משה זנבר: כלכלן ישראלי

כיהן כנגיד בנק ישראל השני (1971–1976) וכיושב ראש בנק לאומי לישראל (1988–1995). לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר. היה הממונה על התקציבים ושימש יועצם הכלכלי של לוי אשכול ופנחס ספיר, תחת האחרון כיהן בפועל גם כשר המסחר והתעשייה (1970–1971). בשנים 1977–1981 עמד בראש הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי ("ועדת זנבר").

משה זנבר

לידה	29 במרץ 1926 י"ד בניסן ה'תרפ"ו הונגריה (1920–1945) קצ'קמט, הונגריה
פטירה	1 באוקטובר 2012 (בגיל 86) ט"ז בתשרי ה'תשע"ג ישראל תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	Sandberg Gusztav
מדינה	ישראל ישראל
תאריך עלייה	1948
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק	כלכלן, אקדמאי
נגיד בנק ישראל ה־2 1 בנובמבר 1971 – 1 בנובמבר 1976 (5 שנים) → דוד הורוביץ ארנון גפני ←
הממונה על התקציבים ה־4 1 ביוני 1964 – 1 באפריל 1968 (3 שנים ו־43 שבועות) → שמחה סורוקר אברהם אגמון ←
תפקידים בולטים יו"ר בנק לאומי מראשי ועידת התביעות יו"ר ועדת זנבר לשלטון המקומי שר התעשייה והמסחר בפועל יו"ר תיאטרון הבימה
פרסים והוקרה
מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית (2004) יקיר העיר תל אביב-יפו

את דרכו המקצועית החל באקדמיה, כחוקר וסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים, בו מונה לסגן מנהל המכון. כמו כן לימד סטטיסטיקה ושיטות מחקר באוניברסיטאות. עם כניסתו לשירות המדינה, שימש מנהל מחלקת המחקר במשרד האוצר (1958–1960) סגן מקצועי של הממונה על הכנסות המדינה (1960–1963) ולאחר מכן בתפקיד הממונה על תקציבים ויועץ כלכלי של משרד האוצר (1963–1968). לאחר פרישתו מהמשרד המשיך לשמש כיועץ כלכלי של שר האוצר ספיר ויושב ראש המועצה הכלכלית המייעצת לשר האוצר.

לצד תפקידיו כיושב ראש מוסדות בנקאיים, חברות תעשייתיות וחברות ביטוח, זנבר מילא בהתנדבות שורה ארוכה של תפקידים במגזר הציבורי והשלישי וקידם פעילות מגוונת בתחומי חינוך, תרבות, ספורט ומדע: יושב ראש נאמנות תיאטרון הבימה, יושב ראש חבר הנאמנים של המכללה למינהל, נשיא לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל, מייסד ונשיא מוזיאון ינקו דאדא, יושב ראש תיאטרון יידישפיל ותפקידים נוספים. בשנות השמונים החל לפעול לרווחת ניצולי השואה בישראל ובעולם וכיהן במשך שלושה עשורים בתפקידים בכירים: הקים את מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ואת הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, היה גזבר עולמי ויושב ראש הוועד המנהל של ועידת התביעות, ונשא ונתן עם ממשלות אירופה על השבת רכוש יהודי.

שנים מוקדמות

משה זנבר נולד ב-29 במרץ 1926 בקצ'קמט שבהונגריה לשלמה זנדברג ומרים לבית קלאוזנר, שנספו בשואת יהודי הונגריה בשנת 1944. אביו שימש נציג משפחתו בהונגריה בעסקי ייבוא וייצוא סחורה חקלאית. בשנת 1941 נלקח על ידי הנאצים למחנה עבודה ושוחרר עקב גילו המתקדם, עד למעצרו ב-1944 ומותו במחנות. אמו התייתמה מהוריה בילדותה וגדלה בבית יתומים בגרמניה. לאורך השנים עסקה בהנהלת החשבונות של עסקי המשפחה, עד למעצרה ב-1944 ומותה בתאי הגזים באושוויץ.

נעוריו ומלחמת העולם השנייה

בנעוריו היה זנבר ספורטאי פעיל ועסק בטניס שולחן, סיף, היאבקות וכדורגל. כמתאבק זכה באליפות בתי הספר בדרום הונגריה במשקל נוצה. בעקבות פלישת גרמניה להונגריה במרץ 1944, הורחקו היהודים מנבחרות הספורט ובתגובה היה זנבר שותף בארגון ליגת כדורגל מיוחדת לשחקנים יהודים מרחבי המדינה. זאת לאחר שמגיל צעיר היה קשר ימני בנבחרת הנוער של דרום הונגריה. בגיל 17 זכה בפרס הקהילה היהודית בעירו על כתיבת מחזה בנושא ארץ ישראל.

בראשית יוני 1944 גויס לשירות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) וכעבור חודשים ספורים הוסגרה יחידתו לידי הגרמנים והם הועברו למחנה הריכוז דכאו. באפריל 1945 הועלה על "רכבת מוות" לכיוון הרי האלפים, אשר שוחררה ב-2 במאי בעיירה זסהאופט בדרום בוואריה על ידי צבא ארצות הברית. לאחר השחרור שהה בבית חולים שדה ובו חלה בטיפוס הבהרות. את קורותיו בפלוגות העבודה ובמחנה תיעד בספר "שנה לאין קץ", מראשוני ספרי הזכרונות שנכתבו לאחר השואה.

לאחר תקופת התאוששות, זנבר חזר להונגריה והחל בלימודי כלכלה באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה.

עוד בטרם פרצה המלחמה היה חבר בחוג נוער מחתרתי שהקים בעיר הולדתו אריק מולנר (אנ') ובו נחשף לרעיונות הסוציאליזם והמרקסיזם, אם כי התרחק מהשקפות אלו על רק המציאות בה נתקל במשטר שהתפתח בהונגריה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בבודפשט היה חבר "הפועל".

העפלה ושנים ראשונות בישראל

זנבר הצטרף לתנועת "העובד הציוני" ובהמשך נתמנה ראש מחלקת ההכשרה של התנועה. היה חבר הנהלת ההסתדרות הציונית בהונגריה.

בראשית 1948 התנדב לשורות ההגנה בהונגריה ובמסגרת המוסד לעלייה ב' ארגן והיה חלק מקבוצה של 60 צעירים ששאפו לעלות לארץ. הוא עלה לישראל באוניית המעפילים האחרונה "Fabio" (שמה הוסב בהמשך ל"קרבות עמק איילון"). כעשרה ימים לאחר הגיעו לישראל נשלח לקרבות לטרון ונפצע קשה.

אנחנו הגענו ארצה מהתופת מתוך הבנה ברורה שחייבים להקים מדינה יהודית עצמאית וחזקה, כדי שמה שקרה לנו לא יקרה עוד. לא לנו ולא לעמים אחרים. בניגוד לחלוצים ששרו 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', אנחנו באנו כדי לבנות, להילחם, ואם צריך – גם למות.

— דברים בשם אומרם, מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012, עמ' 23

בסיום שירותו, כנכה צה"ל, החל בלימודי כלכלה, סטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהעניקה לו תואר מוסמך בשנת 1953.

בשנת 1951 נישא לברכה רבינוביץ', ספרנית בכירה ומרצה לספרנות מחלוצות תחום הקטלוג בישראל, ולהם שתי בנות.

