הרסטורציה הצרפתית: תקופה שלטונית בצרפת

ב-7 באפריל 1814 נאלץ נפוליאון לחתום על כתב ויתור על סמכויותיו כקיסר הצרפתים, עקב הפסדיו הצבאיים, שהביאו צבאות זרים לשהות על אדמת צרפת. הכובשים החזירו את בית בורבון אל כס המלוכה שממנו הודח במהפכה הצרפתית בשנת 1789. המלך החדש היה לואי השמונה עשר, אחיו של המלך לואי השישה עשר שהוצא להורג (לואי השבעה עשר היה הדופן, יורש העצר, שמת בכלאו ב-1795 ומקום קבורתו אינו ידוע). לואי השמונה-עשר הסכים לחתום על צ'רטר, שהיווה את הבסיס החוקי לשלטון, והבטיח לעם חירויות מסוימות שריככו במקצת את המונרכיה האבסולוטית המסורתית של בית בורבון.

כבר בימיו הראשונים של שלטונו של לואי השמונה-עשר, התברר עד כמה רעוע הבסיס לשלטונו, כאשר במרץ 1815 נחת נפוליאון בדרום צרפת, ועד מהרה עלה עד פריז, והחל בתקופה הקרויה "מאה הימים", שבמהלכה ניסה להחזיר את השלטון לידיו. תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו סיימה באופן סופי את שלטונו, ולואי השמונה-עשר שב ועלה על כס המלוכה, בכוח כידוני בעלות הברית המנצחות, אך הגחלים הבונפרטיסטיות והרפובליקניות המשיכו לרחוש מתחת לפני השטח של המונרכיה הבורבונית במשך כל תקופת שלטונה.

המלוכה החדשה נשענה על אישים ששירתו את הממשל המלוכני הישן, אך הצליחה גם לכבוש את לבם של כוחות חדשים – אנשי עסקים שחפצו ב"שקט תעשייתי" על מנת להצליח ולשקם את המדינה שחרבה ממהפכות וממלחמות בלתי פוסקות. הממשל החדש השאיר על כנו את המערכת האדמיניסטרטיבית שיצר נפוליאון, והצליח להשיג יציבות מסוימת.

לואי השמונה-עשר היה אדם מתון, אשר הצליח לשמור על האיזון העדין בין הפלגים הרבים בממלכה, לאורך תקופת מלכותו, לא מעט בשל תבונתו ואורך רוחו של ראש הממשלה הרוזן וילל, אשר קידם מדיניות מלוכנית קיצונית, אך הצליח לעשות זאת באופן מאוזן, מבלי ליצור עימות עם הפרלמנט ועם חוגי המעמד הבינוני. אחיו של לואי, שארל העשירי, שעלה לכס המלוכה עם מותו של לואי ב-18 באוגוסט 1824, לא הצליח לשמור על האיפוק והריסון הראויים. "בורבון זה, השמן", כפי שקרא ויקטור הוגו בספר "עלובי החיים" למלך שארל העשירי, "לא למד דבר ולא שכח דבר". שארל העשירי החל במדיניות קיצונית – החזיר את השליטה במערכת החינוך אל הכנסייה, והחל בחלוקת רכוש לגולים מקרב האריסטוקרטיה באירועי השנים האחרונות. בכך הרחיק שארל העשירי את עמוד התווך של התמיכה בו – המעמד הבינוני, שהצעדים פגעו בכיסו, אורחותיו ותפישותיו.

בית בורבון, והריאקציה השמרנית הקיצונית שייצג, לא היו מסוגלים להנהיג את העם הצרפתי בתקופת הקידמה וההתפתחות (הטכנולוגית והקולוניאלית) שייצגה המאה ה-19. הופעת הרכבת, ספינת הקיטור ומכונת האריגה, בישרו על נתיב חדש שהבורבונים לא היו מוכנים, ולא היו יכולים, ללכת בו.

  ערך מורחב – מהפכת יולי 1830

שארל העשירי לא היה אדם העשוי לקבלת ביקורת פרלמנטרית. כאשר במרץ 1830 הגדילו הבחירות את כוחה של האופוזיציה, פיזר את בית הנבחרים, והקטין ב-75% את רשימת הבוחרים. צעדים אלו (בנוסף לצעדים אחרים שהיו למורת רוחה של הבורגנות, בשנים שקדמו לכך), הביאו המונים לרחובות פריז, ולתחילתה של מהפכת יולי 1830. תחת דגל הטריקולור, שייצג את המהפכה, שלטו המורדים בעיר, לאחר התקוממות שארכה שלושה ימים, המכונים בהיסטוריה הצרפתית "שלושת ימי התהילה", "Les Trois glorieuses" (בין ה-27 ביולי וה-29 ביולי 1830). משראה כי אינו מסוגל להתמודד עם ההתקוממות, הודיע שארל העשירי על פרישה לטובת נכדו, אנרי, רוזן שאמבור, שהיה אז כבן עשר, אך ההמונים לא הסכימו לקבל את הילד כמלכם. שארל ונכדו נמלטו לאנגליה. על אף שלאחר המהפכה שלט בצרפת במשך שמונה עשרה שנים המלך לואי פיליפ שהיה שאר בשרה של שושלת בורבון, היה משטרו של לואי פיליפ (המכונה "המלך האזרח") שונה לחלוטין ממשטר בורבון המסורתי, ולפיכך, עם הימלטותו של שארל העשירי, הסתיים שלטון בית בורבון בצרפת.

  מדיה וקבצים בנושא הרסטורציה הצרפתית בוויקישיתוף

• הרסטורציה הצרפתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   צרפת, היסטוריה, רסטורציה, 1814-1830, דף שער בספרייה הלאומית