ממלכת בולגריה

ב-1393 כבשו צבאותיו של הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון את העיר טרנובו והביאו אל קיצה את האימפריה הבולגרית השנייה. באזור וידין נותרה ישות חצי עצמאית ששליטיה היו וסלים של הסולטאן. ב-1422 הוצא להורג בבלגרד הצאר קונסטנטין השני אסן וכך הקיץ הקץ על שושלת בית שישמן, משפחת המלוכה הבולגרית.

בולגריה נתונה הייתה תחת שלטון עות'מאני במשך 450 שנים. המאה ה-19 סימנה את המפנה. החלשות כוחם הצבאי, הקיבעון במנגנוני הממשל העות'מאנים וההעדפת המיעוט המוסלמי על פני הרוב הנוצרי, הביאו להתמרמרות גוברת והולכת בשטחי בולגריה. אביב העמים לא פסח על אזור זה, בשילוב אינטרסים הולכים וגוברים של המעצמות להגמוניה על השטח המהווה חיץ בין מערב למזרח אירופה והחולש על הים השחור ומבואותיו. כל המעצמות החשובות של אירופה באותה עת היו מעורבות בסכסוך שבבלקאנים: האימפריה הרוסית, הבריטית והקיסרות האוסטרית, שהפכה לאוסטרו הונגרית והקיסרות הגרמנית.

באפריל 1876 פרץ מרד אפריל הבולגרי, אשר דוכא באכזריות על ידי העות'מאנים, תוך גרימת 12,000 הרוגים מקרב האוכלוסייה הנוצרית. המעצמות ניסו לכפות על העות'מאנים שינוי ביחסם לאוכלוסייה הנוצרית במסגרת ועידת קונסטנטינופול אך ללא הועיל. באפריל 1877, הכריזה האימפריה הרוסית מלחמה על האימפריה העות'מאנית והיא הסתיימה בתבוסה העות'מאנים וכיבוש כל אזור בולגריה על ידי הרוסים.

ב-3 במרץ נחתם חוזה סן סטפנו במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית במתן אוטונומיה לבולגריה (אשר בה כלולים כל רומליה ווילאייט הדנובה). האימפריה הבריטית שחששה מהגמוניה רוסית בבלקן כפתה שינויים בחוזה במסגרת קונגרס ברלין. השינוי המהותי היה הפיכת חלק מבולגריה לנסיכות עצמאית ווילאייט רומליה המזרחית, שבירתו פלובדיב הוחזר לאימפריה העות'מאנית. כעשרים כפרים של מוסלמים-בולגרים (פומאקים) בהרי רודופי סירבו להכיר בריבונות רומליה המזרחית, והקימו את הרפובליקה הפומאקית. ב-29 באפריל 1879 מונה בהמלצת הרוסים ואישור האספה הלאומית הבולגרית, אלכסנדר בטנברג לנסיך בולגריה. הנסיכות אימצה את חוקת טרנובו שהייתה חוקה מתקדמת וליבראלית לתקופתה, שהבטיחה את זכויות המיעוטים.

בשנת 1887 נערכה הפיכה צבאית בנסיכות, ואלכסנדר בטנברג התפטר מתפקידו, ולאחר מכן הוכרז פרדיננד מבית סקסה-קובורג-גותה על ידי האספה הלאומית הבולגרית, כנסיך פרדיננד הראשון. בזירה הפנים בולגרית השכיל פרדיננד להפוך את בולגריה למדינה אירופאית מתוקנת, שיקם והרחיב את תשתיות התחבורה, החשמל והמים ובנה שירותים ציבוריים לאזרחי הנסיכות.