פעילות מחקרית והמכון למחקר חברתי שימושי

בשנים 1951–1958 עבד כחוקר וכסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים שבהנהלת לואי גוטמן. ב-1956 מונה לסגן מנהל המכון. זנבר התמחה במתודולוגיה של מחקרים חברתיים וכלכליים והיה מחלוצי החוקרים של תחום כלכלת צרכנים.

מחקרו בדבר התפלגות ההכנסות בישראל לצורכי מדיניות מיסים ומדיניות חיסכון היווה בסיס לשורת מחקרים עוקבים בתחום ולסדרת מאמרים ברבעון לכלכלה. אחד ממאמריו, "חלוקת ההכנסות וההתפתחות הכלכלית", בו ציין את הקשר הכלכלי בין אי שוויון לגובה החיסכון, העלה עליו ביקורת משמאל שטענה להשתלטות המחשבה הכלכלית הבורגנית. דו"חותיו של זנבר על התפלגות ההכנסות בישראל היוו מקור נתונים לטענות השמאל על הפערים הגדולים בהכנסות בישראל. חשיבות מחקרו הייתה בעצם קיומו לנוכח מיעוט מדינות העולם בהן בוצע סקר מעין זה.

בשנים 1957–1962 שימש גם כמרצה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. לאחר כניסתו לשירות המדינה, המשיכו להופיע מאמריו המחקריים בכתבי עת מקצועיים: רבעון לכלכלה, רבעון לבנקאות, בטאון לשכת רואי החשבון בישראל, רבעון לענייני מיסים, נתיבי ארגון ומינהל, ואחרים.

בשירות המדינה

בשנת 1958 החל זנבר לעבוד במשרד האוצר והקים את מחלקת המחקר של מינהל הכנסות המדינה. לאחר מכן שימש סגן הממונה על המינהל והיה אמון על מדיניות המיסים של הממשלה.

בשנותיו הראשונות בשירות הציבורי היה זנבר מעורב בכל יוזמות החקיקה בענייני מיסוי ועמד בראש מרבית ועדות המומחים לעניינים אלה, בהן: תכנון הפיחות הגדול של 1962, הוועדות לענייני שערוך והצמדה בעקבות פיחות זה, מס שבח מקרקעין, חוק לעידוד השקעות הון, ועדת איכות המוצר, ועדה לבחינת גובה האגרות הממשלתיות, ועדה לעידוד עבודת נשים, ועדה לבחינת מיסוי המוניות, ועדה לבחינת המיסוי על רכב ישראלי. במסגרת תפקידו הצדיק זנבר את מדיניות הטבות המס של הממשלה לתחומים ספציפיים מטעמים סוציאליים, עידוד העבודה, פיזור אוכלוסייה, עידוד חסכון ועידוד הייצוא ומשיכת השקעות חוץ.

 

בהמשך למחקרו הראשוני בתחום זה משנת 1954 במסגרת המכון למחקר חברתי-שימושי, זנבר המשיך לחקור בתחום גם במינהל הכנסות המדינה וכממונה על התקציבים. הוא פרסם מחקרים שונים בתחום חלוקת הכנסות וחלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי ושירותים שונים המסופקים לאזרח באמצעות תקציב המדינה. מחקריו אלו שירתו את קביעת מדיניות האוצר לאורך זמן, בין היתר בתפקידו כמרכז הוועדה לבדיקת חלוקת ההכנסה הלאומית בישראל שפעלה בשנים 1962–1966.

מתוקף תפקידיו במשרד האוצר פעל בשנות השישים גם במסגרת חברות ממשלתיות שונות והיה חבר מועצות המנהלים של החברה למימון תעשיות, מקורות, כימיקלים לישראל וחברות נוספות. היה חבר מועצת המנהלים של אל על ועמד מספר שנים בראש ועדת הכספים של החברה. לאחר שפעל להקמת המועצה להסדר ההימורים בספורט מתוקף חוק, מונה ב-1967 ליושב ראש הראשון שלה.

ראש אגף התקציבים

בקיץ 1963 מונה לוי אשכול לראש ממשלת ישראל ופנחס ספיר לשר האוצר. זנבר נתמנה ליועץ כלכלי של משרד האוצר ומספר חודשים לאחר מכן לממונה על התקציבים, מינוי שנכנס לתוקף ב-1 ביוני 1964. במסגרת תפקידיו אלו הנהיג חידושים שונים, כגון הכנת תקציב ארבע שנתי משולב בתוכניות פיתוח ענפיות ארוכות טווח. בנושא זה התבקש לכתוב ספר הדרכה בנושא תכנון ותקצוב רב-שנתי עבור המחלקה הכלכלית של האו"ם.

כממונה על התקציבים, חידושו העיקרי כלל בהצעת התקציב מדי שנה פרסום והצגת אומדן בדבר השפעת התקציב על מצבן הכלכלי של קבוצות ההכנסה השונות. כמו כן שם זנבר דגש על ייעול פעילותם של משרדי הממשלה. עקב כך הוקמה ועדת הייעול הבין-משרדית, בראשותו של זנבר, שקבעה לה כמטרה לייעל את השירותים והתפוקה תוך כדי שיפור איכותם. באותה עת עמד גם בראש ועדת האוטומציה ופעל לגיבוש תוכנית אב עבור המינהל הממשלתי.

זנבר פעל לקידום המחקר השימושי והנהיג מענקי מחקר (במקום הלוואות) לפרויקטים מאושרים על ידי המדענים הראשיים במשרדי הממשלה; לשם עידוד המחקר השימושי במוסדות האקדמיים הוקמו, בין השאר, קריות המדע בסמוך למוסדות ההשכלה הגבוהה, בהן החלו לפעול חברות מיוחדות כגורם מקשר בין החוקרים והאוניברסיטה מצד אחד, לבין משקיעים פוטנציאליים בחברות העסקיות שיקומו על בסיס תוצאות מחקרים הללו, מצד שני. במסגרת מאמצים אלה יזם שינויי חקיקה ובכך הניח יסודות להקמת ולהרחבת תעשיות עתירות מדע (היי-טק). בנוסף, זנבר פעל לקידום ייצוא שירותים וידע מישראל במנעד רחב של תחומים, מענף הסרטים ועד לייצוא שירותי הנדסה ועבודות הנדסיות.

העלאת היעילות והפריון של ענפי הייצור השונים, הגברת כושר התחרות של תוצרתנו ויצירת תנאים נאותים להרחבת היצוא בקצב הדרוש, יאפשרו לנו להתקרב לעצמאות כלכלית מבלי שנאלץ לפגוע בצמיחה הכלכלית הסדירה והתקינה של המשק. זו גם הדרך לביצור עצמאותנו המדינית.

— משה זנדברג, עצמאות כלכלית ועצמאות מדינית, רבעון לכלכלה, חוברת 56, פברואר 1968.

במהלך שנות השישים היה אחראי על מדיניות השכר של הממשלה, לא רק כלפי עובדי המדינה אלא גם כלפי כלל העובדים במשק. בין השנים 1963–1965 היה נושא השכר רגיש ביותר ונרשמו שביתות עובדים רבות. בסערת מערכת הבחירות לכנסת השישית מונו זנבר ועודד מסר, מנכ"ל משרד העבודה, כמכריעים בלעדיים בכל סכסוכי העבודה במשק. כיועץ כלכלי של האוצר הוא היה בין יוזמי ומתכנני מדיניות המיתון בשנת 1965.

