שרה סארטי בארטמן

המושג "ונוס" מתייחס לאלת האהבה מהמיתולוגיה הרומית, והמושג "הוטנטוטים" (אנ') הוא כינוי, שהפך לגנאי, לבני שבט הקויקוי ממנו נחטפה. לאחר מותה ממחלה, בותרה גופתה על ידי חוקרי טבע, וחלקי גופתה הוצגו לראווה במוזיאון האדם בפריז עד שנת 1974. במשך שישה עשורים, פעילים לזכויות אדם דרשו להשיב את שאריות גופתה למולדתה, ובשנת 2002 צרפת נעתרה לבסוף לדרישה, ושאריותיה הוחזרו לדרום אפריקה ונקברו בה.

שרה סארטי בארטמן
Sarah Baartman

לידה	1789 מושבת הכף, הרפובליקה ההולנדית
פטירה	29 בדצמבר 1815 (בגיל 26 בערך) פריז, צרפת
מדינה	דרום אפריקה
מקום קבורה	Hankey

 

שרה בארטמן נולדה בכפר גמטוס בדרום אפריקה. בגיל 20 היא נחטפה, ונמכרה לקרקס לונדוני על ידי אלכסנדר דנלופ, רופא סקוטי, שהתמחה במכירת פריטים אקזוטיים למוזיאונים. במשך ארבע שנים היא הוצגה לראווה באירופה בגין ישבנה הגדול. במהלך הופעותיה, היא נכלאה בכלוב, ותמורת תשלום נוסף, הצופים הורשו למשש ולצבוט את ישבנה. היחס המשפיל אליו זכתה, הסב את תשומת לבם של פעילי התנועה לביטול העבדות. הם ניסו לחלץ אותה באמצעות פניה לבית משפט, אך בארטמן טענה כי היא הגיעה ללונדון מרצונה החופשי והתביעה נדחתה. בשנת 1814, היא הוצגה בפריז כקוריוז בפני אורחי מלון פאלה רויאל.

בנוסף למופעים בהם השתתפה, בארטמן הייתה נתונה לשלל בדיקות אנטומיות על גופה במוזיאון הטבע בצרפת (אנ'). מספר חוקרים, ביניהם חוקר הטבע הנודע ז'ורז' קיווייה, ביקשו לבחון את גופה על מנת להוכיח כי מוצאם של בני שבט הקוי קוי בקופים. קיווייה העלה על כתב את התרשמותו מגופה: את ישבנה תיאר כ"מסה רוטטת צמיגית הדומה לאחורי קופות בזמן ייחום". את אוזניה תיאר כ"אוזניים קטנות של קוף", את שדיה כמדולדלים ואת שפתותיה כשפתותיי אורנגאוטן. קיווייה הגיע למסקנה כי בארטמן שייכת למין גבולי - בין האדם לקוף.

לאחר שהפופולריות של מופעי הפריק שואו דעכה, בארטמן הדרדרה לעוני ולזנות, ומתה בפריז ממחלה בגיל 25. לאחר מותה, קיווייה ביתר את גופתה והציג לראווה את איבר המין שלה, את המוח שלה ואיברי גוף נוספים, אותם שימר בפורמלין. עד שנות השבעים של המאה העשרים, איבר מינה, המוח שלה, השלד שלה ויציקת גבס של גופה הוצגו במוזיאון האדם בפריז.

בארטמן נולדה בכפר גמטוס הממוקם בסמיכות לנהר הגמטוס (אנ') בדרום אפריקה. אמה נפטרה כשהייתה בת שנה, ואביה נרצח במהלך פשיטה של הבורים על הכפר שלה, כשהייתה בת 17. בילדותה, היא נקראה על ידי קולוניאליסט הולנדי בשם סארטיה, שזו צורת הקטנה של שרה, ושמה האמיתי לעולם לא נודע. שמה הפרטי סימן אותה כמשרתת של אדונים קולוניאליסטים. משמעות שם המשפחה שקיבלה בהולנדית היא 'איש מזוקן' - זאת במטרה לסמן אותה כשייכת לפראיים: שרה בארטמן – משרתת פראית. ייתכן כי הייתה שפחה של חקלאי הולנדי בשם פיטר סייזר, ליד קייפטאון. הנדריק סייזר (אחיו של פיטר סייזר) ומכרו, המנתח הצבאי אלכסנדר דנלופ, גילו עניין בבארטמן, ותכננו לקחת אותה לאירופה למופעי פריק שואו עבור בצע כסף. המושל לורד קלדון(אנ') אישר את יציאתה ללונדון, ובארטמן עברה ללונדון בשנת 1810. משנודעו למושל הפרטים המלאים על אודות מסעה באירופה, התחרט על שסיפק היתר ליציאתה.

