נשק להשמדה המונית בהודו

אף על פי שהודו לא פרסמה באופן רשמי מהו גודל הארסנל הגרעיני שלה, על פי הערכות יש להודו כ-150 ראשי נפץ גרעיניים והיא ייצרה פלוטוניום גרעיני בכמות המספיקה ל-150 עד 200 ראשי נפץ.

הודו חתומה על שלוש אמנות בינלאומיות בנושא בקרת נשק: משטר בקרת טכנולוגיית טילים, הסדר ואסנאר וקבוצת אוסטרליה. היא חתמה ואשררה את אמנת הנשק הביולוגי ואת אמנת הנשק הכימי. הודו חתמה גם על קוד ההתנהגות של האג נגד התפשטות טילים בליסטיים. הודו לא חתמה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים וגם לא על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בטענה שמדובר בהסכמים פגומים ומפלים. הודו החזיקה בעבר בנשק כימי, אך לאחר שחתמה על אמנת הנשק הכימי היא השמידה מרצונה את כל מאגר הנשק הכימי שהיה ברשותה. רק שבע מדינות נקטו בצעד זה.

בהודו ישנה מדיניות גרעינית לפיה היא לא תתקוף ראשונה במצב של מלחמה (No first use (אנ')). ביולי 2009 השיקה הודו צוללת גרעינית ראשונה שהעניקה לה בפעם הראשונה יכולת לשגר טילים עם ראשי נפץ גרעיניים מהים, ולא רק מהאוויר והיבשה (יכולת שילוש גרעיני - Nuclear triad (אנ')).

עוד במהלך חלוקת הודו בשנת 1947, נגררה המדינה החדשה למספר של מלחמות אזוריות בתת-היבשת ההודית; מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה, וסכסוך גבול עם הרפובליקה העממית של סין. עם זאת בשנת 1951 הכריז ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו כי המדינה תישאר נייטרלית בסכסוך הבין גושי, שהתפתח למלחמה הקרה.

בפברואר 1954 הודיע נהרו כי הוא מוכן להפסקת אש בסכסוך הגבול עם סין, ללא תנאים, לאחר שמונה שנים של לחימה בין הצדדים. באוקטובר 1954 ביקר נהרו בסין בו הכריז על רצון הודו בשלום ושכנות טובה עם סין ורצון לשיתוף פעולה נרחב עמה בנוסף ביקר בארצות דרום-מזרח אסיה והכריז על כוונות דומות. בשנת 1955 יזם גם את הקמת ארגון המדינות הבלתי-מזדהות, שבו הצהירו המדינות המשתתפות על רצונן שלא להזדהות עם אף אחד מן הצדדים בעימות האידאולוגי שבבסיס המלחמה הקרה, ועל הרצון ללא להשתתף במרוץ החימוש שהחל בעקבותיה.

בשנת 1957, לאחר שהתברר כי סין החלה בתוכנית לפיתוח נשק גרעיני, החל נהרו לפעול למען הסכם עולמי לאיסור המשך פיתוח נשק גרעיני. בינואר 1958, הצהיר נהרו כי "הודו לעולם לא תייצר נשק גרעיני - ולא תשתמש בו". הוא חזר על הצהרה זו עוד מספר פעמים בשנים הבאות.

בעקבות ההפסד של הודו לסין, במלחמת הודו–סין בהרי בהימלאיה, באוקטובר 1962, החלו פעילי ימין בתוך מפלגת השלטון, הקונגרס הלאומי ההודי, לתמוך בפיתוח נשק גרעיני, כאמצעי להרתעת תוקפנות סינית עתידית. בשנת 1964 החלה הודו בתהליך להעשרת אורניום. ראש הממשלה לאל בהדור שסטרי התנגד לפיתוח נשק גרעיני אך נקלע ללחץ פוליטי עז. הודו גם לא הצליחה להשיג ערבויות ביטחוניות מארצות הברית או מברית המועצות. כתוצאה מכך, הודיעה שאסטרי כי הודו תחפש את היכולת לפתח נשק גרעיני בעתיד.

