בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש

אסכולה זו טוענת שקיים קשר סיבתי בין שני סיפורי הבריאה, ושהמסורת היהודית היא המשך של המסורת הבבלית. בין חוקרי הפאן-בבילוניזם המוכרים ניתן למנות את מארק סמית' ואת הוגו וינקלר.

ב-1964 פרסמו במשותף האנתרופולוג והיסטוריון הישראלי רפאל פטאי והסופר וחוקר המיתולוגיה הבריטי רוברט גרייבס, את הספר "מיתוסיים עבריים: ספר בראשית". בספר נערכת השוואה בין סיפורי ספר בראשית לבין מיתוסים אחרים במיתולוגיה של המזרח הקדום. הספר כולל סקירה נרחבת של הדמיון בין בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש.

האשורולוג חוקר המקרא יעקב קליין טוען שהסיפור המקראי לוקח מוטיבים "מדעיים" מתוך המיתוס המסופוטמי, אבל איננו מכיל יסודות מיתולוגיים. לפי הסבר זה, המחבר המקראי לקח את הרעיון המדעי של הבריאה ופירש אותו בהתאם לתאולוגיה הישראלית.

האנומה אליש הוא אפוס מסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס. אפוסים נוספים במיתולוגיה המסופוטמית, בהם אתרחסיס ועלילות גילגמש, כוללים סיפורים דומים של בריאת העולם ומיתוסים של מבול.

האנומה אליש מכיל הקבלות רבות עם קטעים מבראשית, מה שהוביל חוקרים רבים למסקנה כי אלה התבססו על המקור המסופוטמי. קווי הדמיון כוללים: התייחסות לכאוס בזמן שלפני הבריאה; הפרדה של הכאוס לשמיים וארץ; סוגים שונים של מים והפרדתם; וכן הדמיון המספרי בין שבעת לוחות האפוס לשבעת ימי הבריאה והשימוש בבוץ או בחימר לבריאת האדם, אם כי מטרת האדם הפוכה בשני הטקסטים: באנומה אליש האדם נברא כמשרת האלים, בעוד שבבראשית ניתן לאדם יותר כוח. אף על פי כן בשניהם, העפר ספוג "אלוהות", או באמצעות דם של אל באנומה אליש, או על ידי שנעשה בצלם אלוהים בספר בראשית. לגבי שבעת הלוחות ושבעת הימים של כל מערכת, ימי הבריאה אינם תואמים, אבל יש כמה מאפיינים משותפים לסדר אירועי הבריאה: קודם חושך, אחר כך אור, הרקיע, היבשה, ולבסוף האדם, ואחריו תקופה של מנוחה.

תאוריות שונות הוצעו כדי להסביר את ההקבלות. על סמך ניתוח שמות פרטיים בטקסטים, אלברט קליי הציע שהאנומה אליש היא שילוב של מיתוס שמי של האל אמורו ומיתוס שומרי מהעיר ארידו; תאוריה זו נחשבת כחסרה עדויות היסטוריות או ארכאולוגיות. תאוריה חלופית מניחה שהמיתוס המסופוטמי התפשט מערבה אל תרבויות אחרות כמו העברים; בנוסף, העברים הושפעו מהתרבות המסופוטמית במהלך גלות בבל. הסבר שלישי מניח שאב קדמון משותף לשתי המערכות הדתיות.

אחד מהלוחות של האנומה אליש מכיל את המונח "שבתו" או "שפתו", יום הירח המלא שהיה יום מנוחה של הבבלים והאשורים, ובו היו מפייסים את האלים באמצעות תפילות והעלאת קורבנות. במקרא לבשה השבת צורה והיא קבועה בכל יום שביעי.

הגביע מעין סמיה, גביע מתקופת הברונזה התיכונה שנתגלה במערת קבורה בעין סמיה שבשומרון, מתאר סצנות דומות לאנומה אליש וממחיש השפעה ברורה של מסופוטמיה על כנען בתקופת הברונזה התיכונה.

• בראשית הכיל העולם רק מים.
• הפרדה בין המים העליונים (השמים) ומים תחתונים (הימים).
• יצירת המאורות.
• בריאת האדם לבסוף.

בריאת השמיים והארץ

בספר בראשית, פרק א', פסוקים א'–ב' מתוארת ראשית הבריאה כך: ”בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם.”

בריאת השמיים והארץ מתוארת במיתוס הבריאה אנומה אליש כביתור גופה של האלה האם תיאמת על ידי האל מרדוך, ולכן היו פרשנים שגרסו שמילה תהום בביטוי "חושך על פני תהום" מתייחסת אל האלה תיאמת.

חיזוק אפשרי לטענה שתהום מייצג אלה, ולא את המושג המקובל של תהום, הם מוצאים בתיאור מאניש של המילה תהום, המצוי בספר יחזקאל, פרק ל"א, פסוק ד': ”מַיִם גִּדְּלוּהוּ, תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ; אֶת-נַהֲרֹתֶיהָ, הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ, וְאֶת-תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה, אֶל כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה.”