לאחר מלחמת ששת הימים עסק זנבר בגיבוש מדיניותה הכלכלית המעשית של ישראל כלפי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. מלבד פעילותו זו, הטילה עליו הממשלה את ריכוז הצוות לתכנון חיבורו של הר הצופים עם ירושלים, בחינת היוזמה להפיכת רחבת הכותל המערבי למקום מרכזי ליהודים, פתיחת הציר לשער ציון, שיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה ויצירת "חגורה ירוקה" סביב חומות העיר העתיקה.

את תפקידו כממונה על התקציבים סיים באפריל 1968 ואת תפקידו כיועץ כלכלי לשר האוצר כעבור שלושה חודשים נוספים. בעקבות הוועידה הכלכלית שאירחה ישראל באותה תקופה, הוקמה החברה לישראל וזנבר נענה לבקשת ראש הממשלה ולדרישת משקיעי החוץ, לשמש כסגן יושב ראש החברה והאחראי על השקעותיה.

הבנק לפיתוח התעשייה

בשנת 1968, זנבר מונה על ידי שר האוצר זאב שרף למועצת המנהלים של הבנק לפיתוח התעשייה, תחילה כסגן יושב ראש ההנהלה ישעיהו פורדר ולאחר פטירתו בשנת 1970 מונה רשמית למחליפו. בתוך כך, בפברואר 1971 מונה ליושב ראש החברה למימון תעשיות, כחלק ממהלך לאיחוד בין הנהלות החברה למימון תעשיות והחברה להשקעות של הבנק לפיתוח התעשייה.

בראש הנהלת הבנק כיהן כשלוש וחצי שנים, עד מינויו לנגיד בנק ישראל. בשנים 1968–1971 העמיד הבנק הלוואות פיתוח בסך 808 מיליון לירות, סכום גבוה מסך ההלוואות שניתנו בעשר השנים הקודמות מאז הקמת הבנק ב-1957. מחזור העסקים של הבנק עלה מ-330 מיליון לירות בשנת 1968 לסכום הגבוה מ-600 מיליון לירות בשנת 1971. בצירוף חברת ההשקעות שהוקמה בבנק והחברה למימון תעשיות, מאזן הנכסים הכולל יותר מהכפיל את עצמו באותן שנים.

שר המסחר והתעשייה בפועל

בשנים 1970–1971 שימש בפועל כשר המסחר והתעשייה, כממלא מקומו של פנחס ספיר שכיהן באותה עת גם כשר האוצר. בתקופה זו נוצר מתח ביטחוני עם מצרים והממשלה נאלצה להטיל מיסים חדשים, בעקבותיהם הייתה סכנה של היווצרות ספירלה אינפלציונית של מחירים. על זנבר הוטל לרכז את פעילות הממשלה בנושא. כחלק מסוגיה זו, בשנת 1970 יזם את "עסקת החבילה" המוצלחת בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים. עסקת החבילה נועדה לספק מענה לצרכים הסותרים בשל דרישת העובדים במשק לתוספות שכר בצד הצורך הממשלתי בהעלאת מיסים ובעקבותיהם עליית מחירים. ההסתדרות והממשלה התפשרו בדרישותיהם על רקע נכונות לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לספיגת חלק מן ההתייקרויות במשק.

 

ביוזמת המשרד קודמה בתקופה זו תוכנית חקיקה שעיקרה הגנת הצרכן ומניעת תחרות שאינה הוגנת. עוד קידם המשרד מינוי נציב לריכוז תחום הצרכנות. בתקופה זו היה זנבר חבר הצוות המצומצם שהמליץ על פיתוח טנק מרכבה, למען עידוד הפיתוח של ענפי ייצור חדשים.

באותה עת המשיך לשמש גם כיועץ מקצועי לפנחס ספיר במשרד האוצר, תקופה במהלכה עמד בראש המועצה הכלכלית המייעצת לשר האוצר. בשנת 1971 היה ממתכנני הפיחות.

נגיד בנק ישראל

 

 

בנובמבר 1971 מונה לנגיד בנק ישראל, למשך חמש שנים. שנות כהונתו בתפקיד אופיינו בשורת אירועים חיצוניים שהביאו לכך שהייתה זו תקופה קשה ומורכבת בתולדות כלכלת ישראל: כיסוי עלויות מלחמת יום הכיפורים, משבר האנרגיה העולמי שהביא לעלייה של פי ארבעה במחירי הדלק שייבאה ישראל, ועליה בהוצאות הביטחוניות לנוכח התחמשותן המחודשת של ארצות ערב. על המדיניות המוניטרית הוטלו משימות כבדות במיוחד ו"אשראי החירום" שהנהיג זנבר בתקופת המלחמה היה משמעותי להבראת המשק.

בהיבט המוניטרי נרשמו שינויים רבים. כנגד עמדותיהם של המגזר התעשייתי והמגזר החקלאי, בכהונתו קודם ביטול הדרגתי של המסגרות השונות לאשראי מוכוון ומסובסד. כמו כן הופחת שיעור הנזילות בהם חייבים פקדונות תושבי חוץ מ-90% ל-10% והבנקאות הישראלית הייתה לגורם חשוב בקרב יהדות התפוצות. עוד, הועברה לבנק אחריות הפיקוח על מטבע חוץ ופיחותים בלירה נעשו כלפי סל המטבעות ולא כלפי הדולר האמריקני. בתקופה זו הוקם הבנק הבינלאומי הראשון, אך באותה עת התמודד מגזר הבנקאות עם פירוק בנק אגודת ישראל ועם פירוק בנק ארץ ישראל-בריטניה. בעקבות אלה, נעשתה היערכות לחקיקה מחדש של חוק הבנקאות, אך זו לא הושלמה וחלקים ממנה נחקקו לבסוף רק ב-1981.

זנבר שימש כנציג ישראל בקרן המטבע הבין-לאומית, בבנק העולמי ובמרכז הבוררות הבין-לאומי לענייני השקעות שעל יד הבנק העולמי, כמו גם ועידת האו"ם לסחר ופיתוח והבנק הבין-אמריקאי לפיתוח. בין פעולותיו הבין-לאומיות נכללו שתי יוזמות בולטות:

• הקמת מוסד בחסות הבנק העולמי המספק ערבות לייצוא נכסי הון בין מדינות מתפתחות, הצעה אשר אומצה מאוחר יותר על ידי ארגון מדינות אמריקה הלטינית.
• תוכנית למכירה הדרגתית של הזהב המוניטרי בתיאום קרן המטבע הבין-לאומית.

במסגרת בנק ישראל נערכו תמורות ארגוניות משמעותיות: הוקמה מחלקת מטבע חוץ על ידי איחוד יחידות שפעלו במחלקות שונות, הותקנה משרת יועץ משפטי לבנק ישראל על ידי איחוד שירותי הייעוץ שניתנו על ידי גורמים חיצוניים ובנפרד לכל אחת ממחלקות הבנק, וכן הוקם מדור לטיפול בפניות הציבור. בנוסף הוגברה פעילות הפיקוח על הבנקים על ידי הפרדת תחום האשראי לאחריות מחלקה ייעודית.