 

בארטמן הוצגה לראשונה בקרקס פיקדילי בלונדון, ושעשעה את הצופים משום מוצאה ה"אקזוטי" ומאפייניה הפיזיים, שנראו לאדם האירופאי מוזרים: בישבנה הצטברה כמות גדולה של שומן (מבנה גוף בעל סטאטופיגיה), ונפוצו שמועות לגבי השפתיים המוארכות (אנ') באיבר המין שלה. למרות דרישות הקהל, בארטמן סירבה להציג את איבר מינה.

בשנת 1807, החוק נגד סחר בעבדים (אנ') עבר בפרלמנט הבריטי, והצגתה של בארטמן, שהחלה שלוש שנים לאחר התקנת החוק, עוררה מהומה גדולה בקרב פעילים בתנועה לביטול העבדות, שהחלו בקמפיין לשחרורה. הנדריק סייזר הגיב לטענות בתמיהה: "האם היא אינה טובה מספיק כדי להציג עצמה כמו ענק אירי או גמד?". בנוסף, הוא הציג מסמך לפיו בארטמן הסכימה להיות מוצגת לראווה בהופעות פריק שואו באנגליה ובאירלנד, למלא את חובותיה לאדון שלה, ובתמורה היא תקבל 12 גינאות לשנה.

המקרה נידון בבית משפט ב-24 בנובמבר 1810. בבית המשפט, התביעה טענה כי בארטמן הגיעה לאירופה במעמד של רכוש, וכן תואר היחס המשפיל אליו היא זוכה בהופעות, והוצגו ראיות לפעולות אותן עשתה בכפייה. בארטמן טענה מצידה כי הגיעה ללונדון מרצונה החופשי, וכי אינה מוחזקת בכפייה. התנאים בהם מסרה את עדותה מעלים חשד משום שהם סתרו עדויות של עדי ראייה ושל האיגוד האפריקאי (אנ'), אך לאור עדותה, התביעה נדחתה. חוזה נוסף הוצג על ידי אלכסנדר דנלופ, אולם חוזה זה נחשב על ידי מספר פרשנים מודרניים כמסמך מזויף. התביעה בבית המשפט עוררה פרסום רב, דבר שהגדיל את הפופולריות של בארטמן בתצוגות. ב-1 בדצמבר בארטמן הוטבלה לנצרות בקתדרלת מנצ'סטר (אנ').

בארטמן נמכרה לאזרח צרפתי שלקח אותה לפריז בספטמבר 1814. בצרפת, האדון שלה לא היה צריך לדאוג ממגבלות לגבי יחס לעבדים. בארטמן הייתה אומללה מאוד, וחיה בעוני מחפיר. מאלף חיות (אנ') הציג אותה לראווה במשך 15 חודשים בתנאים קשים יותר מאלו שחוותה בבריטניה. הוא התייחס אליה באותו האופן בו התייחס לבעלי חיים, וישנה עדות המרמזת כי קולר נקשר סביב צווארה. חוקרי טבע, וביניהם ז'ורז' קיווייה, ביצעו בה מספר בדיקות אנטומיות, ובז'רדן דה פלאנט ציירו אותה. אחיו של קיווייה כתב: "היא הייתה אדיבה מספיק כדי לפשוט את בגדיה ולאפשר לנו לצייר אותה בעירום" אך למעשה היא סירבה להתפשט לגמרי ולבשה תחתונים זעירים שהסתירו את איבר מינה.

 

מבנה גופה של בארטמן סימן עבור האדם הלבן את הגבול בין הגוף של נשים אפריקאיות "אב-נורמליות" לבין הגוף של נשים לבנות "נורמליות". מאפייני גופה גרמו לחברה האירופאית לראות בה 'נקבת פרא חייתית'. ה"אב-נורמליות" שלה, כפי שכינה זאת ז'ורז' קיווייה, סימלה את הכל פרט לאישה לבנה. מאפייני גופה ופניה (סנטרה הקצר, אפה הפחוס) סימלו את ה"כושי" שנחשב לגזע הנמוך ביותר, ולעיתים קישרו אותה לאורנגאוטן.

