תקייה

המונח "תקיה" מפנה לכאן. לערך העוסק באביזר המשרדי, ראו תיקיה.

התקייה מאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או לא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק. מקובלת בעיקר אצל האסלאם השיעי.

באסלאם הסוני לא היה שימוש נרחב בתקייה, שכן הסונים נהנו לרוב מעמדה שליטה וחזקה. לעומת זאת, התקייה הייתה מקובלת בקרב השיעים, שנאלצו פעמים רבות להסתיר את אמונתם הדתית תחת שלטון סוני מכביד. המאמין הנמצא בסכנת חיים יכול להעמיד פנים כלפי חוץ, אך לשוב ולהציג את אמונתו משחלפה הסכנה. השימוש בתקייה רווח גם בדתות שמחוץ לאסלאם, למשל אצל הדרוזים ואצל הבאבים-בהאאים.

ניתן לזהות כמה פסוקי קוראן כבסיס לעקרון התקייה, ביניהם:

• "אתם המאמינים! אל תבקשו עזר מהבוגדים, אם יש מאמינים בכם; כל עושה זאת, אין ישועתה לו באלהים; רק אם תיראו מהם" (סורה 3 (סורת אאל עמראן), פסוק 28).
• "נסיבות חמורות עלולות לחייב מוסלמים לפייס כופרים כאמצעי זהירות, גם אם מצטיירים כמחללי האסלאם" (סורה 16 (סורת א-נחל), פסוק 106).
• "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות-ההיגיון, אלא את כוונות לבך" (סורה 2 (סורת אל-בקרה), פסוק 225).

השיעים לאורך הדורות נהגו במדינות סוניות להתחזות לסונים בהתאם לעקרון התקייה. המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 קראה לסיום התקייה של השיעים.

לטענת המזרחן ד"ר מרדכי קידר, דוגמה בת זמננו לשימוש ב'תקייה' היא השלום עם מצרים, אשר התבסס על פסק הלכה של המוסד הדתי האסלאמי העליון במצרים, אל-אזהר, ואשר על סמך יסוד ה'תקייה' התיר לאנואר סאדאת לבצע שלום עם ישראל, תוך הימנעות משימוש במילה 'זמני' אך באופן עקיף על ידי השימוש במונח הנרדף "הסכם חודיבייה", כל זאת לאחר פסק מאותו מוסד, שקבע בפסק הלכה (פתווה) קודם לו כי יש להשמיד ולהחריב את ישראל עד סוף כל הדורות או עד שהיא תיכלה. מסמך פסק ההלכה האחרון בן שלושת העמודים, המתיר לעשות שלום עם ישראל, פורסם בזמנו בגלוי ובהרחבה בתקשורת המצרית.

• Etan Kohlberg. “Some Imāmī-Shīʿī Views on Taqiyya.” Journal of the American Oriental Society, vol. 95, no. 3, 1975, pp. 395–402. JSTOR, www.jstor.org/stable/599351.
• Louis Medoff, "TAQIYA i. In Shiʿism," Encyclopædia Iranica, online edition

• תקייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)