בפרשת בנק ארץ ישראל-בריטניה הפעיל הבנק לראשונה את סמכויותיו מתוקף פקודת הבנקאות שהותקנה ב-1969 ובעזרתה נתמנה מנהל מורשה לבנק מטעם בנק ישראל וללקוחות הבנק ניתנו ערבויות. כלפי לקוחות הבנק והמערכת הבנקאית, תגובת הבנק הייתה מיידית והיוותה מקרה בוחן עבור בנקים מרכזיים ברחבי העולם על פיקוח הנוגע לפעילות בנקאית בין-לאומית, אך הפרשה הייתה מסואבת והביאה לכך שהליכי הפירוק נמשכו עשרות שנים. ועדת בדיקה בראשותו של מאיר שמגר מסרה את ממצאיה לממשלה, שאימצה את הדו"ח ובו לא הוטלה אחריות על הנגיד. בהימשך המחלוקת והביקורת הציבורית על אחריות בנק ישראל, הנושא עמד במוקד דיון מיוחד של ועדת הכספים בכנסת, בהחלטתה נקבע כי אין דרישה לסיום כהונתו של הנגיד. פרשה זו הייתה לדבר הביקורת המרכזי על תפקודו של בנק ישראל בתקופת כהונתו.

 

כנגיד הבנק המליץ זנבר על הפרדה בין תפקיד נגיד הבנק לתפקיד היועץ הכלכלי לממשלה. בצד זאת, בתקופת כהונתו הוגברה מעורבות מחלקת המחקר בהכנת תזכירי מדיניות ובהקמת מאגר נתונים מוניטריים לשימוש בנק ישראל, משרד האוצר, ועדת הכספים של הכנסת וגופים כלכליים נוספים, כמו גם לצורך פעילות מחקרית ארוכת טווח לטובת תחזיות אקונומטריות של כלכלת ישראל ולשיפור ההשקעות של יתרות מטבע חוץ.

בשנים אלו דרש מהממשלה לקצץ בגרעון התקציבי ולהנהיג מדיניות אנטי-אינפלציונית. עקב כך, בין היתר, נוצרה מתיחות ביחסיו עם פנחס ספיר. לאחר כניסתו של יהושע רבינוביץ' לתפקיד שר האוצר, נשמרו יחסים תקינים בין השניים, לצד גישתו של ראש הממשלה הנכנס יצחק רבין לפיה שר האוצר היה לגורם המקשר העיקרי בין הנגיד לממשלה.

בראשית 1976 הודיע זנבר על אי כוונתו להמשיך לתקופת כהונה נוספת. בצל פרשת ידלין והחשש שייגרם עיכוב במינוי מחליפו, הוא לא נעתר לבקשות לחידוש כהונתו. באותה עת פורסם כי ימונה ליושב ראש נייר חדרה, אך הוא סירב לתפקיד.

בתקופתו בתפקיד הונפקה סדרה ד' של שטרות לירה ישראלית. השטר שערכו 500 לירות נכנס למחזור רק בשנת 1977 אך מאחר שההכנות לעיצוב והדפסה נמשכו תקופה ארוכה, הופיעה עליו חתימת הנגיד היוצא.

ועדה לענייני הרשויות המקומיות ("ועדת זנבר")

בשנים 1977–1981 עמד זנבר בהתנדבות בראש הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי. בוועדה המרכזית ישבו 15 חברים ולצידה פעלו חמש ועדות משנה, מהן שתיים בראשותו של זנבר: ועדת משנה לענייני מימון הרשויות המקומיות והוועדה לחלוקת התפקידי בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי בתחום השירותים הציבוריים. תחת ועדות אלו פעלו כ-120 תתי ועדות.

 

על הוועדה הוטל לבחון את היחסים בין הממשלה לבין השלטון המקומי בכל התחומים ולגבש המלצות עקרוניות ומעשיות, לרבות בנוגע לחלוקת התפקידים בין השלטון המרכזי והמקומי, בחינת סדרי העבודה התקציביים של הרשויות המקומיות, הסדרת אמצעי פיקוח ובקרה של השלטון המרכזי, בחינת מבנה השלטון המקומי ושינויים אפשריים בו, עקרונות לחקיקת יסוד לשלטון המקומי וביצוע רפורמה בחקיקה הקיימת בנושא.

הוועדה הגישה במשך ארבע שנות עבודתה כ-20 דו"חות ביניים ומהם הורכב הדו"ח הסופי, שהתקבל פה אחד על דעת כלל חברי הוועדה. בעקבות דו"ח הביניים הראשון, הוכנסו בשנת 1978 שורת תיקונים לפקודת העיריות.

דו"ח הוועדה הסופי הוגש ביוני 1981 לידי ראש הממשלה מנחם בגין ובו המלצות מפורטות בכל התחומים. ההמלצות המרכזיות של הוועדה קראו להעברת מרכז הכובד של אספקת השירותים לאזרחים לידי הרשויות המקומיות, תוך הגדלת הכנסותיהן העצמאיות והרחבת שיקול הדעת שלהן בתחומי פעילותן. זאת לצד קביעת קריטריונים ברורים להשתתפות ממשלתית בתקציבי הרשויות המקומיות וקביעת סל שירותים תקני. בהמלצותיה נכללה גם הצעה לשינוי מבני עמוק, הכולל הקמת רובד של מסגרות אזוריות לעידוד שיתוף הפעולה בין רשויות ויצירת מסגרות-על, באופן אשר יסייע לרשויות קטנות בביצוע תפקידן תוך שמירה על עצמאותן ומאפייניהן הייחודיים.

למרות התמיכה הרחבה בכנסת ובמרכז השלטון המקומי, רק חלק מן ההמלצות מומשו, מחמת התנגדותו של שר האוצר יורם ארידור. לאחר חילופי ממשלות, בשנת 1984 אימצה הממשלה ה-21 את מסקנות הוועדה. על אף זאת, בפועל רובן לא בוצעו.

פעילותו בתעשייה ובבנקאות

עם סיום כהונתו כנגיד הבנק פנה זנבר לפעילות בסקטור הפרטי והעסקי ומילא מגוון תפקידים, בהם: יושב ראש תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום) (1977–1982), יושב ראש בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח, יושב ראש סולל בונה, יושב ראש צלון תעשיות (1981–1990), יושב ראש מ.ג. תעשיות גומי (1984–1988), יושב ראש חברת הביטוח לה נסיונל (1985–1991) ואחרות. בשנת 1980 היה ממקימי קרן נאמנות להשקעה במטבע חוץ. כן שימש חבר מועצות המנהלים של בנק כללי, בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות וחברות נוספות.

בשנת 1978 מונה לחבר הוועד הפועל של התאחדות התעשיינים ובשנת 1981 לחבר בנשיאות ההתאחדות. שימש יושב ראש המערכת של בטאון ההתאחדות "יזמה תעשייתית".

זנבר היה מאדריכלי ההצעה המקורית לעסקת החבילה של 1984 ומהוגי תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. בנוסף, בשנים 1984–1985 היה חבר הוועדה הציבורית לקביעת סדרי עדיפויות בהוצאה הציבורית ובתקציב המדינה, במינוי שר האוצר יצחק מודעי.

לאורך שנות השמונים הוזכר שמו כמועמד אפשרי למשרת שר האוצר.