באוקטובר 1965 אמר שר החוץ של הודו סווארן סינג, בעצרת הכללית של האומות המאוחדות בניו יורק כי " הודו נמנעה עד כה מלייצר נשק גרעיני, אף שבידה יכולות לייצר אותו". אולם במקביל גורמים לא רשמיים מסרו כי הודו החליטה לייצר נשק גרעיני.

בשנת 1967, במהלך הדיונים על יצירת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני החל ויכוח פנימי האם המדינה תחתם עליו. תחילה הודיעה הודו כי היא בעד האיסור להפצת נשק גרעיני, אך אחר כך הודיעה ראש הממשלה אינדירה גנדי כי הודו לא תחתום על האמנה.

ניסוי ראשון

הניסוי הגרעיני הראשון של הודו בוצע במדבריות ראג'סטאן, מתחת לאדמה. הניסוי נקרא פורחאן I וקיבל את הכינוי "הבודהה המחייך". זה היה פיצוץ גרעיני בעוצמה של 12 קילוטון TNT, ב-18 במאי 1974 08:05 בבוקר. והודו הייתה למדינה הראשונה מלבד חמשת המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, אשר ביצעה פיצוץ אטומי. הודו הכריזה כי הניסוי היה לצורכי שלום (להודו הייתה באותה עת תוכנית פעילה לפיתוח אנרגיה גרעינית להפקת חשמל בסיוע קנדי, שחלק מהציוד עבורו סופק גם על ידי חברות מארצות הברית), הבטיחה כי אין בכוונתה לייצר נשק אטומי וראש ממשלתה אינדירה גנדי חזרה והדגישה את התנגדותה הנמרצת של הודו לכל שימוש צבאי באנרגיה אטומית.

תחילת פיתוח הנשק הגרעיני

בשנת 1977 נבחר מורארג'י דסאי לתפקיד ראש הממשלה של הודו, הראשון שלא השתייך למפלגת הקונגרס, והוא עמד בראש קואליציה של מפלגות מרכז-ימין. באוגוסט 1979, במסגרת נאום לכבוד יום העמצות של הודו, אמר דסאי כי פקיסטן החלה בפיתוח נשק גרעיני והזהיר כי הודו תייצר גם היא נשק גרעיני במידה ופקיסטן תתקדם עם התוכנית שלה. בתחילת 1980 הודו גם סרבה לתת לארצות הברית ערבות שלא תייצר נשק גרעיני, בתמורה להמשך אספקת אורניום מועשר עבור הכורים להפקת חשמל שלה. במקביל החלו להתפרסם ידיעות על תוכנית הגרעין של פקיסטן, שקיבלה את הכינוי "הפצצה האסלאמית".

בשנות ה-80 של המאה ה-20, עם התקדמות תוכנית הגרעין של פקיסטן, החלה הודו גם לעסוק בפיתוחו, למרות שבאופן פומבי שתי המדינות הכחישו זאת. ב-1983 הצליחה הודו להשיג 15 טונות מים כבדים (היכולים לשמש בין השאר גם לפיתוח נשק גרעיני) שיצרו בנורווגיה, נמכרו לחברה מערב גרמנית, הוטסו לשווייץ ומשם להודו. ממשלת הודו הכחישה קשר לפרשה. לטענתה היא רכשה בברית המועצות כמות קטנה מהמים הכבדים שברשותה.

בשנת 1985 השלימה פקיסטן הקמת מתקן להעשרת אורניום, אחר כך הודתה בפומבי שבכוונתה לפתח נשק גרעיני. במקביל החלו להתפרסם ידיעות בתקשורת שישראל הציעה לשתף פעולה עם הודו בהפצצת מתקני הגרעין של פקיסטן, מתוך חשש שנשק גרעיני יגיע בסופו של דבר למדינות ערב.

