גיטרה בס: סוג של גיטרה

היא החלה את דרכה כתחליף חשמלי לקונטרבס. השימוש בגיטרה בס נפוץ במספר רב של סגנונות מוזיקליים, בהם רוק, ג'אז, פופ, רגאיי, מטאל, דיסקו, פאנק רוק וגראנג'.

גיטרה בס

גיטרה בס בעלת ארבעה מיתרים מסוג Fender Jazz Bass
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי פריטה, כלי מיתר
נגנים	בסיסטים
מנעד
מנעד של גיטרה בס בת ארבעה מיתרים (בסוגריים: מיתר חמישי)

בדומה לקונטרבס, מיתרי גיטרת הבס מכוונים בקווארטות לצלילים (מהנמוך לגבוה) מי־לה־רה־סול, בדיוק אוקטבה אחת מתחת לארבעת המיתרים הנמוכים של הגיטרה. קיימות גם גיטרות בס בעלות מיתר סי נמוך, או מיתר דו גבוה (סך הכל: 5 או 6 מיתרים). בנוסף ניתן למצוא גיטרות בס עם 7 מיתרים, 8 (4 זוגות), 9, 10, 11 ו־12 (6 זוגות) מיתרים, אך אלו נדירות למדי. לעומת גיטרות חשמליות רגילות, בגיטרות בס נפוץ יותר השימוש בגיטרות נטולות סריגים (Fretless) בעלות צוואר חלק, בדומה לקונטרבס.

כמו הגיטרה החשמלית, גם גיטרת הבס היא כלי נגינה מוגבר. רטט המיתרים נקלט על ידי קולטנים הנקראים בלועזית פיקאפים ומתורגם לזרם חשמלי. זרם החשמל עובר באמצעות כבל חשמלי אל המגבר שם הוא מוגבר, מתורגם בחזרה לצליל ומושמע. גיטרות בס תמיד ארוכות יותר בכמה סנטימטרים מגיטרות חשמליות מפני שהצלילים נמוכים יותר, וכתוצאה מכך צריך מיתרים ארוכים יותר. (ככל שהמיתר יותר ארוך, כך הצליל יהיה יותר נמוך).

גיטרת הבס הראשונה שיוצרה באופן תעשייתי, הפרסיז'ן(אנ'), פותחה על ידי ליאו פנדר, שפיתח גם את הגיטרה החשמלית הראשונה בעלת הגוף המלא, והוצאה לשוק על ידי חברת פנדר בשנת 1951. היא באה לענות על הצורך בעוצמת שמע גבוהה שהייתה נחוצה לסגנונות מתפתחים כגון הרוק'נ'רול, אותה הקונטרבס לא יכול היה לספק. יצרני גיטרות בס חשובים אחרים הם גיבסון, ריקנבקר, איבנז, וורוויק ומיוזיק־מן.

לאחר גיטרת הבס הגיעה לעולם גם גיטרת הבס האקוסטית, שדומה יותר במבנה לגיטרה אקוסטית מאשר לגיטרה חשמלית. היא בעלת תיבת תהודה, ולכן אינה זקוקה למגבר על מנת להישמע בעוצמה סבירה.

גיטרת הבס הומצאה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי הממציא והמוזיקאי פול תותמארק, שפיתח כלי נגינה שיפיק צלילי בס, בדומה לקונטרבס, אך יהיה קטן ונוח יותר, ויאפשר אחיזה רוחבית ולא אורכית של הכלי. בשנת 1935 יצא תותמארק לשוק כלי הנגינה, יחד עם כ־100 עותקים של הגיטרה שהמציא, ופתח עסק קטן בוושינגטון למכירת גיטרות בס חשמליות. בשנת 1947 המשיך באד, בנו של תותמארק, את מורשתו של אביו והמשיך לייצר גיטרות בס ודגמים חדשים.

בשנות ה־50 של המאה ה־20 החל הממציא ליאו פנדר לייצר גיטרות בס גם כן, עם הדגם שפיתח, ה־Fender Precision Bass, או בקיצור ה־P-Bass. פשטותו של הדגם וצורתו, שדמתה לגיטרת הטלקאסטר החשמלית של פנדר, תרמו לפופולריות הרבה של דגם זה בקרב המוזיקאים. הדגם של פנדר אפשר למוזיקאים רבים, בהם נגני גיטרה חשמלית, להופיע בקלות. נגנים כמו מאנק מונטגומרי (אחיו של ווס מונטגומרי, ניגן בהרכב הג'אז של ליונל המפטון) ביל בלאק מלהקתו של אלביס פרסלי היו מחלוצי הבסיסטים החשמליים, וגם הם ניגנו על ה־P-Bass של פנדר.

בשנות ה־60, פנדר הוציאה דגם חדש לסדרת הבסים שלה, ה־Fender Jazz Bass, הידוע גם כה־Deluxe Bass או J-Bass. לדגם זה היו 2 פיקאפים במקום היחיד שהיה ב־P-Bass. כמו כן, צורתו הייתה שונה מה־P-Bass. עם זאת, פנדר המשיכה להוציא דגמים שונים כמו ה־Fender Mustang Bass וה־Fender Telecaster Bass, באסים שבמקור מעוצבים כמו גיטרות חשמליות של פנדר.

עם השנים, חברות כמו גיבסון, קורט, איבנז ורבים אחרים החלו לייצר גם הם גיטרות בס, והתעשייה גדלה והתפתחה עד ימינו.

כיום, הבס הוא כלי נגינה פופולרי מאוד, ובחלק ניכר מהלהקות הפופולריות יש נגני בס.

בגיטרה בס מספר רב של טכניקות נגינה:

• הטכניקה הנפוצה ביותר היא פריטה על ידי האצבעות. מתבצע בפריטה עם האצבע והאמה (ולעיתים גם הקמיצה, כשרוצים לבצע פריטה מהירה יותר) על המיתרים.
• פריטה עם מפרט - כאשר רוצים לנגן מהר, ולקבל צליל חד וברור יותר מהפריטה העמומה והאיטית יחסית על ידי האצבעות. נעשה בפריטה זו שימוש רב במוזיקת מטאל ופאנק רוק.
• סלאפינג - טכניקה של הצלפה על המיתרים (בעיקר השניים הנמוכים) באמצעות צד האגודל. טכניקה זאת נפוצה בסגנון הפאנק
• פופינג - טכניקה של משיכת המיתרים. הפופ נעשה על ידי משיכה חזקה של המיתרים (בדרך כלל הגבוהים יותר), בעזרת האצבע או הזרת.
• טאפינג - טכניקה בה לוחצים בחוזקה על הסריגים הרצויים עם האצבעות וכך מופקים הצלילים.

המנעד (ללא צלילים עיליים) של גיטרה בס בעלת 4 מיתרים (מי לה רה סול):  
המנעד (ללא צלילים עיליים) של גיטרה בס בעלת 5 מיתרים (סי מי לה רה סול):  
המנעד (ללא צלילים עיליים) של גיטרה בס בעלת 6 מיתרים (מיתר דו גבוה) (סי מי לה רה סול דו):  

• בסיסט