יושב ראש בנק לאומי

בשנים 1988–1995 כיהן כיושב ראש בנק לאומי לישראל, לאחר שבמשך שנתיים קודם למינויו התפטרו שלושה יושבי ראש (ארנסט יפת, אלי הורביץ ומאיר חת) ושני דירקטוריונים שלמים כתוצאה מסכסוכי עבודה חריפים ומתמשכים עם עובדי הבנק. עוד בעת כניסתו לתפקיד, הבנק סבל מבעיות עסקיות קשות ובהן חובות קונצרן כור בסך כ-150 מיליון דולר ועל רקע משבר הקיבוצים עם חובות של כמיליארד דולר.

בכניסתו לתפקיד שינה את מערך קבלת ההחלטות של הבנק והעביר את משקל הכובד ממליאת הדירקטוריון אל ועדות משנה מקצועיות. בנוסף, זנבר קידם את מהפך הגישה של הבנק כלפי מפעלים וחברות שהסתבכו, לפיה הבנק מוכן לסייע בהבראת חברות, בתנאי שלא מדובר במחיקת חובות והבנק לא יגיש סיוע בהיעדר פעולות מצדו של החייב להטבת מצבו. שנות כהונתו הביאו ליציבות בהנהלת הבנק ופעולותיו בשוק הבין-לאומי, החלה צמיחה מחודשת של הבנק וברווחיותו חל שיפור ניכר.

זנבר שימש גם כיושב ראש הנהלות החברות הבנות של בנק לאומי בלונדון ובשווייץ וכיושב ראש הנהלת אפריקה ישראל. למורת רוחו של זנבר, בשנת 1993 נפרד הבנק מבנק אגוד, בעקבות הסדר מניות הבנקים ובהנחיית הממשלה כמחזיקה בגרעין השליטה.

בשנת 1990 הקים הבנק חברת בת בנקאית בהונגריה כחלק מהרחבת המסחר עם מדינות מזרח אירופה ובאותה שנה חידש את נציגויותיו בגרמניה. באותה עת היה זנבר בין יוזמי הסכם מסגרת כלכלי ותעשייתי בין לשכות המסחר של ישראל וברית המועצות ובשנת 1992 חתם הבנק על הסכם שיתוף פעולה עם הקרן העולמית לקידום ההפרטה והשקעות החוץ ברוסיה. לעומת זאת, בשנים אלה נגרמו לבנק הפסדים קשים בשלוחה הארצות הברית. ניסיון הכניסה של הבנק להונגריה הסתיים בחוסר הצלחה בשנת 1995 על רקע חילופי המשטר במדינה שהביאו לירידה חדה בביצועים.

בשיתוף בנקים זרים ובנק ערבי ישראלי, בשנת 1993 הקים בנק לאומי את הבנק הפלסטיני הבינלאומי הראשון. פעילות זו לא צלחה לאחר הטבח במערת המכפלה.

בעידודו של זנבר השקיע הבנק בקרן הון סיכון "תעוזה" ובנק לאומי היה לבעל המניות הגדול ביותר בקרן. כן הוקמה קרן ההשקעות Israel Growth Fund. קרן נוספת שהקים זנבר בשיתוף זיגמונד שטרנברג וסלים ג'ובראן, פעלה ביוזמת בנק ערבי ישראלי לטובת הלוואות פיתוח ומימון פרויקטים קהילתיים וכלכליים ליזמים ורשויות מקומיות מהאוכלוסייה הנוצרית בישראל.

בשנותיו בתפקיד פנה הבנק גם לפעילות הנוגעת לאחריות תאגידית ותמך בפעולות תרבות שונות, לרבות שיפוץ בית ביאליק ובחלוקת פרסי בנק לאומי לשחקנים מצטיינים בתיאטרון. כמו כן הוא כיהן כחבר הנהלת העמותה למשק וכלכלה למען איכות הסביבה.

למשך מספר שנים עמד זנבר בראש הוועד הפועל של איגוד הבנקים. בשנת 1989 הוא מונה כחבר המועצה המייעצת של בנק ישראל.

בשנת 1995 הודיע כי לא יעמיד עצמו לבחירה לתקופת כהונה נוספת לדירקטוריון הבנק. הוא המשיך למשך כשנה לעמוד בראש בנק לאומי שווייץ ושימש יושב ראש לאומי ושות'. לאחר סיום תפקידיו, בשנים 1996–1997 שימש סמנכ"ל קבוצת אייזנברג ויועץ כלכלי לראש הקבוצה שאול אייזנברג.

נשיא לשכת המסחר הבין-לאומית

בשנת 1987 מונה זנבר לחבר כבוד בוועד המנהל של לשכת המסחר בתל אביב, במענה לצורכי הלשכה בפיתוח קשרים כלכליים עם מדינות מזרח אירופה ולחיזוק עמדותיה של הלשכה בתחומי המדיניות הכלכלית.

כיהן כנשיא לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל (1992–2003) ונבחר פעמיים כחבר הנהלה של הלשכה העולמית בפריז (1997–1999, 2002–2003). כשנבחר בשנת 1996, היה לישראלי הראשון בהנהלת הלשכה העולמית.

עד שנת 2003 היה חבר נשיאות איגוד לשכות המסחר בישראל.

פעילות ציבורית

במשך השנים הנהיג זנבר בהתנדבות ארגונים בתחומי החינוך, התרבות, הספורט והקשר עם התפוצות.

הוא שימש בורר בסכסוכים עסקיים ואת שכרו ממקרי הבוררות נהג לתרום למטרות ציבוריות שונות. בשנת 1978 שימש בורר לסיום שביתת הימאים. לאחר דיונים ממושכים בערכאות משפטיות בארצות הברית ובישראל, הועברה לטיפולו ההכרעה בנוגע לחלוקת עזבון הירש, שהגיעה לכדי סיום בשנת 1988.

כבורר ומפשר הוזמן ב-1986 על ידי ראש הממשלה שמעון פרס ושר התקשורת אמנון רובינשטיין, בניסיון לגשר על התנגדות העיתונות הכתובה להקמת הערוץ השני בטלוויזיה. המלצותיו הן שהביאו לקידום החקיקה בנושא.

ברוח זו גם עמד בראש ועדות ציבוריות שונות, בהן ועדה לבחינת המערך הארגוני של קופת חולים כללית (1986) והוועדה לבדיקת המבנה הארגוני של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית (1988).

פעילות בנושא הישראלי-פלסטיני

בסוף 1969 הופקד מטעם ראש הממשלה גולדה מאיר על גיבוש תוכנית חלופית להצעת האו"ם בנוגע ליישוב פליטים ופיצויים על רכוש. זנבר גיבש תוכנית פיתוח כלכלית-פוליטית ותוכנית למימון הפעולות, אך אלו נגנזו בעקבות אי הגעתו לישראל של שליח האו"ם גונאר יארינג. שלוש שנים מאוחר יותר, בהיותו נגיד בנק ישראל, נענה לבקשתה של מאיר לעדכון התוכנית והעלאתה בפני הבנק העולמי ובשיחותיו עם נשיא הבנק רוברט מקנמרה. באותה עת ריכז גם דיונים חשאיים לבחינת תוכניות להקמת תעלת הימים, שהגישה את המלצותיה לראש הממשלה מאיר. הצעתו להקמת קרן הלוואות למימון יישוב הפליטים במדינות ערב הוגשה לראש הממשלה יצחק רבין אך לא הוגשה לבסוף לממשל האמריקני.