בפברואר 1992, שר החוץ של הודו, מלדאב סינג סולנקי, אמר לראשונה נה בפומבי כי פצצה גרעינית היא "חלק ממוכנות הגנה שלנו, ולנו יש מוכנות הגנה". במרץ 1992 דחתה הודו דרישה של ארצות הברית לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, דרישה שהוצגה גם לפקיסטן, כחלק מניסיון לכנס ועידה לפירוז דרום־אסיה מנשק גרעיני בהשתתפות ארצות הברית, הודו, פקיסטן, רוסיה וסין.

ניסוי שני

הניסוי בנשק גרעיני המרכזי הראשון שבוצע בהודו בוצע גם הוא מתחת לאדמה במדבריות ראג'סטאן תחת שם הקוד פורחאן II בעת מומנטום פוליטי של ממשלה חדשה אשר תמכה בפיתוח הנשק. היו אלו חמש פצצות גרעיניות שהוטלו בין ה-11 ל-13 במאי 1998 וכללו בתוכם גם פצצת מימן (היתוך גרעיני) וגם פצצת ביקוע גרעיני. הפצצות נעו במשקל שווה ערך לבין 43–45 קילוטון TNT ולאחריהם הודיע לבסוף ראש ממשלת הודו, אטאל ביהארי ואג'פאיי כי לאומתו יש נשק גרעיני. באוגוסט 1999, ר. צ'ירדאמבאראם, ראש צוות המחקר בפרויקט פורחאן הודיע בראיון עיתונאי כי הודו מסוגלת לייצר גם פצצת נייטרון.

מרוץ החימוש מול פקיסטן

במאי 1998, כתגובה לניסוי אטומי של הודו, פוצצה פקיסטן את המתקן הגרעיני הראשון שלה והצטרפה רשמית למועדון של המדינות המחזיקות בנשק אטומי. בתחילת שנות ה-2000 ערכו הודו ופקיסטן ניסויי טילים, שגרמו להגברת המתיחות ביניהן ולביקורת נוקבת בקהילה הבינלאומית. בפברואר 2004 החלו שיחות שלום בסוגיות שבעטיין מסוכסכות שתי המדינות.

בפברואר 2007, לאחר מספר שנים של מתיחות הולכת וגוברת, חתמו הודו ופקיסטן על הסכם, שמטרתו להקטין את הסכנה שנשק גרעיני יופעל באופן מקרי ומלחמה גרעינית תפרוץ בין שתי המדינות. פרטי האמנה נשמרו בסוד, אך בכירים משתי המדינות אומרו שהם כוללים צעדים בוני-אמון המתייחסים למאגרים הגרעיניים שלהן, כחלק מהמשך מאמצי השלום שהחלו באותה עת, לאחר יותר מחמישים שנות עוינות.

נכון לשנת 2020, לפי הערכת המכון הבין-לאומי לחקר השלום בסטוקהולם, להודו 150 ראשי נפץ גרעיניים. עליה מ-110 מדו"ח המכון ב-2014.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה הודו בפיתוח סדרת טילי "פרית'ווי". סדרת טילים בליסטים לטווחים קצרים, שפותחו על ידי הסוכנות למחקר ופיתוח ההגנה של הודו לשימוש "פיקוד הכוחות האסטרטגיים" והם מיועדים לשאת ראש נפץ גרעיני. מיד אחר כך החלה בפיתוח סדרת טילי "אגני" לטווח בינוני וארוך. ה"אנגי I", שגובהו 15 מטרים ומשקלו 12 טון, יכול לשאת ראשי נפץ קונוונציונליים או גרעיניים שמשקלם עד 1,000 ק"ג לטווח של עד 700 ק"מ. ניסוי ראשון בטיל מסדרה זו נערך ב-1989. "אנגי II", שטווחו עד 2,000 ק"מ נוסה לראשונה ב-1999. באפריל 2007 נוסה לראשונה "אנגי III", המגיע לטווח של יותר מ-3,000 ק"מ.