בקריקטורות שהציגו אותה, מאפייני גופה הוצגו בגרוטסקיות על מנת להבליט את השונות מהאישה הלבנה ה"נורמלית". דימויים חזותיים אלו העצימו ככל הנראה תפיסות עולם גזעניות. אנשים באו לצפות בה, לא משום שראו בה אדם אלא משום שראו בה הזדמנות לצפות בעולם הטבע. לאחר מותה, אטיין גופרי סן-אילר, מנהל מוזיאון הטבע, דרש מהרשויות להעביר לו את גופתה של בארטמן בטענה כי מדובר בפריט ייחודי הנדרש למחקר. הרשויות אישרו את בקשתו וגופתה נשלחה למעבדתו של קיווייה שבמוזיאון הטבע. קיווייה רצה לבחון את התאוריה שלו שהציעה שככל שאיברי המין גדולים יותר, כך היצור יותר פרימיטיבי. בארטמן סירבה להשתתף בניסויים אלו בחייה, אך באישור המשטרה וללא שום התחשבות ברצונה, קיווייה ביצע בה נתיחה שלאחר המוות. תחילה הוא יצק את גופתה בגבס, ולאחר מכן שימר את מוחה ואיבר מינה בפורמלין. קיווייה הסיק כי ה'הוטנטוטים' קרובים יותר לקופי אדם מאשר לבני אדם.

בין השנים 1814–1870 נכתבו לפחות שבעה חיבורים מדעיים המתארים את גופן של נשות ה'הוטנטוטים'. ביחד עם נתיחות שבוצעו בנשים הוטנטוטיות אחרות, הנתיחה שלאחר המוות שביצע קיווייה בבארטמן עזרה לעצב את המדע האירופאי, ולמצב את הנשים האפריקאיות כ'נשים פראיות' שמובחנות מאוד מה'נשים המתורבתות' הלבנות. במהלך תצוגות הראווה שלה בלונדון, צופים, ששילמו תוספת של 2 שילינג לכרטיס, הורשו לגעת בגופה של בארטמן, למשש אותה עם מקל או עם אצבע ולצבוט אותה בישבנה. לאחר מותה, גופה בותר, וחוקרים בחנו את מוחה, איבר המין שלה ואת הישבן שלה. בארטמן סירבה שיבצעו בה מחקר מדעי זה בחייה, והיא לא נתנה את הסכמתה שיבצעו בה מחקר זה גם לאחר מותה. תאוריות פמיניסטיות דנות במושג 'דטרמיניזם ביולוגי' ובתיוג אישה כ'נכה' כגורמי השפעה על גיבוש אידאולוגיה של דיכוי, ניצול ואפליה של נשים אפריקאיות. ההבדלים הביולוגים תרמו לייסוד היררכיה חברתית, ואיברי מינה של בארטמן הוצגו כהוכחה לפרימיטיביות המינית שלה, השווה לזו של אורנגאוטן.

 

בארטמן נפטרה ב-29 בדצמבר 1815 ממחלה לא מזוהה (ייתכן מאבעבועות שחורות, עגבת או דלקת ריאות). השלד שלה, ואיברי גופה הוצגו לראווה במוזיאון האדם עד לשנת 1974, יציקת גופתה הוצגה במוזיאון עד לשנת 1976, אך הנהלת המוזיאון החליטה לבסוף להסיר את גופתה ואיבריה מהתצוגה, לאחר מחאה של ארגונים פמיניסטים ושל מבקרי המוזיאון. בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, יותר ממאה לאחר שגופה של בארטמן חולל בחייה ובמותה, החלו ניסיונות להחזיר את שאריות גופתה למולדתה בדרום אפריקה, על מנת לאפשר לה קבורה מכובדת. בשנת 1978, המשוררת דיאנה פרס כתבה שיר שנקרא 'באתי לקחת אותך הביתה'. שיר זה דרבן את הגורמים בדרום אפריקה לדרוש את חזרה של בארטמן למולדת. במהלך המשא והמתן להחזרת שאריות גופתה למולדתה, עוזר אוצר המוזיאון טען נגד השבתה בטענה כי "אנחנו לא יכולים לדעת מה המדע יוכל לגלות לנו בעתיד. אם היא תקבר, הסיכוי הזה יאבד... עבורנו היא אוצר חשוב". נגד דבריו עלתה ביקורת בטענה כי עוזר האוצר מגלם את אותה תפיסת עולם גזענית שהקיפה את בארטמן בחייה ובמותה במאה ה-19. הדרישה להשבתה זכתה לתשומת לב עולמית, רק לאחר שסטיבן ג'יי גולד כתב את "הוונוס ההוטנטוטית" בשנת 1980. לאחר ניצחון הקונגרס הלאומי האפריקאי בבחירות בדרום אפריקה בשנת 1994 (אנ'), הנשיא נלסון מנדלה ביקש באופן רשמי מצרפת את החזרת גופתה של בארטמן לארצה. לאחר סחבת ארוכה מול האספה הלאומית של צרפת, צרפת נעתרה לבסוף לבקשה ב-6 במרץ 2002. שאריות גופתה של בארטמן הושבו לכפר גמטוס ב-6 במאי 2002, והיא נקברה בטקס הלוויה מלכותי ב-9 במאי 2002 – כמעט 200 שנה לאחר מותה. אתר קבורתה הפך למוקד עלייה לרגל.