הוא נמנה עם מייסדי "קבוצת רחובות", בראשות פרופסור עמוס דה שליט, שעסקה בגיבוש עקרונות למדיניות כלכלית וחברתית רצויה לישראל לטווח הארוך, תוך התחשבות בצרכים של האוכלוסייה הערבית.

יחד עם שמעון פרס ואחרים יזם לאחר מלחמת ששת הימים את הקמת הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים ומונה לעמוד בראשה. בשנים הראשונות לפעילותה עסקה הנאמנות בעיקר בפעילות הומניטרית וכלכלית פרטית בכל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. בשנה הראשונה לקיומה השקיעה הנאמנות 2 מיליון לירות בפיתוח מקורות פרנסה ובהקמתם של שירותי בריאות ומתקנים לאספקת מים. בארבע השנים הראשונות לפעילותה הושקעו למעלה מ-3.2 מיליון לירות בשיפוץ מחנות הפליטים ברצועת עזה והוקמו שיכוני דיור במחנות נוסייראת, אל-בורייג' ושאטי, כמו גם השקעה בתשתיות באזורים נוספים: הקמת תשתיות מים במחנות נור א-שמס, שכם, ג'נין וג'לזון, תשתיות חשמל במחנה ג'נין, הקמת מתחמי ספורט בעזה, השקעת חצי מיליון לירות בשיפוץ בית החולים שיפא, הקמת תשע מרפאות ברחבי יהודה ושומרון והקמתם של מרכזים להכשרה מקצועית ובתי מלאכה ברפיח ובעזה.

עם הצטמצמות הפעילות של הנאמנות, פעילותה התמקדה בפעילות הומניטרית הקשורה בלבנון, העסקת יוצאי דרום לבנון בשטח ישראל ובסוגיות שנבעו ממדיניות הגדר הטובה. בשיתוף עם הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון, סייעה הנאמנות במשלוח מצרכים הומניטריים לאזורים שנפגעו במבצע שלום הגליל.

קידום התרבות בישראל

 

יושב ראש תיאטרון הבימה

זנבר שימש יושב ראש חבר הנאמנים של תיאטרון הבימה בשנים 1969–1981, במשך 12 שנים, מתקופת פירוקו של הקולקטיב ובשנות עיצובו של המוסד כתיאטרון הלאומי.

החל מ-1970 הפעיל התיאטרון קו אמנותי חדש, תוך הקפדה על שיקולים ההולמים את מעמדו בתיאטרון הלאומי ותוך שמירה על איזון תקציבי. עקרונות אלה עוגנו גם בשני מסמכים שחיבר חבר הנאמנים בסוף שנות השבעים, אחד המגדיר את יעדיו של תיאטרון לאומי והשני להגדרת וחלוקת הסמכויות בין מנהל אמנותי ומנהל כללי.

בשנים אלו צלח התיאטרון ביוזמות למשיכת קהלים חדשים, עודד מפגשי שחקנים עם הציבור, בחן את רפרטואר ההצגות אל מול תוכנית הלימודים של משרד החינוך, וכן הוטמעה תוכנית מנויים, שראשיתה בהקמת אגודת ידידים לתיאטרון. עם כניסת התיאטרון למשכנו החדש, הוקם בו ה"בימרתף" שהיה למפנה בעידוד תיאטרון פרינג'.

באת ל"הבימה" בשעתה הקשה לפני 13 שנה תום תקופת הקולקטיב, משבר כספי, בנין הרוס, תיאטרון עם עבר גדול המחפש את דרכו. [...] "הבימה" לא תוכל לשכוח את היד שהושטת לה בשעתה הקשה. הבנין נבנה, התאטרון שוקם, והפוטנציאל האדיר של שחקנים ברוכי כשרון ועובדים מסורים הופעל והפך לכח דוחף ויוצר במובן החיובי ביותר של המילה.

— מנכ"ל התיאטרון שמואל עומר באירוע פרידה.

הקמת מוזיאון ינקו דאדא

בשנת 1979 החל לעמוד בראש האגודה להקמת מוזאון בכפר האמנים עין הוד המוקדש ליצירתו של מרסל ינקו.

בשנת 1981 הסדיר זנבר תרומה בסך מיליון לירות אל הקרן להקמת בית ינקו. המוזיאון נחנך בשנת 1983.

משנת 1982 ועד לפטירתו בשנת 2012 היה זנבר נשיא כבוד.

מוסדות תרבות נוספים

בשנת 1979 היה זנבר ממייסדי קרן תרבות ישראל-בלגיה ובשנים 1985–1995 עמד בראשה. הקרן קיימה פעילות לעידוד פרויקטים משותפים בתיאטרון, מוזיקה, מחול ותחומי תרבות נוספים, בין היתר על ידי מתן תמיכה כספית להפקות ובחלוקת מענקים ומלגות לימוד לאמנים.

בשנת 1983 החל לשמש יושב ראש תיאטרון הילדים ביממא שהקימו בלהה מס ומישא אשרוב, וליווה את פעילות התיאטרון במשך כעשור.

בשנת 2003 החל לעמוד בראש המועצה הציבורית של תיאטרון יידישפיל וליווה את פעילות התיאטרון עד לפטירתו, בשנת 2012.

קידום הספורט בישראל

 

עם הקמת המועצה להסדר ההימורים בספורט נבחר זנבר ליושב ראשה הראשון. עוד קודם לכן, מונה לעמוד בראש הקרן לעידוד ספורטאים מצטיינים. בראשית דרכה פעלה הקרן לעידוד ספורטאים מצטיינים עם הון יסוד של 40 אלף לירות ובשנת 1969 הגיעה תקציבה לכרבע מיליון לירות, כאשר בין מקורות ההכנסה של הקרן נקבעה השתתפות של המועצה להסדר הימורים בספורט בהשקעה של חצי אחוז מהכנסותיה.

עד מחצית 1970 חילקה הקרן מענקי תמיכה בספורטאים בסך 490,000 לירות ב-17 ענפי ספורט שונים. בהזדמנויות שונות תרם זנבר באופן אישי לקרן, ובשנת 1969 איפשרו פעולות אלה את המימון הדרוש לרכישת שישה כלי שיט עבור אימוני השיט לקראת אולימפיאדת 1972.

זנבר עזב את ראשות הקרן עם מינויו לנגיד בנק ישראל.

בשנת 1978 היה מיועד לעמוד בראש ועדה לקידום תחום הכדורגל מטעם ההתאחדות לכדורגל, אך זו לא הוקמה.

המכללה למנהל ומוסדות השכלה גבוהה

 

בשנת 1972 החל זנבר לעמוד בראש חבר הנאמנים של המכללה למינהל. הוא שימש בתפקיד למעלה משני עשורים, עד 1995. בתוך כך, בשנת 1978 קיבלה המדרשה את אישור המועצה להשכלה גבוהה לקיים לימודים אקדמיים. בשנים 1983–1989 שימש במקביל גם בתפקיד יושב ראש הנהלת המכללה, אך פרש מתפקידו זה עם מינויו ליושב ראש בנק לאומי.

לאורך השנים היה זנבר חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב והטכניון וחבר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובצלאל. בנוסף כיהן כחבר הנהלת מכון תבל.

