו

במרכיב זה של ההשערה נכללים רמזים שונים במקרא, בעיקר כאלו הקשורים לדמות יתרו, לכך שהאמונה ביהוה מקורה באזור מדין. לפי מספר הצעות הועברה אמונה זו לבני-ישראל בכנען באמצעות משה והלוויים, שאולי היו מצרים, כנענים או עברים ששהו תקופה מסוימת באזור מדין:

• בסיפור הסנה הבוער, ה' מתגלה למשה בעת שהוא "רועה צאן יתרו חותנו כוהן מדין", במדבר ב"הר האלוהים חורבה" (שמות, ג', א'). הועלתה השערה שהר האלוהים היה מקום פולחן משותף למספר שבטים מדייניים, ושהמילה חורבה נוספה מאוחר יותר על-ידי סופר מקרא דויטרונומיסט כדי לזהות את ההר עם הר חורב, מקום מתן תורה לפי המקור הדויטרונומיסטי.
• חותנו של משה נקרא במקומות שונים במקרא במספר שמות נוספים: רעואל, חובב, יתרן, יתר, וקיני, רמז כי היו לסיפור מספר גרסאות שונות. רעואל במקרא הוא גם אחד מבני עשו, ולפיכך מצביע על קשר לאדום. באתר הארכאולוגי תל ח'ליפה, בין אילת לעקבה בתחומי ירדן, התגלה אוסטרקון אדומי ועליו רשימת שמות הכוללים את השם רעואל, בסמיכות למספר שמות נוספים, חלקם עם מרכיב תאופורי של האל האדומי קוס.
• למרות תיאורו כ"כוהן מדיין", המקרא אינו מספר לאיזה אל היה יתרו כוהן, ואינו מזכיר בשום מקום לאיזה אל עבדו המדיינים. ניתן איפוא לשער שגרסה עתיקה יותר של הסיפור תיארה את יתרו ככוהן ה', וכמי שלימד את חתנו משה לעבוד את ה'.
• בשמות, י"ח נפגש משה שוב ב"הר האלוהים" עם יתרו, בתו צפורה אשת משה ושני בניהם. בפרק זה מכיר יתרו בה' כאל הגדול מכולם, ומקריב לו "עולה וזבחים" במעמד משה, אהרן וזקני ישראל.
• בספר במדבר, פרק י', פסוקים כ"ט–ל"ב מבקש משה מ"חובב בן רעואל המדייני חותן משה" להמשיך להדריך את בני-ישראל במסעם מהר סיני לכנען, לאחר שהדריך אותם בבמדבר, ומציע בתמורה לחלוק עמו את הטוב אשר ישפיע ה' על ישראל. תיאור הדו-שיח ביניהם נקטע לפני שניתנת תשובתו הסופית של חובב.
• מספר חוקרי מקרא, ובהם מרטין נות והרמן גונקל, ציינו שבניגוד לחצי-האי סיני, אזורי מדיין ממזרח למפרץ אילת וצפון-מערב חצי האי ערב מצטיינים בפעילות וולקנית, ובכלל זה הרי געש כגון חלת אל באדר (Hala-'l Badr) שהתפרץ מספר פעמים בעשרת אלפי השנים האחרונות. הם הציעו לקשר פעילות וולקנית זו עם תיאורי האש בפסגת הר סיני, ועם תאורי רעד האדמה ונזילת ההרים בשירות המקראיות על ה'.
• בסיפור האישה הכושית שלקח משה לא נאמר במפורש אם היא צפורה המדיינית או אישה אחרת. אך בשירת חבקוק, אחת השירות המציגה את ה' כבא מאזור דרומי, כושן מופיע בתקבולת עם מדיין.
• בסיפור סתום בשמות פרק ד, צפורה מצילה את משה מזעמו של ה', בכך שהיא מלה את בנם ומכנה אותו "חתן דמים". סיפור זה עשוי לשמר זיכרון עתיק לפיו מנהג המילה כברית עם ה' היה במקורו טקס מדייני.
• ישנם במקרא גם סיפורים העויינים למדיינים, כמו מלחמת גדעון במדיינים בספר שופטים, ובנות מדיין מתוארות בספר במדבר, פרק ל"א כמפתות מינית ומחטיאות את בני-ישראל, בסיפור חטא בעל פעור ומלחמת מדין. דווקא נוכח עויינות זו, חוקרי מקרא כמו מרטין נות סברו כי תיאור חותן ואשת משה כמדיינים חייב לשקף מסורת עתיקה וחזקה בכדי לשרוד במקרא.

קין ועם הקיני

  ערכים מורחבים – קין, הקיני

במרכיב זה של ההשערה נכללו רמזים במקרא לכך שהקבוצה האתנית שהביאה את האמונה בה' לעם ישראל בכנען נקראה "קיני", שהם נתפסו כבעלי מוצא נבדל מבני-ישראל, שהיו נוודים וחרשי נחושת, וראו בקין את אביהם הקדמון.

