המלך מת, יחי המלך!

חלקה הראשון של ההכרזה מתייחס למלך המת, ואילו חלקה השני – למלך היורש. מקורה של ההכרזה הוא בחוק "המת מוריש לחי" (le mort saisit le vif), שלפיו העברת המלוכה מתבצעת מיד עם מות המלך הקודם.

השימוש בהכרזה נעשה לראשונה בהכתרתו של שארל השביעי, מלך צרפת, לאחר מותו של אביו, שארל השישי, בשנת 1422. באופן מסורתי, נישאה ההכרזה על ידי הדוכס מאוזה, מבכירי האצולה הצרפתית, בעת שארון הקבורה עם עצמותיו של המלך הקודם הורד לקברו מתחת לבזיליקת סן-דני.

ההכרזה תפסה את מקומה עד מהרה גם בקרב האנגלים, משום ששיקפה מסורת דומה שהייתה באנגליה, לפיה המדינה לעולם לא תהיה בלא מונרך, שקיבלה חיזוק מכך ששפתה העיקרית של האצולה האנגלית הייתה בעבר צרפתית. מקורה של מסורת זו הוא בשנת 1272, אז הלך לעולמו הנרי השלישי, מלך אנגליה, בעת שבנו, אדוארד הראשון יצא להילחם במסעי הצלב. על מנת למנוע מלחמת אזרחים בשל סדר הירושה, יצאה המועצה המלכותית בהצהרה: "כס המלוכה לעולם לא יהא ריק; המדינה לעולם לא תהא בלא מונרך". אשר על כן, אדוארד הוכרז לאלתר למלך, ומלך בהיעדרו עד אשר חזר לאנגליה בעקבות קבלת ההודעה על מות אביו. יחד עם זאת, ההכרזה איננה חלק מהטקסט הרשמי של עלייתו לשלטון של המונרך, אלא נאמרת רק מתוקף מסורת, וכך גם באשר לקריאתה בראש חוצות.

• הורשת הכתר
• מועצת העלייה