פחד ממחטים

הדבר יכול להוביל להימנעות מטיפול רפואי ולהיסוס להתחסן.

הפוביה עשויה להופיע כחלק מאייכמופוביה, פחד מחפצים חדים, או להופיע באופן בלתי תלוי.

הפחד ממחטים הוכר רשמית בשנת 1994 ב-DSM-IV כפוביה ספציפית. תגובת פחד קיצונית מזריקות עלולה לגרום לסובלים ממנה להימנע מחיסונים ומבדיקות דם, ובמקרים החמורים יותר, מכל טיפול רפואי.

ההערכה היא שלפחות ל-10% מהמבוגרים האמריקאים יש פחד ממחטים, וסביר להניח שהמספר בפועל גדול אף יותר, שכן המקרים הקשים ביותר אינם מתועדים עקב נטיית הסובל להימנע מכל טיפול רפואי. קריטריוני האבחון לפוביה המוכללת - פוביה כללית מדם - מחמירים יותר, עם שכיחות מוערכת של 3-4% באוכלוסייה הכללית.

מחקרים הראו עלייה בשכיחות הפחד ממחטים אצל ילדים בשנים האחרונות מ-25% בשנת 1995 ל-65% בשנת 2012. איימי בקסטר, פרופסור מאוניברסיטת אוגוסטה, מייחסת את העלייה בשכיחות לנוהג לתת חיסוני דחף בסביבות גיל 5, שהוא מבוגר מספיק כדי לזכור את החוויה, וצעיר מספיק כדי להוביל להיווצרות פוביה.

לפי ד"ר ג'יימס ג'י המילטון, מחבר המאמר החלוצי על פוביית מחטים, סביר להניח שלפוביה גנטית ממחטים יש בסיס אבולוציוני. לפני אלפי שנים, לבני אדם שנמנעו מפצעי דקירה וממקרים אחרים של ניקוב עורם היו סיכויי הישרדות גדולים יותר.

הדיון על הבסיס האבולוציוני של פחד ממחטים, כפי שהוא בא לידי ביטוי במאמר של המילטון, עוסק בסוג של פחד ממחטים הקשור לסינקופה רפלקסית. הפוביה ממחטים קשורה לפחד מפציעה ומדם. הסוג הזה של הפוביה מסווג באופן ייחודי כסינקופה רפלקסית בת שני שלבים. ראשית, קיימת עלייה בקצב פעימות הלב ובלחץ הדם. במקרים קיצוניים העלייה בלחץ הדם עלולה להוביל להתעלפות. איבוד ההכרה מלווה לעיתים קרובות בשינוי ברמת ההורמונים בגוף.

מאמרים אחרים בעיתונות הרפואית דנו בהיבטים נוספים של הקשר בין סינקופה רפלקסית וכשירות אבולוציונית לבין פחד מפציעות ומדם.

השערת מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית שמנסה להסביר את הקשר בין סוג הפחד הזה לבין הסינקופה הרפלקסית טוענת כי סוגים מסוימים של התעלפויות הם סימנים לא-ורבליים שהתפתחו בתגובה לעלייה באלימות שאירעה בתקופה הפלאוליתית. אדם שלא לוחם ומפגין סימני מצוקה (למשל אדם שמתעלף) משדר לאויביו כי הוא איננו מהווה איום עליהם. דבר זה עשוי לבסס את הקשר בין התעלפויות לבין פחד מפציעה ומדם.

פחד ממחטים, במיוחד בצורותיו החמורות יותר, מלווה לעיתים קרובות בפוביות אחרות ובעיות פסיכולוגיות; לדוגמה, יאטרופוביה, או פחד לא רציונלי מרופאים, ניכרת לעיתים קרובות אצל חולים עם פוביה ממחטים.

אדם אשר סובל מפוביה ממחטים, אינו צריך להיות פיזית במשרדו של רופא כדי לחוות התקפי פאניקה או חרדה שנגרמים מפוביה ממחטים. ישנם טריגרים רבים בעולם החיצון שיכולים להביא להתקפה באמצעות אסוציאציות. חלקם הם דם, פציעות, מראה המחט פיזית או על מסך, נעצים, מזרקים, חדרי בדיקה, מעילי מעבדה לבנים, רופאי שיניים, אחיות, ריח אנטיספטי הקשור למשרדים ובתי חולים, מראה של אדם אשר דומה פיזית לרופא הרגיל של המטופל, או אפילו קריאה על הפחד.

הספרות הרפואית מציעה מספר טיפולים שהוכחו כיעילים במקרים ספציפיים של פוביה ממחטים, אך מספקת מעט מאוד הדרכה להתאמה בין טיפול לבין מקרה ספציפי.

אלחוש

שימוש בחומרים מאלחשים הוא פשוט, אך מאפשר שליטה רק בכאב הנלווה לבדיקה. שימוש בלידוקאין, במדבקות או במשחות, עשוי לעזור לאלחוש המקום בזמן הבדיקה. שימוש בחמצן דו-חנקתי (גז צחוק). עשוי להרגיע ולהפחית חרדה עבור המטופל, במקביל להשפעות שיכוך כאב.

במקרים קיצוניים נעשה שימוש בהרדמה כללית. פרוצדורה כזו עשויה להיות מסוכנת ויקרה ועלולה לדרוש אשפוז בבית חולים.

תרופות מרגיעות

תרופות נוגדות חרדה המכילות בנזודיאזפינים, כגון דיאזפאם, לוראזפאם, אלפרזולם או קלונאזפאם, עשויות לעזור להקל על החרדה ממחטים.

שימוש בפרוצדורות רפואיות אלטרנטיביות

מזרקי סילון מחדירים חומרים לגוף באמצעות סילון של גז בלחץ גבוה, במקום השימוש במחט. על אף שאין שימוש במחט, חלק מהאנשים מדווחים שהם מסבים כאב רב יותר. כמו כן, השימוש בהם אפשרי רק במספר מוגבל מאוד של פרוצדורות רפואיות, למשל בהזרקת אינסולין ובחיסונים.

ישנם תרופות וחיסונים מסוימים, כמו חיסון השפעת המוחלש החי, שיכולים להינתן דרך האף.

טיפול פסיכולוגי

טיפולים התנהגותיים כמו טיפול דיאלקטי התנהגותי עשויים לעזור להתמודד עם החרדה. ישנו ויכוח לגבי היעילות של טיפולים התנהגותיים לטיפול בפוביות ספציפיות, אם כי קיימים נתונים התומכים ביעילות של גישות כמו טיפול בחשיפה. כל טיפול העושה שימוש בשיטות הרפיה עשוי לעזור לטיפול בפחד ממחטים באמצעות הורדת לחץ הדם.

גם הסחת דעת יכולה להפחית את הכאב, למשל ביצוע משימה, צפייה בסרטון, האזנה למוזיקה או שימוש במשחקי וידאו.