• בפרק ד' בספר בראשית מתואר קין בן אדם וחוה כאבי שושלת של דמויות מקראיות, בכללן תובל קין המוצג כ”לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל”, ובכך מתאים להיות אב קדמון מיתי של שבט חרשי נחושת. "קין" במקרא הוא גם כלי-נשק מנחושת: ”וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת” (שמואל ב' כ"א, ט"ז). השורש הלשוני השמי ק-י-נ מופיע במשמעות של נפחות, צורפות וחרשות מתכת גם בארמית ובערבית, והאל קֻיָנַן (אנ') היה אל הנפחים והצורפות בסבא שבדרום חצי האי ערב, בתקופה שלפני עליית האסלאם.
• בבראשית ד' מעניש ה', המוצג בשמו המפורש, את קין שיהיה "נע ונד", מסמן אותו באות, ומבטיח לנקום בכל הפוגע בו, מוטיב המורחב בהמשך הפרק בשירת למך. הוצע שסיפור זה חובר במקורו כמיתוס אטיולוגי להסברת קיומו של שבט נוודים חסרי נחלה, העובדים לאל בשם המפורש, שאולי נהגו לסמן את עצמם בכתובת קעקע או בסימן זיהוי אחר כלשהו, ולהרתיע את אויביהם במנהגי נקמת דם.
• מספר חוקרי מקרא ציינו שהשמות בשושלת קין: חנוך←עירד←מחויאל←מתושאל←למך←תובל קין, דומים ובחלקם אף זהים לשמות בשושלת שת: אנוש←קינן←מהללאל←ירד←חנוך←מתושלח←למך←נח. בהקבלה זו, קינן בשושלת שת הוא השם המקביל לקין. הסבר אפשרי להקבלה הוא ששתי השושלות התחברו כגרסאות שונות במקצת של אותה גנאלוגיה מקורית, כאשר גרסת שושלת שת "הדיחה" את קין ממעמדו כבכור בניו של אדם ואבי האנושות, על-ידי הרשעתו ברצח הבן השני הבל. ייתכן שהקינים דגלו בגרסה מקורית שלפיה אביהם הקדמון קין חף מפשע, והוא גם אבי שאר האנושות.
• הקיני כעם נזכר לראשונה במקרא בברית בין הבתרים, כאחד מתשעה עמים שה' מבטיח את ארצם לאברהם: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי” (בראשית ט"ו, י"ז). לאחר מכן הוא נזכר מספר פעמים במקרא, בעיקר בסיני, בנגב, ובדרום-יהודה: ”וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם” (שופטים, א', ט"ז). פסוק זה קושר את הקיני במפורש עם "חותן משה", ובכך עם המרכיב המדייני של ההשערה המדיינית-קינית.
• השם "קנז" במקרא קושר אף הוא עם ההשערה המדיינית-קינית, בכמה אופנים שונים: קנז משושלת עשו אבי אדום הוא בנו של אליפז אלוף תימן, ואחיינו של רעואל. עם "הקנזי" נזכר בסמוך לקיני בסיפור ברית בין הבתרים, ועתניאל בן קנז משבט יהודה נזכר בספר שופטים בסמוך ל"בני קיני חותן משה".
• משפחה אחת מן הקיני, בית חבר הקיני, נדדה צפונה עד אזור אלון בצעננים: ”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אׇהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ” (שופטים, ד', י"א). פסוק זה קושר את הקינים במפורש גם עם "קין" וגם עם "חותן משה".
• מסיפור מלחמת סיסרא משתמע שהקינים לא היו מבני-ישראל: ”וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי” (שופטים, ד', י"ז). למרות זאת, שירת דבורה (המכנה את ה' באופן בלעדי בשמו המפורש) מהללת מאוד את יעל.
• בספר שמואל א מסופר כי בעת מלחמת שאול בעמלק הזהיר המלך שאול את הקיני לצאת מעמלק, בתמורה לחסד שעשו עם ישראל בצאתם ממצרים: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק” (שמואל א', ט"ו, ו').
• מפסוק בדברי הימים ניתן להבין שגם בני רכב היו קינים: ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב” (דברי הימים א' פרק ב' פס' נ"ה). ישראל קנוהל הציע אטימולוגיה חלופית לשם "קיני" מן השורש ק-נ-א, במשמעות של קנאות לה'. זאת לפי דמות יהונדב בן-רכב, הנזכר בספר מלכים כמצטרף בקנאותו למלך ישראל יהוא: ”וַיֵּלֶךְ [יהוא] מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת-לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם-לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת-יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ, בְּרִכְבּוֹ” (ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים ט"ו–ט"ז). בספר ירמיהו מתוארים בני רכב כמעין כת סגפנית, אשר שומרים באדיקות את ציוויי יהונדב: לא לשתות יין, לא לבנות בית, לא לזרוע זרע ולא לטעת כרם, אלא לגור רק באוהלים.