בשנת 1908 הכריז פרדיננד על התנתקותו הסופית מהאימפריה העות'מאנית ובולגריה הפכה מנסיכות לממלכה. בתחום מדיניות החוץ ביצע פרדיננד שגיאות מכריעות שנבעו מחוסר ניסיונו הפוליטי מחד, וחלומו להפוך למלכה של "בולגריה הגדולה", מימי הזוהר של האימפריה הראשונה מאידך. ב-1912 הצטרף המלך לליגה הבלקנית במלחמת הבלקן הראשונה במטרה לגרוע שטחים מהאימפריה העות'מאנית. הצבא הבולגרי החדש, זכה להישגים כגון כיבוש מרבית חבל תראקיה והם זכו להכרה במסגרת הסכם לונדון (1913). אך רעיון בולגריה הגדולה לא הירפה מהמלך ועד מהרה הסתכסך עם חברותיו לליגה הבלקנית ופרצה מלחמת הבלקן השנייה, כשמטרתה של בולגריה, להשיג נתחים טריטוריאליים גם במקדוניה. לא רק שבולגריה לא הצליחה בהשגת שטחים נוספים, אלא אף איבדה את מרבית הישגיה כולל חבל תראקיה ודוברוג'ה והעניין בא לידי ביטוי בהסכם בוקרשט (1913).

המלך הבולגרי לא ויתר על שאיפותיו, הצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה וב-15 באוקטובר 1915 תקף את סרביה. המלחמה שהחלה בתנופה רבה הסתיימה בתבוסה לצבאות מדינות ההסכמה וסכנה ממשית לאובדן העצמאות. ההרפתקנות הצבאית של המלך פרדיננד ושאיפותיו לחזור לגבולות האימפריה הבולגרית הראשונה, עלו לבולגרים במלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה ברבע מיליון חיילים ואזרחים הרוגים , ולמלך עצמו בכיסאו עליו נאלץ לוותר ב-3 באוקטובר 1918.

בנו בכורו הפך למלך בוריס השלישי. בשנותיו הראשונות בתפקיד היה המלך טרוד בעיקר בניסיונות הישרדות אישיים בשל ניסיונות חוזרים ונשנים להתנקש בחייו. עד ינואר 1935 לא היה המלך דומיננטי במהלכי השלטון, אך לאחר שהדיח את ראשי המשטר הצבאי של הליגה הצבאית, הפך לאוטוקרט באופן מעשי והידק את קשריו עם גרמניה הנאצית כמשקל נגד לברית המועצות, אשר עודדה את החתרנות הקומוניסטית בממלכה ולצרפת אשר הייתה בעלת בריתה של ממלכת יוגוסלביה, יריבתה ההיסטורית של בולגריה בבלקן. כך, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות. בהמשך חתמה על ההסכם התלת-צדדי והפכה לבעלת ברית של מדינות הציר. המלך הבולגרי התחמק ככל יכולתו משליחת חיילים בולגרים ללחימה פעילה בזוכרו את תוצאות מלחמת העולם הראשונה. חבל דרום דוברוג'ה הוחזר לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה והצבא הבולגרי השתלט על חבלי תראקיה ומקדוניה הווארדארית. הממשלה האנטישמית של הממלכה בראשות פרופסור בוגדאן פילוב חוקקה את החוק להגנת האומה והצבא הבולגרי עצר וגירש למחנות ההשמדה את 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה ופירוט. תוכניותיהם לגירוש 48,000 יהודי בולגריה לא צלחו. באוגוסט 1943, הלך המלך בוריס במפתיע לעולמו לאחר שלקה בהתקף לב.

הנסיך סימאון בן ה-6 הפך למלך סימאון השני ומונתה קבוצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה על ידי הצבא האדום וברחבי הממלכה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית. בולגריה הצטרפה לבעלות הברית וצבאה הצטרף לצבא האדום במלחמתו בוורמאכט הנסוג. בפברואר 1945 הוצאו להורג הנסיך קיריל, בוגדאן פילוב ועוד שורה ארוכה של פוליטיקאים, אנשי צבא ועיתונאים. למלך סימאון הותר להישאר בתפקידו והוא לא נפגע. ב-15 בספטמבר 1946 נערך משאל עם בחסות ברית המועצות, בו הוחלט על ביטול המלוכה בבולגריה והמלך סימאון יצא לגלות. באופן רשמי בוטלה המלוכה ב-1 בדצמבר 1946 והמדינה כונתה הרפובליקה העממית הבולגרית.

  מדיה וקבצים בנושא ממלכת בולגריה בוויקישיתוף

• הקמת נסיכות בולגריה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
• בולגריה בעידן פרדיננד הראשון, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
• מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
• המעבר ממונרכיה חוקתית לדיקטטורה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
• בולגריה במלחמת העולם השנייה, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)
• ראשית העידן הקומוניסטי, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)