באפריל 2012, הודיעה הודו כי שיגרה בהצלחה טיל בעל טווח של 5,000 קילומטר (אגני-וי Agni-V) המסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני, שמעניק לה, לראשונה, את האפשרות לתקוף ערים גדולות בסין, לרבות בייג'ינג ושנחאי,

אוויר

לפי דיווחים מעומעמים הודו מחזיקה ב-48 ראשי נפץ גרעיניים מותאמים אווירית אשר יכולים להילקח בידי מטוסי התקיפה מיראז' 2000 ויגואר IS. לפי דיווחים אמריקאים הודו מוסיפה לבנות ראשי נפץ קרקע-אוויר.

ים

טילי ים בליסטיים:

קרקע

טילי קרקע בליסטיים:

עוד בשנת 1901 (בימי שלטון הראג' הבריטי) הסקר הגאולוגי של הודו גילה את הפוטנציאל הרב למצבורי אורניום ותוריום, בחמישים השנים שעקבו מהגילוי לא נעשתה כמעט כל התקדמות בנושא. פיתוח הנושא הגרעיני החל להתקדם לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי באוגוסט 1945. חודשיים קודם לעצמאות הודו הקים שר התעשייה, המסחר והתיירות צ'קרווארטי רג'אגופאלאצ'רי את המועצה לייעוץ מחקר באנרגיה אטומית.

ב-23 במרץ 1948, ראש הממשלה נהרו הגיש את תקציב המדינה לפיתוח הגרעיני בפני הפרלמנט ההודי. ב-15 במרץ 1955 החלו תוכניות למיקומה של תחנת כוח גרעינית ראשונה. בספטמבר אותה השנה ברית המועצות הוציאה לפועל את תחנת הכוח הגרעיני הראשונה בעולם במחוז קלוגה והזמינה מספר מדענים הודים לחקור את התחנה. בשנת 1960 לאחר הצעות במומבאי, מַהָארָאשְׁטְרַה ובאחמדאבאד, גוג'ראט, סוכם כי תחנות הכוח הראשונות תוקמנה אחת במדבריות של ראג'סטאן, שנייה בקירוב לדלהי ושלישית בקירוב לצ'נאי. לאחר הצלחת המתקנים הראשונים נוסדו עוד מתקני אנרגיה גרעינית בנרורה (אוטר פרדש), סורט וטאפי (גוג'ראט), קאיגה (קרנאטקה), מומבאי (מהאראשטרה), פלגאר (מהאראשטרה) וקונדאמקולאן (טאמיל נאדו).

בעשור הראשון של המאה ה-21 פעלו בהודו 15 תחנות כוח גרעיניות, והוחל בהקמתם של 8 תחנות נוספות.

הודו אשררה את אמנת הנשק הביולוגי והתחייבה לעמוד בתנאיה. באוקטובר 2002 הצהיר נשיא הודו עבדול קאלאם כי "הודו לעולם לא תייצר נשק ביולוגי, זוהי אכזריות כלפי בני אדם".

בהודו קיימת תשתית ביוטכנולוגיה הכוללת מתקני ייצור תרופות רבים ומעבדות למניעת נזק ביולוגי המאפשרות עבודה עם פתוגנים קטלניים. יש בהודו גם מדענים המומחים למחלות זיהומיות. חלק מהמתקנים למחקר ביולוגי בהודו משמשים למחקר ופיתוח מערכות הגנה מפני נשק ביולוגי.

בשנת 1992 חתמה הודו על אמנת הנשק הכימי. ביוני 1997 הצהירה כי בידיה מלאי נשק כימי של 1,045 טון גז חרדל, ובכוונתה להשמידו.

במאי 2009 הודיעה לאו"ם כי השמידה את כל מלאי הנשק הכימי בהתאם לאמנת הנשק הכימי. ההשמדה נבדקה ואושרה על ידי פקחים של האומות המאוחדות. הודו הייתה המדינה השלישית שעשתה זאת, לאחר קוריאה הדרומית ואלבניה.

• רשימת מדינות בעלות נשק גרעיני
• תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית
• מדיניות הגרעין של ישראל