בארטמן הפכה לסמל בדרום אפריקה, משום שקורות חייה מייצגים היבטים רבים בהיסטוריה הלאומית של דרום אפריקה. כיום, הן בקרב הקהילה האקדמית והן בקרב פעילים לצדק חברתי, בארטמן משמשת כסמל לניצול, לשוביניזם ולגזענות של העולם המערבי.

• בשנת 1993, פרסם המשורר מרדכי גלדמן שיר לזכרה.
• בשנת 1996, סוזן לורי פרקס (אנ') כתבה את המחזה 'ונוס' המבוסס על חייה של בארטמן.
• בשנת 1999, מקלט לנשים ולילדים מוכים שנפתח בקייפטאון נקרא על שמה.
• בשנת 2005, ספינה דרום אפריקאית נקראה על שמה (אנ').

בנובמבר 2014, המגזין "Paper" (אנ') פרסם תמונה של הצלם ז'אן פול גוד (אנ'), בה נראית קים קרדשיאן עומדת על קוביית עץ ומאזנת כוס שמפנייה על הישבן שלה. תמונה זו היא שחזור לתמונה מוקדמת שלו מספרו "Jungle Fever" שיצא בשנת 1982, בה נראית אישה שחורה מאזנת כוס שמפנייה על הישבן שלה. הפרסום ספג ביקורת הטוענת לאימוץ הניצול והפטישיזם לנשים שחורות. אחת הביקורות הבולטות טוענת כי התמונה מחקה את הדרך בה בארטמן הוצגה במאה ה-19, ושכל מי שבקיא בהיסטוריה הקולוניאליסטית אמור להיות מודע להקשר קשה זה. ביקורות פמיניסטיות מעלות את הטענה כי ההחפצה ממנה סבלה בארטמן, והייצוג האתנוגרפי של דמותה במאה ה-19, ממשיכים לבוא לידי ביטוי גם בייצוגים עכשוויים. נגד הקליפ 'Anaconda' של הזמרת ניקי מינאז' עלו ביקורות דומות.

משנת 2007, מציגה האמנית, תרזה מריה דיאז נריו, מיצג אומנות הנקרא 'הומאז' לשרה בארטמן', במסגרתו נכנסים הצופים לחלל חדר (לרוב ריק), ובמרכזו ממוקמת קובייה לבנה ועליה עומדת האמנית ללא תזוזה, מחופשת לדמותה של שרה בארטמן, כפי שהאירופאים תפסו אותה.

• עבד אל לטיף קשיש (אנ'): "ונוס השחורה"(אנ') - פריז, 2010. טריילר  
• זולה מסקו (אנ'): The life and times of Sara Baartman. 1998

• גן חיות אנושי
• עבדות
• מאתינה

• לואיז בית לחם, 'צבע מקומי: אפרטהייד לאור התאוריה', פרק 4, ונוס ההוטנטוטית: הפוליטיקה של (פני) הגוף הנשי / 145, הוצאת רסלינג

  מדיה וקבצים בנושא שרה סארטי בארטמן בוויקישיתוף

• מיצג אומנות 'הומאז' לשרה בארטמן', תרזה מריה דיאז נריו, 2013  

עברית

• סנדר ל׳ גילמן, ההוטנטוטית והפרוצה, מגזין 'ערב רב', 20 במרץ 2015
• מיששו אותה, הכריחו אותה להגיח מכלוב, באתר הארץ, 1 במאי 2002
• גיתית גינת, ארץ יצורי הפרא, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
• אפרת ירדאי, על עיוורון ועל צבעים, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 18 בנובמבר 2014

אנגלית