יונקים ארסיים

הם מתחלקים למספר קבוצות על פי דרכי פעולה של הארס שלהם: אוכלי חרקים, יונקי הביב ועטלפים (הוצע שגם לפרימטים יהיו נציגים שיוכנסו תחת ההגדרה של יונקים ארסיים).

בטבע המודרני, היונקים הארסיים נדירים, אך למרות זאת ישנה אפשרות שהארס עשוי להיות תכונה קדומה בקרב יונקים, אשר התקיים באבותיהם הקיינודונטיים או התראפסידים האחרים.

לאורך השנים הוצעו מספר הגדרות לבעלי חיים ארסיים:

• לבעלי חיים ארסיים חייבת להיות לפחות בלוטת ארס אחת, מנגנון להפרשה או הוצאה של הארס ומערכת המשמשת לפציעה.
• בעלי החיים הארסיים מייצרים ארס בקבוצה של תאים או בלוטות, ויש להם מנגנון אשר מעביר את הארס על ידי הזרקה במהלך נשיכה או עקיצה. מנגנון הארס כולל הן את בלוטות ייצור הארס והן את מנגנון ההזרקה, אשר חייבים להיות מחוברים ישירות.
• ארס הוא הפרשה המיוצרת בבלוטה מיוחדת בבעל חיים אחד ומועבר לבעל חיים אחר באמצעות גרימת פצע. הפרשה זו חייבת להכיל מולקולות המשבשות תהליכים פיזיולוגיים נורמליים על מנת להקל על האכילה או הגנה של בעל החיים שהזריק את הארס.

ערפדים

תת-משפחת הערפדים ממשפחת הזיזפיים מכילה 3 מינים החיים ביערות אמריקה המרכזית והדרומית: ערפד מצוי, ערפד לבן-כנפיים וערפד שעיר רגליים. הערפד המצוי ניזון בעיקר מדם יונקים. עטלפים אלה מגיחים בלילה לעבר יונק גדול, דוקרים אותו בניביהם ומלקקים את דמו. כדי שהדם לא יקרוש במהירות ויגרום לערפד לדקור את הקורבן שוב, מה שעשוי להעירו, הרוק שלו מכיל את האנזים דראקולין, אשר פועל כמעכב לא תחרותי של גורמי הקרישה IXa ו-Xa, ובכך מונע קרישה.

אוכלי חרקים

למעט עטלפים מתת-משפחת הערפדים, אוכלי חרקים הם היונקים היחידים שנצפו המייצרים רוק רעיל. למינים אלה יש בלוטות רוק גדולות בצורה ניכרת שבהם מיוצר הרוק הרעיל.

גם לסולנודון קובני וגם לסולנודון ההיספניולי יש נשיכות ארסיות. הארס מועבר מבלוטות רוק מותאמות דרך תעלות אל השיניים החותכות. דווח כי המוות היה שכיח בין סולנודואים היספניולאים שנמצאו במתחם משותף, כאשר הסימנים היחידים שניתן היה לראות מבחוץ היו סימני נשיכה על רגליהם. מאבק בין שני פרטים הוא כנראה סיבה משנית להכחדתם בנוסף על ציד.

חדף קצר-זנב צפוני (Blarina brevicauda), חדף מים ים תיכוני (Neomys anomalus), וחדף המים מסוגלים להעביר ארס בנשיכה. לשאר מיני החדף קצר-הזנב האמריקני: החדף קצר-זנב דרומי (Blarina carolinensis), החדף קצר-זנב אליוט (Blarina hylophaga), החדף קצר-זנב אוורגליידס (Blarina peninsulae) וחדף המים הטרנסקווקזי (Neomys teres) אולי יש נשיכה ארסית.

לחפרפרת האירופית, ואולי גם לעוד מינים אחרים של החפרפרת, ישנם רעלנים ברוק שיכולים לשתק תולעים, ומאפשר לחפרפרות לאחסן אותן חיות למועד מאוחר יותר.

ברווזן

אצל זכרי הברווזן מתפתח דורבן בעקב רגליהם האחוריות ובלוטות ארס המחוברות אליו. הם משתמשים בארס כחלק מקרבות החיזור, ולא כאמצעי הגנה או תפיסת טרף, לכן ארס הברווזן מיועד לגרום כאב ולא מוות. אצל בני האדם הארס גורם לכאב רב שאינו ניתן לשיכוך באמצעות מורפיום.

פרימטים

בתוך סדרת הפרימטים רק הלוריס האיטי ידוע כבעל ארס, הוא מייצר את הארס על ידי שילוב של הרוק שלו יחד עם הפרשה דמוית שמן מבלוטות ריח מיוחדות בצד הפנימי של מרפקיו.

הלוריס מפזר את הארס על מרבית חלקי פרוותו, באמצעות מציצת ההפרשה עם השיניים התחתונות וליקוק הפרווה ובשעת סכנה הוא מצטנף לכדור וחושף בפני הטורף את הפרווה החיצונית הארסית שלו. הנקבות נוהגות ללקק ולמרוח על צאצאיהן את ההפרשה הארסית כדי להגן עליהם מטורפים. הטורפים שמריחים את הריח נמנעים מלכתחילה מלתקוף את הלוריס, מה שמחפה על האיטיות שלו.

בעת סכנה הלוריס גם עלול להכניס את ראשו בין מרפקיו, למצוץ את הארס עם שיניו מההפרשה ואז לנשוך את התוקף בצעד הגנתי; בשל כך הנשיכה של הלוריס האיטי מכאיבה מאוד והיא עשויה לגרום לתופעות אלרגיות חמורות אצל בני אדם. דווח אף על מקרה אחד בו אדם לקה באנפילקסיס בעקבות נשיכת הלוריס האיטי.

יונקים בעלי התגוננות בעזרת ארס ולוחמה כימית

קיפודים וטנרקיים יכולים לאגור רעל של חיות רעילות כמו קרפדות באמצעות קוציהם. טורף אשר ינסה לנשוך קוצים המשוכים ברעל קרפדות יכול לסבול מהשלכות הרעל. כך גם חולדת הרעמה בעלת בלוטות עור מאחורי שערותיה והיא יכולה לזקור אותם לצד צמחים ממשפחת ההרדופיים המכילים רעל. אם טורף יתקוף את החולדה היא יכולה לזקור את הבלוטות ולפגוע בטורף.

מספר יונקים ידועים בהתגוננות כימית חזקה. הידועים ביותר הם הבואשיים המפרישים מבלוטות בפי הטבעת חומרי ריח חריפים היכולים לפגוע ברקמות או לגרום לעיוורון. מספר יונקים יכולים לחקות את ריח ההגנה הכימי של הבואש אך ריחניים פחות, ביניהם: גירית הדבש, גירית אמריקאית, הזורילה, חמוס מבאיש ועוד מיני סמוריים, ארמדיל ארוך-אף גדול וייתכן שאצל כמה פנגולינים.