הניסוח הראשון של ההשערה נמצא במאה ה-19 אצל המלומד הלותרני הגרמני פרידריך וילהלם גילייני: תאולוג, היסטוריון, ספרן ופובליציסט בנירנברג. הוא פרסם את השערתו בשנת 1862 תחת שם העט ריכרד פון-דר-אלם. עם זאת, רבים מתומכי ההשערה בשנים שלאחר מכן לא הכירו את עבודתו, וייתכן שפיתחו אותה באופן בלתי-תלוי.

ההשערה הפכה מקובלת, בצורות ובניסוחים שונים, אצל מלומדים גרמנים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ביניהם אדוארד מאייר, ברנרד שטאדה (Bernhard Stade), קארל בודה, והוגו גרסמאן (Hugo Gressmann). מקס ובר כתב בספרו משנת 1917 "יהדות עתיקה" כי "וודאי הוא שהמסורת העתיקה לא הניחה שה' הוא האל המקורי של בני-ישראל, וגם לא שהוא האל של בני-ישראל לבדם, ואף לא שהוא שוכן בישראל". מלומדים דוברי אנגלית שתמכו בהשערה היו המומחה הקנדי לשפות שמיות ג'ורג' ארון ברטון (George Aaron Barton), הכומר ומבקר המקרא האנגלי תומאס קלי צ'יין (Thomas Kelly Cheyne), וחוקר המקרא האמריקני הנרי פרזרווד סמית' (Henry Preserved Smith).

חוקרי ומבקרי מקרא בראשית המאה ה-20 שראו בהשערה הסבר מספק היו גרהרד פון ראד (Gerhard von Rad), מרטין נות, ומשה ויינפלד. בין המתנגדים היו מרטין בובר ורולאן דה וו.

במהלך ההיסטוריה של חקר המקרא המודרני חלו תמורות בחשיבות ההשערה ובדגשים שלה. במאה ה-19 עדיין היה מקובל מאוד במחקר לראות במשה דמות היסטורית, ולפיכך התמקדה ההשערה באפשרות של השפעות מדייניות וקיניות על משה. בתקופה זו התבססה ההשערה באופן בלעדי על ביקורת נוסח המקרא. עם ראשית המחקר בארכאולוגיה מקראית במאה ה-20 לא נמצאה להשערה תמיכה רבה בממצאים ארכאולוגים, הפופולריות שלה ירדה, ומעטים הכירו אותה מחוץ לתחומי חקר המקרא.

בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 מתחזקות בחקר המקרא תפיסות לפיהן דמויות משה ויהושע אינן היסטוריות, וסיפורי יציאת מצרים והתנחלות השבטים הן מסורות שהתפתחו בממלכות ישראל ויהודה בתקופת הברזל השנייה. מצד שני, מספר ממצאים ארכאולוגים חדשים תומכים באפשרות של השפעה אדומית על הפולחן בישראל וביהודה. לפיכך יש חוקרים שאימצו תובנות מן ההשערה, ושילבו אותם בתפיסותיהם לגבי ההיסטוריה התרבותית של המקרא:

• חוקר המקרא תומאס רמר הציע כי ה' היה אל הסערות והמלחמה באדום, הובא לממלכת ישראל על ידי שבטי עפירו, ובהדרגה שולב עם פולחני אל (האל הכנעני), שפש/שמש (אלת השמש הכנענית) ואלים כנעניים אחרים, עד שקלט את תפקידיהם.
• חוקרי המקרא ריצ'רד אליוט פרידמן (אנ'), ישראל קנוהל, יגאל בן-נון ואחרים הציעו את הלויים, ולא את הקינים, כקבוצה האתנית הזרה שהפיצה את האמונה בה' בישראל וביהודה. הצעה זו מסתמכת על היות שבט לוי חסר-נחלה: ”לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק א'). הוצע ששבט לוי הוא השבט היחיד שיצא ממצרים, שכן יש ביניהם שמות הנשמעים כשמות מצריים: קהת, מררי, חפני ופינחס, ושהם קיבלו את האמונה בה' מן המדיינים או האדומים במהלך מסעם.
• הבוטנאי וחוקר המקרא ניסים אמזלג הציע לזהות את האל האדומי קוס עם ה'. הוא הציע כי במקור היה זה אל של חרשי נחושת. והמקרא קישר אותו עם תופעות וולקניות כמו הרי-געש ורעידות אדמה, בדומה לאלי חרשות מתכת אחרים בעולם העתיק: הפייסטוס היווני ווולקן הרומי.

ברומן המקראי מאת זאב ז'בוטינסקי "שמשון", שיצא לאור לראשונה בשנת 1930, מתוארים בני רכב כקהילת מופת המכפרים על חטאו של אביהם הקדמון קין, קרוב לוודאי בהשפעת ההשערה.

• הדת הישראלית הקדומה
• המקור היהוויסטי
• המקור האלוהיסטי
• כתובות חורבת תימן
• בני רכב

• שמואל אברמסקי, לרקע הקיני-המדייני של הנהגת משה, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה י"ב, 1975, עמ' 35–39
• ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 376–391

• הארכאולוגיה של בקעת תמנע, בספרית מטח.
• יצחק מייטליס, האמנים הנסתרים של המשכן, מקור ראשון, מרץ 4, 2011.