בספר בראשית, פרק א', פסוק ו' נאמר: ”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.”

תיאור דומה מופיע באנומה אליש, לאחר שהביס מורדוך את אם תיאמת:

שסע את הפגר למען ברוא נפלאות, ויפלחנה כצדפה לשנים: חציה כונן ויקרה שמים, נטה יריעה, משמר הציב, לבל תגיר מימיה - ציוה עליהם

— אנומה אליש, לוח רביעי, תרגום: בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ש. שפרה, יעקב קליין.

אחר כך יצר מרדוך את השמיים והארץ והתקין מעורה של תיאמת יריעה ממעל כדי שהמים העליונים לא ינזלו. הוא יצר את הכוכבים, השמש והירח, את לוח השנה והזמנים, את מזג האוויר, האדמה, הנהרות וההרים ומינה אלים שונים לשליטה בכל אחד מהם.

מהפך פטריארכלי

בסיפור הבריאה המקראי עולים הבדלים רבים בין פרק א' לבין פרק ב'. בראשון הגבר והאישה נבראים שווים, ואילו בשני האישה נבראת מצלעו של הגבר. הפסיכולוג אריך פרום הסביר את הסתירה הזאת כעדות למעבר תרבותי מחברה מטריארכלית לחברה פטריארכלית. למעשה, הסבר מפורש הרבה יותר לעליונות הגברית עולה במקרא רק בעקבות חטא עץ הדעת וקללת האישה.

מהפכה פטריארכלית היא מוטיב החוזר במיתולוגיות רבות, והיו שראו בו עדות להתפתחות דתית שעברה החברה האנושית. הדת בחברות חקלאיות מוקדמות קידשה את מחזוריות הטבע והפריון, והעמידה בראשה אלה-אם כמקור החיים ותכליתם. לעומתה, הדת בתרבויות העירוניות הראשונות התבססה על סדר קוסמי נצחי, שמייצגו הוא אל-מלך גברי ושמימי שדחה את האלה-האם.

מעבר כזה בא לידי ביטוי באנומה אליש בניצחונו של מרדוך על תיאמת, אם האלים, והכתרתו כמלך האלים, וכן בדברי האל אנו לאביו אנשר, שכוחו של גבר יגבר תמיד על כוחה של אישה (לוח מספר 2, שורה 116).

התנינים הגדולים

בספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א, נאמר: ”כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.”

ישנה השערה שהתואר "תנינים הגדולים" לקוח מהאנומה אליש, ומייצג את צבא ייצורי הים המיתולוגיים שגייסה תיאמת לצבאה בזמן מלחמתה באלים.

ילדה תנינים, חדי שיניים, מלתעות ללא רחם, מלאה גום בחמה תחת דם. דרקונים קוצפים הלבישה קרני יראה, עטרה קרני אימה, המשילה כאלים (תיאמת)

— אנומה אליש, לוח שלישי, תרגום: בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ש. שפרה, יעקב קליין.

התנינים הגדולים מוזכרים בתנ"ך וכן מוזכרים במקורות ובפרשנים "הלטאות הגדולות".

הרמב"ן התייחס לפסוק זה ”בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות, הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, ורבותינו גם כן הפליגו בהם, בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלוהים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית” והסביר כי הפסוק נועד למנוע תפיסת בריות אלו כאלים. גם קאסוטו כתב שהפסוק נועד להסביר שהתנינים הגדולים נבראו על ידי הבורא, ולא היו יצורים מיתולוגיים.

• אל אחד ויחיד במקרא, למול זוג אלים וצאציהם באנומה אליש.
• הבריאה המקראית לא מלווה כלל במאבק. האל המקראי שולט בכל, והכתוב מתאר שוב ושוב כיצד הבריאה נעשית בדיוק על פי דברו.
• סיפור הבריאה המקראי לא מייחס אישיות ורצון לכוחות הטבע, בניגוד לאנומה אליש, שם מי הים הם גופה של תיאמת, ומי התהום הם גופו של בן זוגה אפסו.
• סיפור הבריאה המקראי אוניברסלי, ולא קשור להוויה דתית מיוחדת, חוץ מהשבת. לעומתו, באנומה אליש מתואר כיצד מרדוך, האל הבורא, ייסד את מקדשו בבבל והפך לפטרונה של העיר.
• האנומה אליש מציע הסבר לעליונות הגברית ברמה האלוהית, ואילו המקרא עוסק בשאלה זו רק ברמה האנושית, בעקבות חטא גן עדן וקללת האישה.

• משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1970, עמ' 10–44.
• רפאל פטאי, רוברט גרייבס, מיתוסים עבריים: ספר בראשית, תרגום: משה אראל. תל אביב, הוצאת מסדה, 1967.