הוא נמנה עם מייסדי מכון פורדר למחקר כלכלי באוניברסיטת תל אביב, היה חבר הפורום למדיניות כלכלית על שם פנחס ספיר (המשותף לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת תל אביב) וחבר המועצה הציבורית של מכון דוד הורוביץ לחקר ארצות מתפתחות.

בשנים 1974–1979 היה נשיא אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח.

פעילות כללית וממלכתית

לאחר מספר שנים בהן כיהן כחבר בנשיאות המגבית היהודית המאוחדת, בשנים 1979–1982 מונה זנבר ליושב ראש המגבית והוביל מטעמה תוכניות לפיתוח ויישוב הגליל.

בשנת 1983 נמנה עם קבוצת אישי ציבור שהקימו את האגודה למען מינהל תקין ובשנה הראשונה לפעילותה עמד בראש האגודה. באותה עת היה גם מייסדי וחבר הנהלת התנועה למען ארץ ישראל טובה.

בשלהי תקופת מסך הברזל, בשנת 1984 הקים את העמותה לקידום הקשרים בין ישראל להונגריה ועמד בראשה. בשנת 1989 עבר לשמש נשיא האגודה.

בדברי ההקדמה לנוסח הצעת חוקה למדינת ישראל שפרסם אוריאל רייכמן, צוות החוקה ציין את תרומתו של זנבר בכתיבת פרק החוקה הנוגע למשק המדינה.

עם הקמתה של המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, נמנה זנבר עם חבריה הראשונים. בנוסף, עמד בראש ועדת הכספים של מרכז זלמן שזר והיה ממייסדי יד לוי אשכול. עוד קודם לכן היה חבר הוועד הציבורי להנצחת זכרו של זלמן ארן ולהוצאת כתביו.

בשנים 1985–1987 היה זנבר יושב הראש המייסד של עמותת עינבר לנפגעי מחלות ראומטיות ובשנים 1987–1999 שימש נשיא כבוד של העמותה.

בשנים 2002–2008 היה יושב ראש חברת נ.א.ס.ס. לטכנולוגיה רפואית.

בשנת 2008 גיבשו זנבר והשר רפי איתן תוכנית חירום להענקת רשת ביטחון עבור קרנות הפנסיה וקופות הגמל.

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-26, האחרון והסמלי, ברשימת מפלגת גיל.

רווחת ניצולי השואה

זנבר הקדיש זמן רב לפעילות למען ניצולי השואה וב-1987 היה ממייסדי ויושב הראש הראשון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. בתפקיד זה הוביל לצירוף המרכז כחבר בפורום הארגונים של ועידת התביעות. בתפקיד היושב ראש כיהן עד 2003, אז נבחר לנשיא כבוד, ופעם נוספת (בעקבות מותו של נח פלוג) בשנים 2011–2012.

עם הצטרפות מרכז הארגונים אל ועידת התביעות היה לדמות בולטת בפעילותה, נבחר לגזבר עולמי (1992–2001) ומאוחר יותר ליושב ראש הוועד המנהל (2002–2006). מרכז הארגונים נחל הצלחה בעצם העלאתן של תביעות פיצוי מממשלת גרמניה לאחר שנים רבות בהן הוסכם על כך שלעם היהודי אין תביעות נוספות, ואולם בהמשך הועלו גם שאלות הפיצויים לניצולים תושבי מדינות מזרח אירופה ומי שעלו מאותן המדינות, ומאוחר יותר הועלתה תביעה לעניין פיצוי עובדי הכפייה. בהתאם להסכמות שגיבש זנבר בין מרכז הארגונים ובין ועידת התביעות, הוקמה הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

אחד מהישגיו המרכזיים בוועידת התביעות הייתה בהעברת ההחלטה העקרונית ש-80 אחוזים מכספיה יוקצו כתמיכה עבור ניצולי שואה נזקקים ו-20 האחוזים הנותרים יוקצו לחינוך, מחקר והנצחה. החלטה זו התקבלה לאחר מאבק עיקש בין שתי אסכולות ועל זנבר נמתחה ביקורת קשה על העדפת חלוקת הכספים לניצולים שנותרו וזאת על פני יורשי הנספים ומשפחותיהם: בעוד גישתו של זנבר הייתה כי הכספים "ישמשו לרווחתם של כלל ניצולי השואה, במיוחד הנזקקים שבהם", מתנגדיו טענו כי "הכסף של הסבתא שלי לא צריך להגיע דווקא לידיים של זנבר".

עלינו לתת עדיפות עליונה לסיוע לניצולי שואה נזקקים – רובם זקנים וחולים – כדי שלא יסבלו בשנות חייהם האחרונות. עם זאת עלינו להקדיש אמצעים גם להנצחת השואה ולהעמקת תודעת השואה בקרב הצעירים, יהודים ולא יהודים כאחד. יש להפיק לקחים מנסיונו המר של העם היהודי בתקופת השואה. יש להראות וללמד לאיזו תוצאות נוראיות יכולה להוביל פנאטיות לאומית ודתית, ולאיזה שפל מוסרי עלולים להתדרדר בעקבות קינאה ושנאה תהומית.

— משה זנבר בשנת 1998.

בשנים אלו היה גם ממייסדי וחבר נשיאות הארגון היהודי להשבת רכוש (איל"ר) וחבר המועצה הלאומית המייעצת להשבת זכויות ורכוש יהודי. בנוסף ישב זנבר בוועדות בין-לאומיות: חבר ועדה שהקימה ממשלת שווייץ בעניין ניצולי שואה נזקקים, בשנים 1998–2007 חבר הוועדה הבינלאומית לתביעות ביטוח מתקופת השואה בראשותו של לורנס איגלברגר ומשנת 2008 חבר הוועדה המשותפת עם ממשלת הונגריה להשבת רכוש יהודי. ב-2011 מונה זנבר, במסגרת שיתוף פעולה בין ממשלות ישראל וצ'כיה, לחבר כבוד של המכון האירופאי לזיכרון השואה, מינוי לו זכו חמישה אישים נוספים בלבד ובהם נשיא צ'כיה ואצלב האוול וחתן פרס נובל אלי ויזל.

בשנת 2000 פורסם ספרו "זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ" במשותף עם ראול טייטלבאום.

זנבר פעל בשיתוף ובמסגרת של מרבית ארגוני הנצחת השואה בישראל, עמד בשנות התשעים בראש חבר הנאמנים של מכון משואה ומשנת 2000 ועד מותו שימש חבר מועצת יד ושם. מספר פעמים הוא נטל חלק באירועים הרשמיים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה: בשנת 1998 נשא את דבר הניצולים בטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, בשנת 1987 השיא את משואת הזיכרון במכון משואה ובשנת 2005 השיא משואה בבית לוחמי הגטאות.

ב-2005 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית בנושא "תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל".

פטירתו

זנבר נפטר ב-1 באוקטובר 2012, בגיל 86, והובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

בהודעה שפרסם בנק ישראל נכתב: "זנבר ניווט את הבנק המרכזי של מדינת ישראל במציאות כלכלית מורכבת. נוסף על כך מילא משה זנבר שורה של תפקידים בכירים במגזר הציבורי והפרטי. חותמו על המשק הישראלי יישאר לשנים רבות".

בהלווייתו נשאו דברים המשנה לנגיד בנק ישראל קרנית פלוג, הרב ישראל מאיר לאו, מייסד תיאטרון היידישפיל שמואל עצמון ואחרים. הרב לאו ציין כי "עם פטירתו אנחנו נפרדים מתקופה. אתה היית מבכירי הבנים והבונים", ורפי איתן ספד לו: "משה היה אדם רב גוני שהקיף בחייו את כל הנושאים החברתיים והכלכליים של המדינה, ובמידה רבה גם של נושאים מדיניים. בכל תחום הגיע לפסגה. בעניין ניצולי השואה אומר, כי כולנו ידענו את הדברים, אך ללא זנבר זה לא היה קורה. הוא הקים יחד עם נח פלוג את מרכז הארגונים והפך אותו למוסד ולכוח משפיע שאיש לא היה יכול להתעלם ממנו. עד הקמת המרכז היה כל ניצול לנפשו ולארגונו, משה הפך את כולם לגוף אחד חזק ומשפיע. הוא דאג שהמרכז יהפוך לשותף בוועידת התביעות, היה אחראי להקמתה של הקרן לרווחה, הקים את איל"ר ולאחרונה את המועצה להשבת רכוש יהודי".

בדברים שפרסם יושב ראש יד ושם אבנר שלו, נכתב: "משה זנבר היה איש אשכולות ומנהיג כלכלי. הוא סימל במידה רבה את היכולת של שורדי השואה, לא רק לחזור לחיים, אלא אף להיות מבין אלו שקידמו והובילו את החברה הישראלית בכל התחומים. עומדת לו זכות עצומה כמי שהשתתף בעיצוב המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. משה זנבר ראה בהנחלת זיכרון השואה ערך חינוכי ומנהיגותי והיה מבין הניצולים הראשונים שכתבו ספר זיכרון בו חלק את סיפורו האישי בשואה עם הדור הצעיר".

הוקרה והנצחה

זנבר זכה לאורך השנים באותות הוקרה רבים, בהם: עיטור הצלב המרכזי של הונגריה מטעם נשיא הונגריה (2004), יקיר העיר תל אביב-יפו (2000), אזרח כבוד של מטולה (1973), אזרח כבוד של העיר פואבלו במדינת קולורדו (1978), תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן (2000), עיטור האור לניצולי שואה ולעושים לרווחתם מטעם הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל (2012), אות ההומניטריות המיוחד מטעם ארגון בני ברית (1995), פרס הוקרה של משרד הפנים בגין שירות מיוחד (1986), פרס הרצל (1973).

משנת 1974 היה זנבר נשיא כבוד של הפדרציה העולמית של יהודים דוברי הונגרית. בעת פטירתו, היה נשיא כבוד של לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל, מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ומוזאון ינקו דאדא.

ב-2003 הוקם במסלול האקדמי המכללה למינהל "המכון לחקר הכלכלה הציבורית והעסקית על שם משה זנבר", מכון המעניק מלגות מחקר ומקיים כנסים ציבוריים בנושאים שעל סדר היום הכלכלי. לרגל הקמת המכון פרסמה המכללה את הספר "חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75".

על שמו נקרא בניין מרכז השיקום של מרכז רפואי דורות לשיקום וגריאטריה ביוזמתה של ועידת התביעות. בתיאטרון יידישפיל מוענקים על שמו פרסים לשחקנים ועובדים מצטיינים.

עזבון מסמכיו של זנבר הופקד בארכיון המדינה ובארכיון משואה.

• רחל מיכאלי, חתום על השטר: משה זנבר - כלכלן בעולם פוליטי, משכל - ידיעות ספרים וספרי חמד, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
• חמישים שנות כלכלת ישראל - מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, הוצאת המכללה למינהל, 2002. (הספר בקטלוג ULI)

ספריו

• משה זנדברג, שנה לאין קץ, הוצאת יד ושם, תשכ"ז. הספר זכה בפרס "יד ושם" וראה אור גם בעברית קלה, באנגלית, בפורטוגזית ובהונגרית. (הספר בקטלוג ULI)
• משה זנדברג ודוד וינשל, Planning and Budgeting, 1970 (ספר הדרכה עבור האו"ם).
• משה זנבר (עורך): Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• משה זנבר וראול טייטלבאום, זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ, הוצאת מורשת, 2000. הספר ראה אור גם באנגלית. (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים ופרסומים נבחרים

זנבר פרסם בכתבי עת מקצועיים עשרות מאמרים ומחקרים בתחומי מדיניות כלכלית ומדיניות מוניטרית. בשנים 1977–1980 פרסם בקביעות מאמרי דעה וניתוח כלכלי בעיתון מעריב.

• משה זנדברג, חלוקת ההכנסות והשפעתה על החסכון והתצרוכת, רבעון לכלכלה, חוברת 15, 1957.
• משה זנדברג, תקציב המדינה והחלוקה מחדש של ההכנסות, רבעון לכלכלה, חוברת 32, 1961.
• משה זנדברג, מערכת המיסים והמדיניות הכלכלית, בתוך: כלכלת ישראל – הלכה ומעשה, הוצאת דביר, 1964.
• משה זנדברג, מדינות כלכלית ומדיניות סוציאלית, רבעון לכלכלה, חוברת 48, 1966.
• משה זנבר, היבטים סוציאליים של המדיניות הפיסקלית בישראל, רואה החשבון, גיליון כז, תשל"ז.
• דו"ח הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי, 1981. (הספר בקטלוג ULI)
• משה זנבר, 50 שנה לכלכלת ישראל, בתוך: יובל לישראל: יומן לאומי 1998-1948 בעריכת חיים יבין, הוצאת זמיר בר לב, 1998.
• משה זנבר, כלכלת ישראל בעשור השלישי, בתוך: העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2008.

• אוסף משה זנבר באתר ארכיון המדינה
•   משה זנבר (1926–2012), דף שער בספרייה הלאומית
• גיליון כתב העת מזכר שהוקדש לזכרו, מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, אוקטובר 2012
• קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
• מירב ארלוזורוב, "פעם הפוליטיקאים מתו עניים", באתר הארץ, 6 ביוני 2008
• שלומית לן, ‏"כבר אי אפשר לסלוח לנתניהו על הפחתת מסים", באתר גלובס, 30 באפריל 2009
• מוטי בסוק, "זנבר השכיל לראות את טובת המשק דרך הספקטרום של המגזר העסקי כולו", באתר TheMarker‏, ‏3 באוקטובר 2012
• פרוטוקול ישיבת פרידה של ועדת הכספים של הכנסת מנגיד בנק ישראל היוצא מר משה זנבר, הכנסת, 27 באוקטובר 1976
• זכרונותיו של משה זנבר מתקופת השואה, ארכיון יד ושם
•   משה זנבר: דבר הניצולים תשנ"ח (1998) בטקס המרכזי לציון יום הזכרון לשואה, סרטון באתר יוטיוב
• חתום על השטר: משה זנבר - כלכלן בעולם פוליטי - ביוגרפיה מאת רחל מיכאלי, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
• "האחרון שיוצא שיכבה את האור" - 50 שנה למיתון 1966 - 1967, על חלקו של זנבר בהכנת ההצעה למדיניות המיתון, בלוג של ארכיון המדינה, 14 בפברואר 2016
• אלי אלון, זוכרים את משה זנבר, אתר דה מרקר, 3 בנובמבר 2012
• דוד תדהר (עורך), "משה זנבר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5147
•   מדיה וקבצים בנושא משה זנבר בוויקישיתוף